ולסיפור העלייה עצמו – זה מאותם סיפורים שמתאימים ל"קול המדורה" כשיושבים סביב המדורה, בוהים בגחלים הלוחשות ומצפים לתפוחי האדמה הצלויים... ושרים... ומנגנים... בקרית ענבים התארגנו לירידה לעין גדי. מספר חברי גרעין ירדו עוד ב-1955 להשתלב בענפים, חפיפה עם אנשי ההיאחזות. מרבית החברים יצאו מקרית ענבים במשאית, ביום שלישי, 10.1.1956, בבוקר, דרך באר שבע, סדום. היה יום גשום מאוד ועל תלאות הדרך ודאי נכתב בדברי הימים... הסוף היה,שלעין גדי הגענו לפנות בוקר יום רביעי, 11.1.1956, ברגל... רגלַי שקעו בבוץ. במאמץ החילוץ נשארה נעל אחת נטועה עמוק בבוץ ב"ופלות"... כשניסיתי לחלץ אותה האיץ בי צ'רלי לעזוב את זה ולהצטרף לחבורה במסעה הרגלי לעין גדי. כך הגעתי עם נעל אחת... מי יודע, אולי בעתיד, תימצא הנעל על ידי ארכיאולוג ותשמש למחקר ולתואר... התאריך הרשמי לאיזרוח עין גדי על ידי גרעין "שדמות" נקבע ל-10.1.1956, היום בו עזבנו את קרית ענבים.
הטקס הרשמי נקבע לתאריך 8.3.1956, והצילומים הם מהתאריך הזה. עותק של ההזמנה לטקס:
.jpg)
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
סיפור שני:
אחות כפר ראשונה בעין גדי , 1956 סמוך להחלטת "שדמות" לרדת לעין גדי – הועלו באסיפת הגרעין, בקרית-ענבים, בקשות למתנדבים לתפקידים, שיאפשרו קיומו של יישוב קבע, לאחר אזרוח המקום. אני התנדבתי לשמש כאחות. [באותה עת, לָלי (יעל חקלאי) למדה בבי"ס לאחיות בבי"ח "השרון".] השתלמותי המקצועית היתה, לפי הנחיות מחלקת הבריאות של האיחוד, במרפאות בקיבוצים וכמו כן השתלמתי בעבודה מעשית, במחלקות שונות במרפאות קופת חולים בחיפה והאזור. בעבודה בעין גדי ליווני, לסירוגין, אחיות מקיבוצים, שבאו בשליחות התנדבותית לתקופות קצרות מאד. רופא קבוע לא היה במקום והקשר עם קופת-חולים בבאר שבע, נעשה דרך העברת מכתבים ו/או דגימות של בדיקות ו/או שאלות לרופא המחוז על ידי הנהגים, ש"עלו צפונה"...וחזרו מקופ"ח עם תשובות... .jpg) הרופא הראשון היה הד"ר כהן. איש לא צעיר, גוץ במבנה גופו, שהיה מגיע מבאר שבע, בג'יפ של קופ"ח, בדרך לא דרך... אחת ל...
(סביב הג'יפ יש סיפורים, שחלקם חסויים עד עצם היום הזה...) לאחר שד"ר כהן סיים את עבודתו בעין גדי, ידעתי מבעוד מועד מיהו הרופא שיחליף אותו. באחד מימות הקיץ של 1957, בשעת ארוחת הצהרים, חנה ג'יפ ליד חדר האוכל, ממנו יצא גבר צעיר זְקוף קומה, חבוש בכובע קש רחב-שוליים, נכנס לחדר האוכל ושאל: "מי כאן האחות"? נגשתי אליו, הצגתי עצמי ואז אמר: "הבאתי לכם את הרופא" - ופנה לצאת מחדר האוכל. כאשר יצאנו אמרתי: "הרי אתה הוא הרופא, ואיפה הנהג?"... מאז אותה פגישה חביבה, נקשר אוֹרי לעין גדי ומצא אוירה חברית-ביתית בצריף שלנו, צריף 2, שקבל את הכינוי "הקיצו ורננו", בגלל האווירה המיוחדת ששררה בין יושביו. הד"ר אוֹרי בתר, רופא צעיר, צנוע, ירד לנגב בשם החלוציות, והתיישב בקבוץ רביבים. לעין גדי הגיע במסגרת קופת חולים, איזור הנגב. אגב, הדוקטור, הצנוע והנפלא הזה, היום פרופסור, מקפיד לחתום בשמו "אוֹרי". (וו' מנוקדת בחולם מלא) הוא היה הרופא היחיד בין רביבים לעין גדי (בזמנו מרחק של 6 שעות נסיעה בג'יפ בדרכי עפר משובשות ושעתיים במטוס פייפר מרביבים דרך שדה תימן בבאר שבע). הודות להשתלמויותיי בעבודה מעשית, בניגוד לשיטת הלימודים אז בבית חולים, למדתי הרבה מאוֹרי, שייחס חשיבות רבה לאבחון וזיהוי מצבים שדורשים החלטה מיידית על אופי הטיפול. שהרי בעין גדי היתה המרפאה היחידה, באזור המנותק והמרוחק מבאר שבע... (טרם נפרצה הדרך לערד והדרך לירושלים נפרצה רק לאחר 1967). בכל ביקור שלו היה אוֹרי מלמד אותי דברים נוספים חיוניים, כמו: לבצע בדיקות שונות, שיקלו באבחון והגדרת מצבם של חולים, אבחון קדחת, הכשות נחשים ושאר רמשים, טיפול בפציעות קשות, טביעות, התייבשות וכמוכן בדיקות מעקב בהריון, חיסונים לתינוקות, רפואה "מקצועית" ועוד..jpg) בנוסף לתושבי המקום היו מטיילים רבים, שנזקקו לטיפול רפואי מיידי במקום. במקרים שאובחנו כדחופים, היתה הקשרית יוכבד מאירוביץ' (לימים עשת) ז"ל יוצרת קשר עם "הגוש" בבאר שבע, באמצעות מכשיר "מורס", להזנקת פייפר לחילוץ הנפגע או החולה לבית חולים. אוֹרי ליווה אותנו לאורך שירותו בדרום ויעידו החובשות, האחיות והמטפלות המקומיות, והמתנדבות מההתיישבות העובדת, על מסירותו והקשר המיוחד שהיה לו עם עין גדי. גם היום, פונים אל אוֹרי חברים מן התקופה ההיא בשאלות, בהבהרות ותמיד מוצאים אצלו אוזן קשבת. אמו של אוֹרי, הד"ר תרזה בתר, הדריכה אותנו אף היא ונענתה ברצון לכל שאלה ופנייה אליה, בתחומה.
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
סיפור שלישי: מסורת קבלת השבת בעין גדי
טקס קבלת השבת התקיים לפני ארוחת ליל שבת. בחדר האוכל סודרו השולחנות בצורת "ח" ונערכו לפי מיטב המסורת היהודית: על כל שולחן יין לקידוש וחלות מכוסות במפית לבנה רקומה בעבודת-יד. על השולחן המרכזי הונחו פמוטים מוכספים. בדרך כלל, מקומות הישיבה בשולחן זה היו "שמורים" לחבר'ה המַנחים: "קידוש ליל שבת", ברכות, קריאה ושירה. כשהתאספו החברים והאורחים בחדר האוכל בשעה היעודה, היו פותחים בשירי שבת. השיר "ירדה השבת" היה ה"אות" לקראת תחילתו של טקס קבלת-השבת. אחריו השיר "החמה מראש האילנות", כשאני, דבוישה, מלווה בנגינה בפסנתר..jpg) לאחר מכן יצחק קרקעי או עזרא בוטא, לסירוגין, ערך "קידוש ליל שבת" וברך על היין; ברך על החלות "המוציא לחם מן הארץ"; ונקראה "פרשת השבוע". נושאי תרבות אחרים היו לאחר הארוחה. התפריט - יהודי-מסורתי: חלות שנאפו במאפייה המקומית. (האגדות סביבה חובקות עולם... בתקופה מאוחרת יותר היה הפייפר מביא החלות מבאר-שבע. אם צריך היה לרענן את החלות או הלחם, שהובאו באמצע השבוע, היו טובלים אותם במים קרים, מכניסים לתנור לאפייה קצרה והתוצאה היתה מרשימה...) געפילטע פיש, לימדה אותנו להכין סוניֶה מדגניה. [כך גם "הבנות של לויט" (אורי ז"ל), אותן "בנות" (6-5 קשישות נחמדות מנס-ציונה, ראשל"צ והסביבה) היו האורחות הראשונות, הסנוניות של בית ההארחה עוד בטרם הוקם]. העוף כובס במרק, או שזכה להיצלות בתנור. התוספות – כנהוג וכמקובל בכל בית יהודי טוב. גם לקומפוט היה מקום של כבוד כמנה אחרונה. אגב, עד שהמציאו את העופות הקפואים, המוכשרים, היה צ'רלי המומחה לטיפול בעופות החיים לקראת שבת... היתה תורנות של עבודת לילה: "שחיטה" (בשיטת צ'רלי), מריטה, פתיחה ומיון החלקים הפנימיים, הכשרה (השרייה והמלחה ללא משגיח...), חלוקה למנות – ממש כמו שעשו הורינו... .jpg) אחזור לארוחת הערב החגיגית: בעוד התורנים מחלקים את האוכל לשולחנות היתה השירה רועמת בהתלהבות. את הטון נתנו יושבי השולחן המרכזי. אברהם הרצפלד, בביקורו אצלנו, כששמע אותנו שרים שירי חסידי מודז'יץ, לימד אותנו שיר חסידי "יא-בא-בי-בי- -? יא-בא"... ואורחיו התרשמו, שמדובר בכלל בקיבוץ דתי...
קבלת-השבת היתה מסורת ארוכת שנים. אני חושבת שלרבים מאיתנו זה הזכיר בדרך זו או אחרת את הבית, בית ההורים. היתה משמעות בלבישת "בגדי שבת", בחגיגיות ובשמחה לפגוש חברים ואורחים שהגיעו לשבּת ב"פח-פח", או בקומנדקר, במשאית או באוטובוס. הגיבוש החברתי-התרבותי-המשפחתי העוצמתי ביותר, היה בליל-שבת. המשכו היה במוצאי שבת, באסיפה השבועית, בה דנו בענייני דיומא, בנושאי חולין. | 
.jpg)