אבא אלי כותב על גיורא

22/6/1997

 

אני מביט בתמונתך התלויה מעל מיטתנו. שקוע בשינה עמוקה עד מוות. אדם עם עצמו, שינה עמוקה ועייפות תהומית. מישהו הנציח את הרגע האינטימי הזה. שנת חייל עייף, כרגיל. פניך רגועים ושלווים.

שעות השינה הללו נדירות היו. אתה "לא מבזבז את הזמן על שינה", כשהחופש כול כך מועט והזמן בורח.

אתה חייב להנציח את עפעוף החיים, מאחר שבצבא נשמתך נובלת. אתה חייב לתת טעם לקיומך- מוסיקה, קריאה, ציור, כתיבה וגם ריצה.

מישהו אולי ידע שחייך קצובים, ולא אפשר לך להתייחס בסבלנות לזמן הנגוז, חומק וגולש ללא אומר.

ואכן, אתה נשאר תמיד צעיר. הזמן לגביך עמד מלכת. אתה נשאר תמיד האח הבכור, אף על פי שכולם כבר חלפו על פניך בקצובת החיים. אחיך תומר, שהצטרף אליך, עבר אותך בכתשע שנים, ואף על פי כן הוא צעיר ממך. גם הוא מונצח על גבי תמונה, התלויה סמוך לתמונתך, בן שלושים ואחת לעולמים.

כמידי שנה, מוקירי זכרך נפגשים מעל קברך. הזמן לא עמד מלכת. אני רואה את חבריך לנשק מנציחים שוב את זיכרון החברות שלא תחזור. אתה מסמל לגביהם את התמימות, הטוהר והדבקות במטרה של נערים בגיל העשרים. כולם כבר עברו כברת דרך, ניסיון החיים העמיק, והתמימות גם היא מתערפלת. אני רואה חברות וחברים שיחד, בכמיהה לעולם טוב וצודק, ניסו בכוחם הדל להביא מזור לעולם.

אודה על האמת, הזנחתי אותך מעט במחשבתי בתקופה האחרונה. הזעזוע שפקד אותנו כשתומר הצטרף אליך הסב את רגשותיי ומחשבותיי. עכשיו חזרתי אליך, ואני מעלעל בהגיגיך, המפרנסים בכול שנה את מעמד יום הזיכרון מעבר לדברים הנאמרים לזכרך. ככול שאני שונה וקורא במחשבותיך שהעלית אל הכתב אני מלא פליאה עד כמה עמוקים ונאדרים הרעיונות שהגית.

אני מעוניין לשתף גם אחרים בחלק מהגיגיך אלה. בחוברת שיצאה לזכרך, "והחיים אינם הולכים לאיבוד", פורסמו בין יתר הדברים שכתבת קטעים אלה:

"... אנשים שחושבים שהם יודעים הכול עושים לעצמם את העולם קל לחיות בו. השקר הוא קל. ואני, שאינני יודע כלום, מרגיש עכשיו עייפות נוראה, רצון לא לחשוב, לא לדעת, רק לשקוע, לשקוע, לשכב, להקשיב למוסיקה ולא לדעת כלום." רעיונות מספר:

"...כמו הסוס על האי בשיטפון, שעמד בשלווה ואכל- ככה האדם בגן העדן לפני אכילתו מהתפוח. אז נעשה מודע לשצף קצף זה שמסביבו- המים, הנפש, חוסר המנוחה, התנועה, הסבל, המאבק. המים לעומת פיסת האי הקטנה. יש המנסים לשכוח את שסביבם, לשים דברים אחרים מול עיניהם ולמלא את זמנם ודעתם בכול מיני דברים חשובים לכאורה, שהעלימו מהם המים שמסביב. אך זהו עיוורון (ואולי בעיוורון טמון האושר?). גן העדן הוא בעצם עיוורון, חיי טבע וחומר. אך השאלה לא תפסיק לנקר, כמו המים הנמצאים סביב, וכול רגע של חולשת כוח הרצון (הרצון לשכוח) המודעות לה תחדור מבעד לכל אותם מגנים ומחסומים..."

"כוח החיים נמצא בכול מקום במהותו, מין ערפל המקיף את הכול. ביצורים ובצמחים הוא מתגבש ומתמרכז. החיים שמתים- כוח החיים שבהם חוזר למקורו. כך ששום דבר אינו הולך לאיבוד. איכשהו כול הגוף הזה (אלוהים) אוצר בקרבו את כול הניסיון והחוויות שחוו החיים. חי חדש שייוולד יקבל מהכוח את החיים. מובן שלא ליקבל בדיוק את אותה נשמה שקיבל כבר חי אחר לפניו. העוצמה מתגבשת מכול מה שמקיף אותה. הידע הקיומי שמצטבר כנראה אינו עובר לכול הכוח האלוהי, כך שרק העוצמה שחוותה את החוויה היא שנוצרת בתוכה את הניסיון. כיוון שבכול אחד יש תערובת של עוצמה, שהתגבשה לפני כן במקומות שונים, הוא יחיה באופן שונה."

אלה הם רעיונות מספר מתוך חוברת דקה שהצלחנו ללקט באופן אקראי לאחר לכתו של בננו.

מלבד הצער על לכתו של בן אהוב, נפש טובה וחבר נאמן, הפסיד העולם גם רוח גדולה.

 

 

8/6/2007

גיורא רחוק שלי

עשרים וחמש שנה

עשרים וחמישה אביבים - עשרים וחמישה.

חיים שלמים בלעדיך... ואנשים נולדו, ואנשים הלכו לעולמם.

כמעט הכול השתנה - רגשות באו ורגשות חלפו.

רק חסרונך הולך ומתעצם מרגע לרגע, משנה לשנה. חצי יובל, תאריך "חגיגי".

עשרים וחמישה קיצים, עשרים וחמישה סתווים, הולכים ונערמים כול הדברים שלא הספקת לעשות

כול הלימודים שלא הספקת ללמוד,

כול המסעות שלא ערכת,

האנשים שלא פגשת ושלא פגשו בך,

הכישלונות וההצלחות שלא הספקת לחוות,

ההמצאות הטכנולוגיות שלא נעזרת בהן. עשרים וחמישה חורפים.

יש דברים שלא מרפים. לאחים שלך כבר יש ילדים, ולבוזיק נכדים.

ואנחנו נותרנו עם מחשבות על תחושות שלא חשת, הציורים הרבים מספור שלא ציירת, השירים שלא שרת והמילים היפות, הנפלאות, והמצוקות שלא הספקת לכתוב.

אמרו לנו שהזמן מרפא, שדברים חולפים עם הזמן. אך ממרומי עשרים וחמש שנה למדנו על לבנו ועל בשרנו שהדבר היחידי שעובר, חולף ונעלם הוא הזמן עצמו...