פאזל של אנקדוטות

יום אחד, בתום ארוחת הצהריים, בלכתי עם מגש כלי האוכל בדרך למכונת השטיפה, מישהו קרא בשמי. הבטתי לאחור תוך שאני ממשיכה לפסוע, ושנייה לפני שנתקלתי בקיר – יד איתנה עצרה אותי וקול, שחיוך שזור בו, אמר: "קלבסה, או שתסתכלי לאן את הולכת או שתלכי לאן שאת מסתכלת".

יוסי קרקעי.

כמה דקות קודם, ואולי ביום אחר, לקראת סיום הארוחה מישהי אמרה בקול מפוהק –"אני כל כך עייפה, מחכה שתגיע השעה ארבע שאוכל ללכת לנוח". פיהוק התגלגל וחלף בינינו, ומלמולי "גם אני" נשמעו סביב לשולחן, ויוסי אמר: "היה לי יום מתיש, גם אני מחכה כבר לשעה ארבע, ללכת הביתה, לחלוץ נעליים, לנעול נעלי התעמלות ולצאת להליכה ארוכה..."

כמה דקות קודם, ואולי ביום אחר, מתיישבים לארוחה ומישהו אומר ליוסי משהו כמו:  "מאז שאני מכיר אותך אתה נראה אותו הדבר, נמרץ, צנום, לא מעלה ולא מוריד גרם במשקל, אפילו המגש שלך נראה תמיד שקול ומדוד במדויק", ויוסי מסביר משהו כמו: "לעין יש תיאבון גדול. פעם הייתי ממלא את הצלחת וגומר הכל (אוכל לא זורקים...) ואחרי האוכל הייתי מרגיש כבד ומותש, אז החלטתי לרדת בכמויות. המשכתי להשביע את העין ולמלא את הצלחת, אבל אכלתי חצי – והרגשתי קל יותר, אז למחרת לקחתי חצי (למה לזרוק?) ושוב אכלתי רק חצי וזה הרגיש בסדר, וככה המשכתי כמה ימים ולאט-לאט העין הסתגלה, הבטן התרגלה והגעתי למנה שהשביעה אותי בלי כובד ועייפות."

כשמשפחתי הגיעה לעין גדי, בתחילת שנות השבעים, לפני שהספקנו לפרוק ולהתמקם, נאסף אוני שלנו על ידי ילד ג'ינג'י מנומש וחייכן ושני הזאטוטים היוו את הגשר לשכנות וידידות עם משפחת קרקעי.

יוסי היה יוזם טיולים משותפים, מכיר לנו פינות חמד באזור, וטיולים בארץ, ומפה לשם נולד גם טיול גדול בחו"ל. יוסי הגיע אלינו עם מחברת מסודרת, מפות ומסלול מדויק ומפורט שהתווה שנה קודם לכן יצחק אחיו, והציע שנחבור יחדיו – הוא אחראי על המסלול ואנחנו על התקשורת הלועזית.
במשך 45 ימים גמענו ממיטב האטרקציות בארה"ב, מחוף לחוף במסלול טבעתי, עם רכב שכור. הרבה זיכרונות נאגרו בטיול הזה. יוסי וחנינה היוו דוגמא לזוגיות מחבקת, דואגים זה לזו, מכבדים זו את זה.
בטיול זה אי אפשר היה שלא להתרשם מאישיותו של יוסי, שניווט אותנו.
למן היום הראשון היה לנו לוח זמנים מוכתב, מחושב לפרטי פרטים עם תזמון מדויק שבלעדיו היינו עלולים לפספס את הטיסה חזרה בסוף המסלול; היה לנו סכום כסף מוקצב, שחייב להספיק עד הנחיתה בלוד ולו גלשנו ממנו – היינו נקלעים לבעיה, וכאן באו לעזרתנו תכונותיו של יוסי: דיוק ודקדקנות, חישוב וחיסכון, צניעות והסתפקות במועט, סדר ואחריות, ערנות ונמרצות.

אני נזכרת ברגע מיוחד. נסענו עייפים במדבר נבדה, שעות על שעות בנוף מדברי מונוטוני וצחיח, בכביש ריק, בחום הלוהט של הצהריים, שהמזגן שלנו נלחם בו בכבוד, וכדי לשמור על ערנות – שמענו ממבחר שירי ארץ ישראל, שיוסי הקליט מבעוד מועד לרגעים כאלה ממש. לפתע יוסי מכבה את הטייפ, עוצר את המכונית, ומורה לנו לצאת מהרכב. עמי שואל אותו אם קרה משהו – ויוסי אומר: "איזה אהבלים אנחנו. אתם יודעים בכלל איפה אנחנו? אנחנו נוסעים במדבר הענק הזה רחוק כל כך מהבית, ברכב ממוזג ושרים שירים עבריים – כאילו שאנחנו במדבר יהודה. מה נזכור מכאן?" וכך, "בזבזנו" כמה דקות טובות לגמוע מעט מנבדה, להאזין למקום, לחוש את חומו, וכשכבר הרגשנו שאנחנו מתחילים להיסחף אל תוכו, יוסי קורא: "יאללה חברה', לא להיסחף, טעמנו מספיק, צריך להגיע ליעד הבא", מניע, מדליק מזגן, מפעיל טייפ והמשכנו הלאה.

בתוכנית של יצחק נכללה תצפית ממרומי מגדל בסאן-אנטוניו. מגדל התצפית עגול ולו כניסות רבות. החנינו, עלינו, תצפתנו, היו שם חוויות מעניינות שלא כאן המקום לפרטן, אזכיר רק שהגענו בסיאסטה, למקום די נטוש. רק אחר כך הסתבר שהיה דיווח על סופה מתקרבת, ותיירים שכמותנו לא ידעו על כך. מי עוד, למשל? למשל חבורה קולנית שלפתע הגיחה לתצפית הריקה בה היינו ארבעתנו וכמה עובדים בלבד. ופתאום מתנפלים על יוסי וחנינה בצהלות שמחה - שלוקי ולהקת המנדולינות משפייה. עולם גדול-קטן.

כשירדנו לחנייה היינו במבוכה קלה. יצחק שכח לציין פרט קטן: הבניין עגול, הכניסות זהות, מי יודע מניין נכנסנו, מניין יצאנו ולאן עלינו לפנות כעת? (ודע מניין אתה בא ולאן אתה הולך... מוכר, לא?) נמנו הגברים וגמרו – עמיחי יקיף את הבניין משמאל, יוסי מימין, חנינה ואני נמתין בקשב.

יוסי פונה ימינה ונעלם, עמיחי סיפר אחר כך שלמרבה הפליאה הקיף כמעט את כל המגדל כשמצא את יוסי, שידע רק מספר מילים בודדות באנגלית, עסוק בשיחה ערה עם אנשים שעצרו את רכבם לידו. ויוסי הסביר: "אני הולך ומכונית נעצרת לידי ושואלים אותי איך להגיע ליעד שחיפשו. יכולתי לעשות סימן שאני לא יודע, אבל בגלל שהרחובות היו ריקים ולא היה להם למי עוד לפנות, ובגלל שלמדתי טוב טוב את המפות והמסלולים, ידעתי בדיוק להנחות אותם – אבל לא יכולתי לדבר אתם, אז כרגיל כשאני במבוכה, הסטתי מעט את הכובע וגירדתי בפדחת תוך מלמול משהו כמו, יאללה, איך אני מסביר להם עכשיו!... ואז הם קפצו משמחה – אנחנו מדברים עברית!" עולם גדול-קטן, כבר אמרנו...

עד לאותו טיול כמעט ולא נגעתי במצלמה. עמיחי היה הצלם המשפחתי, אבל בטיול הזה, למרות שקנינו מצלמה בניו-יורק, הוא מיעט, לטעמי, לצלם, והחלטתי לנסות לשמר לנו כמה זיכרונות, אבל איך? עמי אומר לי אין הרבה חוכמות, זה כמו רובה, מסתכלים, מכוונים, יורים. יוסי כנראה חשב אחרת. מפעם לפעם היה זורק לי טיפ, איך לתכנן תמונה, איפה לעמוד ביחס לאובייקט, ביחס לאור, מאיזו זווית לצלם, איך למסגר תמונה כדי שתהיה עם עומק ועניין ותביא לידי ביטוי את היופי שהעין רואה. יוסי לא ידע שלמעשה הוא זה שסלל לי את הדרך לעולם הצילום.

פעם אמנון ורוד ז"ל אמר לי שצבעי טוב בעיניו זה מי שמחזיק ביד אחת מברשת ובשנייה מטלית לניגוב והסרת כתמים, כמו ריזאק, ומפקח בנייה טוב בעיניו מחזיק את תוכניות הבנייה בראשו וביד יש לו פטיש, כמו יוסי, שכשהוא רואה רשלנות וחוסר דיוק הוא מיד מפרק את המפגע ומאלץ לבנותו נכון.

ואני אז אמרתי לו שיוסי בעיניי משול לפלס: פשוט, ישיר, ישר, מדויק, מחושב, בלתי מתפשר, נאמן לאמת שלו.

יכולתי להוסיף לפאזל הזה אינספור זוטות כמו התפוזים של יוסי שבכל עונה היה טורח וקוטף וממלא דליים של פרי עסיסי מאין כמותו ומכין מלאי של שקיות ומזמין לבוא וליטול, וגם לפני שנה, למרות שעבר ניתוח בעין ודמע, לא חסך מעצמו את הטרחה ואמר לי "אז מה אם אתם לא גרים כאן עכשיו, חברים זה חברים, אתם מוזמנים לבוא לקחת"; ואפשר היה להוסיף את התמונה שלו עם הכובע התאילנדי ועם המעדר או מגרפת-הדשא, מטפח את חצרו הקטנה והפורחת; ואפשר היה להוסיף ולספר על העין שלו ליופי והיכולת להעביר את רשמי היופי שקלט בעין המצלמה בצורת תמונות מרגשות של כל הג'ינג'ים היפים והחינניים שלו, ואת הנופים והפרחים והזריחות שכה היטיב לצלם; ואפשר היה לספר איך התמיד כל השנים באמירת הקידוש בכל קבלת שבת במועדון וכמה תהיה נפקדותו שם מעתה כואבת;

אני מצרה על המפגש האחרון שלי אתו. הגעתי לביקור בקיבוץ. בכניסה לחדר האוכל חולפים אנשים שמזמן לא התראיתי אתם, ולכל אחד יש מה להגיד ומכל אחד יש מה לשמוע, והעין קולטת בצד את יוסי "עומד בתור" מנסה להתקרב – ואין לו כל כך סיכוי, ואני מחייכת אליו ומנידה ראש אבל יוסי לא מסתפק בזה. הוא מבקש סליחה מכולם ואומר "אני לא אפריע לכם אני רק רוצה להגיד שלום" – ולחץ את ידי בחמימות עם החיוך הטוב שלו שמתחיל בעיניים.

שרה'לה אלבר