דברי ההספד שאמר דויד קובץ', יו"ר הקיבוץ
חוה רון ז"ל
חווה נולדה ב –1936, בכפר יהושוע, לגיטה וחיים נוי.
ב- 1952 עברה המשפחה לטבעון כשחוה הייתה בכיתה י'.
בטבעון מכירה חווה את דליה שחל ושתיהן הולכות לנוער העובד בקריית- עמל.
בכיתה י"א, יוצאת הכיתה לגדנ"ע בבאר אורה, שם נוצרת היכרות עם החבר'ה מקרית חיים - גרעין "שדמות" שמיועד לעין גדי.
חוה מסיימת בית ספר תיכון בטבעון ובדצמבר 1954 היא מתגייסת לנח"ל.
בתום טירונות של שלושה חודשים מגיעה חווה לעין גדי במסגרת של"ת, ומצטרפת לגרעין שדמות.
חווה נישאה למאיר ב-נובמבר 1957. ונולדו להם שלושה בנים ושלוש בנות.
בשנים הראשונות בעין גדי, חווה החזיקה את גן ירקות הבית של היישוב ויש שיעידו עליה שעבדה בסיקול אבנים בגן הירק ביתר קלות מאשר חלק מהגברים.
את עיקר שנותיה בעין גדי הקדישה חוה לעבודה עם פעוטות.
רבים התינוקות שנולדו בעין גדי, וקיבלו את חיבתה, ודרך חינוכה.
כך גם הנחילה למטפלות הצעירות, שהתחלפו חדשות לבקרים, את הסיפוק והיופי שיש בעבודה הזו.
חווה, בדרכה השקטה, הצנועה, והמופנמת מעט, השתתפה בפעילויות תרבות בתחומי המוסיקה בעיקר, ניגנה במנדולינה, ושרה בחבורת הזמר, לאורך הרבה שנים.
חוה נגאלה מייסוריה ונפטרה ממחלת הסרטן בשבת שאחרי פסח השני.
בית עין גדי אבל יחד עם אופיר, בועז, חלי, גילי, ברק, עינב והמשפחות, ועם שבט רון המורחב
יהי זכרה של חווה, ברוך.
חוה אמנו
בשנתיים האחרונות, שלא בטובתנו, אני נאלץ לכתוב יותר מידי הספדים. לאחרונה הלכו לעולמם כמה מותיקי עין-גדי, וכעת גם חוה ביניהם. אני כותב עליהם בהרבה הערכה וכבוד ומרגיש את משק כנפי ההיסטוריה המלוֶה את כתיבתי.
בדרך כלל העוסקים בתולדות הציונות מדגישים אך ורק את המנהיגים. אל נשכח שללא החיילים הפשוטים שהלכו לאורם, גם אישים אלה לא היו מגיעים למה שהגיעו.
חוה היתה אחת מן ה"חיילים" הללו. היא היתה אחת מחבורת החלוצים הקטנה, ראשוני עין-גדי, אשר בזכותם הוקם ישובנו. ואולי זה סמלי שעם כל הצער על לכתה של חוה בשנת השישים לקיבוצנו, אני יכול לציין את תעוזת האנשים הללו, את יכולת ההתמדה והראיה לטווח ארוך, שאפשרו להם להחזיק מעמד. עובדה היא שלא כולם נשארו. רבים שהתחילו לא עמד בהם הכוח להשלים את המשימה.
אולי כתבתי פה דברים יותר מידי כלליים ולא התמקדתי אך ורק בחוה, אך אותן תכונות של אומץ ונשימה ארוכה היו גם מנת חלקה.
לחוה מתאים הכינוי התנ"כי "אם כול חי". בזכותה חברת הילדים המצומצמת בעין-גדי התעצמה. חוה ומאיר התברכו במשפחה גדולה ויפה, שאינה אופיינית למשפחה חילונית. חוה היתה חלוצה, בין האמהות הראשונות בעין-גדי. אופיר, הבן הבכור, נולד ב-1958. אחריו נולדו חמישה בנים ובנות, ועם השנים נתווספה למשפחה גם בקי, שהיתה בת מאומצת וכעת היא בת משפחה לכול דבר.
בראשית ימי הישוב חוה היתה אחראית על גן בית, שנועד לאספקת ירקות לחדר האוכל, לתצרוכת עצמית. גן הבית היה גם תואנה טובה למאיר, שהיה חקלאי בוגר "כדורי", לקשור עם חוה קשרים רומנטיים. פעם החלוצים הראשונים היו נפגשים במתבן. החלוצים שלנו נפגשו בשדה, בפתיחת קווים או בסגירתם...
חוה היתה מטפלת תינוקות מוערכת, ועבדה שנים רבות בבתי ילדים. לאחרונה עבדה עם כלילה במפעל "מיכלי טלאים" ויצרה דברים יפהפיים. בעבר היתה מעורבת ופעילה בחיי החברה בקיבוץ- נשפי פורים, חוג מנדולינות וחבורת הזמר, בה התמידה עד שנפלה למשכב. היא הצטיינה בקול סופרן ערב לאוזן.
חוה-תוכה כברה. אישה שקטה ומופנמת. מעולם לא שמעתי מפיה דבר רכילות. וכשהיא כבר מביעה את דעתה, אפילו באופן בוטה, אתה יודע בביטחון שזו אמירה אמיתית, ללא משוא פנים.
אי אפשר לסיים הספד זה בלי לציין את משפחתם הענפה של חוה ומאיר. כולם תמכו באמם-סבתם באהבה ובמסירות במשך כול ימי המצוקה, עד ליומה האחרון. במיוחד ברצוני לציין את ליזל, המטפלת המסורה מן הפיליפינים, שלוותה את חוה בנאמנות ובאהבה והעניקה לה איכות חיים בחודשים האחרונים לחייה. תבוא עליה ברכה.
חוה ומאיר השאירו, כאמור, משפחה נהדרת, נינים, נכדים, בנות ובנים.
נחמתנו בכך שהם ממשיכי דרכם.
סיפורים שסיפרתי לחווה
חווה לא הרבתה לדבר, אך כשדיברה, כל מילה היתה מילה!
בוררת הייתה אותן מתוך המאגר הבלתי נדלה של הספרים הרבים, שגמעה בשקיקה.
עברית יפה, צחה, תקנית...
הייתי נזהר בשיחותי עמה, שלא להכביד, "לחפור" בשפת הנוער, אך היא, ישובה בכורסתה, הייתה מדרבנת אותי בתחקיר המנומס, מדפדפת בסיפוריי הרבים, משל הייתי ספר חיים מרתק, שאתה חייב לקוראו עד תומו.
בסיפורי החיים הייתי מפליג בעידודה ולעיתים אף מרחיק לנוסטלגיות מתוקות, שהנעימו ליבה ופניה חייכו אלי בחיבה אימהית שכה חסרה לי מאז מות הורי.
אימצתיה כאם לכל דבר ודומה לי כי אף היא עשתה כן, בנימוס ודיסטנס יקי מובהק. זכיתי לשוחח עם חווה רבות ואין זה דבר של מה בכך. זכיתי לבשל לה מעדנים ומרקים, שהנעימו את חיכה והיא תמיד השיבה לי בטוב לב ענקי, לעיתים בסיפורי החיים שאף היא הואילה לתרום לדו-השיח המיוחד שלנו. הפלגנו יחדיו למחוזות רחוקים וסמטאות צדדיות מרתקות ומהפנטות.
נזהרתי שלא להלאות אותה בסיפורים מעייפים, אך היא בתבונה הוליכה אותי תמיד לעוד סיפור נוסף.
בימים האחרונים, בהדסה עין כרם, בהינו בעיניה התכולות כמו ים אינסופי ומבטיח...לשווא...
חיפשתי לספר לך עוד סיפור חיים, חוויות. את, חווה היקרה, רק הבטת בי ללא ניע בעינייך היפות, הטובות. ידעתי שזהו מבט טרם פרידה. גם ידעתי כמה סבלת ייסורי איוב, כאבי תופת. רגעים בהם ייחלת למנוחה. כמה הבנתי לליבך...לכאבייך... ידי כולנו קצרו מלהושיע. נותר רק ללטפך ברוך ולהמעיט ייסורייך במשככי כאבים...
הפרידה ממך קשה, כואבת. רק הידיעה שאת זוכה למנוחה ומצטרפת למאיר - אביר נעורייך, רק אלו מנחמים את המשפחה המופלאה שהותרתם כאן.
נוחי בשלום חווה יקרה!
איני נפרד ממך, את בליבנו תמיד. אמשיך לכתוב לך סיפורים שאהבת
המנוי שלך בספריה שלי לעד נותר...
באהבה רבה,
דידי
==============================
אוושת הרוח ליטפה את פנינו.
שעת בין ערביים.
צופה אל הוואדי הנשקף בפתחו של "מכון שרת" בבית החולים.
מימין נשקפת הכנסייה הנוצרית של עין כרם, מבהיקה אל מול השמש.
משיבה לה הבזק אחרון.,
נשיקה אחרונה טרם רדת הערב.
נפרדת לשלום לעוד ליל של געגועים, לשחר נולד ומפציע של עוד יום...
אל מול נוף פסטורלי זה בעזבנו את חדרך, חוה!
חששנו כי זוהי הפגישה האחרונה...
עינייך הכחולות ליוו אותנו אל מחשכי הליל...
הלא נודע ...
==========================
לאמא מגילי
מתוך עצבות גדולה
מתוך אהבה שאליה נולדתי
מתוך כבוד והודיה
בתוך העירסול האימהי שנתת לי
מתוך זיכרונות חיים ושמחת ילדות והתבגרות
בשתיקה האימהית המוכרת והנעימה, המקבלת, המדריכה
בישירות הבלתי מתפשרת, בענווה,
היית לי אמא של כל האמהות.
זו שתמיד רציתי שתהיי לי.
שמך הבראשיתי מתבהר לי עכשיו יותר מתמיד.
היית חזקה, מפוקחת, נקייה, מובנת, הרבה מופנמת,
לוקחת את הקושי לעצמה ומקשיבה.
גם בשבועיים האחרונים ביקשת להשאיר את הסבל אצלך.
יש בזה גדולה וגם קושי, ומתוך אהבה אלייך, ביקשתי רק להיות שם לפרידה, ואת, אמא שלי, היית שם כמו תמיד, מנחה, לא במרכז, משתדלת במבט רגוע, איתן וכחול, ונתת לנו, ילדייך, את האפשרות להיפרד, לגעת, ללטף ולהרגיש הכל ללא פחד.
אני אוהבת אותך אמא יקרה,
ואהבתי שאהבת אותי בלי די.
גילי
=======================
חוה יקרה, בת דודה יקרה
יש דברים שלא הספקתי לומר לך, ועכשיו, כשאת מוטלת לפנינו – אנסה לספר מעט.
בימים אלה נציין את יום השואה והגבורה. לאחרונה מצאתי אוסף של מכתבים מהסבים שלך ושלי, כתובים גרמנית ועברית ומופנים לאביך, בנן האהוב, חיים.
המכתבים נכתבו עם עליית הנאציזם בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה.
ההורים שואלים כל פעם על החיים בארץ ישראל ומקווים להצטרף לחיים (היינץ, בפיהם) ובעיקר כותבים:
"מה לעשות עם הספרים? לאן לשלוח אותם?"
"אתה צריך לפחות שלושה חדרים בגלל כל הספרים שלך, צריך חדר מיוחד לספרים. אפשר לעשות מהם ספרייה".
עם ההתדרדרות במצב היהודים, כותב הדוד אלי, בעברית, בין היתר:
"גם לאביך כעת רע ומר למאוד, אבל עוד לא אבדה תקוותו... ואולי ירחם אדונַי עלינו לשנה החדשה, כי כשל כוח הסבל... כעת לקראת השנה החדשה הצועדת אלינו!
חוזר ומברך אותך ואת רעייתך בכל טוב.
אבקשך לשמחנו במכתביך היקרים מעת לעת. לא אוכל לתאר לך את השמחה כאשר קוראים את כתב ידך, ונאמר אמן בזה".
בשנת 1936, אני מוצאת שהסבים שמחים מאוד לתמונה של האב הצעיר עם הנכדה חוה'לה הקטנה.
באוגוסט 1942 הועלתה כל המשפחה שלנו על הרכבת לטרבלינקה – ושם נספתה.
משהסתיימה מלחמת העולם, אבא שלך כתב לסוכנות היהודית שהוא מתחייב לכלכל את הפליטים אליעזר וטוני ובנותיהן במשכורתו כמורה בכפר יהושע. בזכות התחייבותו קיבלנו אשרת כניסה לארץ ישראל ואכן ביתנו הראשון היה בכפר יהושע, עם משפחתך.
לחתונה שלך נסענו באוטובוס מתל-אביב. הנסיעה ארכה כמעט יום שלם. לקראת ערב ראינו מרחוק נקודה ירוקה בתוך הנוף הצחיח בו נסענו. הצמחייה הירוקה של עין גדי העלתה דמעות התרגשות בעיני כולם.
נכחתי בטקס כלולותייך. ראיתי את מאיר נושא אותך על כפיים, כדי שלא תרטיבי את רגלייך במי המעיין בו נישאתם, והתמונה הזאת נחרטה בזיכרוני כסמל לזוגיות ואהבה, וכך ראיתי כל חיי את מאיר וחוה. תמיד ביחד. תמיד דואגים זה לזה.
חוה יקרה, הבאת כבוד ונחת לאבותייך בבניין הארץ ובהקמת משפחה מפוארת: בנים ובנות, נכדים ונינים כולם יפים, כולם טובים.
נוחי על משכבך בשלום.
מנוחה.
