ארמנדו היקר,
אתמול קברנו אותך.
אתמול באנו קהילה שלמה ללוות אותך בדרכך האחרונה.
אתמול היינו שם בשבילך.
אבל ביום ראשון היית לבד.
אני לא מפסיקה לחשוב עליך. איזה איש יקר היית. כמה בת מזל אני שזכיתי להכיר אותך.
אני נזכרת בפגישה האחרונה שלנו במרפאה, איך בכל פעם כשהיינו מסיימים לדסקס את עניין הכאב הפיזי, היית אומר לי: "טוב, עזבי את זה עכשיו, מאמאלה, איך את ? מה שלומך? הכול בסדר ?....
אני בטוחה שעם כולם היית ככה ובטוחה שכל הבנות היו המאמאלה שלך, כי כזה היית.
הכלת את כולנו – כל אחד ואחת מאתנו. היית לנו אבא. אבא של קהילה שלמה.
כן, ארמנדו, אני חושבת הרבה על זה שלא יצא לנו להגיד לך תודה, ככה אמתית בעודך בחיים כקהילה, כי אני בטוחה שאמרו לך תודות באופן אישי...
אני חושבת על זה שלא יצא לי להגיד לך שאתה בן אדם נפלא בעל לב רחב ובאמת יחיד ומיוחד.
הדרך שבא טיפלת באימא שלי כשהייתה חולה, הייתה מעוררת הערצה. לא יום ולא לילה, תמיד זמין ומוכן והכול בשקט, בענווה ועם המון המון הומור...
ואני בעיקר חושבת על זה שביום ההוא בתוך כל הקהילה הזו שחיבקת ועטפת, אתה הלכת לעולמך לבד. אף אחד לא היה לצדך כדי להגיד לך תודה ושאוהבים אותך ופשוט לחבק אותך.
אני מרגישה צורך לומר לך סליחה, שלא היינו שם לשמור עליך כמו ששמרת עלינו, שלא שמנו לב שאתה קורס תחת העומס...
סליחה שלא היינו שם בשבילך.
תנוח בשלום במקום שבו אתה נמצא
ותשמור על גרסיאלה והילדים.
באהבה, אביגיל
