|
דברי הספד שנשא אלי רון חבר קיבוץ עין גדי אם היו מבקשים ממני להצביע על תכונות מתאימות לרופא משפחה הייתי שולף מיד מילה אחת- ד"ר אפלבאום. לא היה יותר טוב ממנו ולצערי גם, כנראה, לא יהיה. כל איש שנזקק לטיפולו הרגיש בחדר הטיפולים כאילו הוא אחד ויחיד. כל תשומת הלב התמקדה בפציינט. הבעיות נחקרו ביסודיות והזמן, כביכול, לא היווה מכשול. על אף העומס הרב שהיה נתון בו מעולם לא חשת שהוא ממהר לאיזה שהוא מקום. כשלא הצליח לרדת לשורש הבעיה לא ראה פחיתות כבוד לעצמו להתיעץ עם רופאים אחרים, שרבים מהם היו חבריו- עם זה נפגש פה ושם, ההוא הוזמן לאסאדו ואחר התפעם מאישיותו הנלבבת של ארמנדו. בכל אחד מתחומי הרפואה היו לו מכרים וידידים ואנחנו המטופלים על ידו, נהנינו מכך. לרוב יעץ לנו למי לפנות, ובדרך כלל היו אלה מיטב הרופאים בשטחם. אני חשתי שעבורי ועבור אנשים רבים היה כעין אבא שקט שנמצא מאחורי הקלעים. כשנזקקים לו הוא ישנו. סיפור אישי קטן שימחיש את גדולת נפשו: נפצעתי באף וד"ר אפלבאום בקש שישלחו אותי לחדר מיון. מכיוון שהפציעה לא הייתה רצינית לא נצרכתי לאמבולנס. הוא בקש מהאחיות לדאוג לי לנהג. השעה היתה מאד לא נוחה למציאת נהג מבין החברים. לאחר שלא הגיעה תשובה חיובית אמר ארמנדו: "אם אתן לא מוצאות- אני אסע בעצמי." אל נשכח שהיה לאחר יום עבודה מפרך. מחווה זאת ריגשה אותי מאד. נזעקתי ואמרתי שאמצא נהג בעצמי, והוא התנה אתי תנאי: "אינך נוהג בעצמך. אם לא תצליח למצוא תפנה אלי". אני משוכנע שישנם עוד עשרות, ואולי יותר, סיפורים קטנים המעידים על אישיותו ואנושיותו של הרופא שלנו, שראה עצמו כאחד מהחברה, השתתף בכל השמחות ואירועי העצב בקיבוצנו הקטן. נכמר הלב לדעת שיותר לא נראה אותו. כפי שכבר אמרתי, אין לו תחליף, וזו לא פראזה. אנחנו כולנו מרגישים יתומים. אנחנו אוהבים אותך, ד"ר אפלבאום! |