ארמנדו - האיש, בעל המשפחה, הרופא והאדם
מספר פעמים ביקשתי לראיין את ד"ר אפלבאום ולא עלה בידי, וזאת בעיקר עקב זמנו המצומצם של הד"ר.
ואכן, כל מי שהזדמן לביתו בשעות הערב, היה פוגשו תמיד עסוק: כותב ומסכם במחשב או מסייע לאדם במצוקה- בריאותית או אפילו נפשית. ארמנדו לא הסס להגיש סיוע בביתו לכל נצרך בשעות מנוחתו לאחר יום עבודה מפרך.
אני מרגיש שכתבָתי מתחילה להיגרר לכיוון ההספד, ואינני מתכוון לכך. כל אוהדיו ומעריציו, והם רבים מאד, שהביעו וכתבו זה מכבר על סגולותיו המופלאות, מוכיחים על אהבתם והערכתם אותו כרופא משפחה אולטימטיבי וכבן אדם רגיש. כוונתי היתה לבדוק מהו מקורה של של אותה גדולה אנושית. כלומר- גם מעט היסטוריה אישית. ומכיוון שאת ד"ר ארמנדו אפלבאום כבר הפסדתי, לצערי הרב, פניתי אל האישה הקרובה לו ביותר- גרציאלה.
את גרציאלה כבר ראיינתי בזמנו, כשארמנדו היה נוכח בבית, ואז, כמו היום, קלטתי את גדולת נפשו של הזוג. למרות שארמנדו לא שיתף את עצמו בשום צורה, למדתי אז שחייהם היו קשורים כחוט השני מזמן שנפגשו. גרציאלה הכירה אותו לראשונה כשהיתה בת 13, ואילו הוא היה ב-3 שנים מבוגר ממנה.
הגעתי לביתם שבזכרון, שלמרבה הצער לא זכה לחיות בו והקשתי בדלת. מיד נשמעו מאחורי המפתן נביחות רבות, כמעט היסטריות, שנשמעו כאילו מפי להקת כלבים שלמה. תכף לאחר מכן הגיעו לאוזניי מלמולים ופטפוטים בנושאים שונים ומגוונים, שאין קשר ביניהם (לאחר מכן הסתבר לי שמקורם בתוכי פטפטן). כשנפתחה הדלת גרציאלה עמדה בפתחה מלווה בשלושה כלבים שצבאו עליי, אך נרגעו מיד. אכן, שמירה ראויה. התוכי הפטפטן נדם אף הוא. הוזמנתי בנינוחות להסב לשולחן הסלון. הכלבים פנו כל אחד לעיסוקיו, ואז הבחנתי גם באקווריום בו שטים דגי זהב ודגים אחרים. התוכי החל לקרוא בשמותיהם של הכלבים, לשרוק ולחקות קולות של טלפון וסלולר. מבעד לדלת השקופה הציץ חתול, תוקע את שפמו הארוך ומֵיַמיֵם. גרציאלה הכניסה אותו אחר כבוד לסלון, ואז שמה לב ליבבה חרישית שאני שמעתי בקושי, של הכלב הגדול. "סליחה" מלמלה, הוא בטח רוצה לאכול. היא הביאה לו אוכל וישבה על ידו עד שנרגע. מסתבר שבבית זה כל יצור, ממש כמו האדם, הנו נפש בפני עצמה.
ולמה סיפרתי כל זאת, כשלנגד עיניי עומד ארמנדו? מכיוון שזה מוכיח על אנושיותה של המשפחה והאווירה המתחשבת בכל היצורים החיים, ועל אחת כמה וכמה בבני אנוש.
גרציאלה וארמנדו אספו מידי פעם יצורים לביתם. מי שקרא את "הרפתקאות דוליטל הרופא" ודאי יבחין בדמיון הרב ביניהם.
לדוגמא- התוכי, שנמצא כיום ברשותה של גרציאלה, היה בסכנת חיים מכיוון שיצא לאוויר העולם כשרגלו עקומה ואמו התוכייה היתה עלולה להרוג אותו (כפי שעשתה לגוזל אחר שלה, שגם הוא בקע מן הביצה פסח). גרציאלה, שבאותו הזמן עזרה לכלילה בטיפול בחיות, הזעיקה את ארמנדו (ד"ר דוליטל), ובזכות טיפולו המסור התוכי החלים ושרד. לאחר שנה כלילה מסרה להם את הז'אקו , ומאז אינו מפסיק ללהג ולפטפט. הוא מביע את דעתו על כל עניין, גוער בכלבים, משמיע קולות של טלפון ואפילו עושה מיאו...
נחזור לענייננו. ארמנדו גדל בבית יהודי לא דתי מן המעמד הבינוני. רוב היהודים בארגנטינה חוגגים את ראש השנה ופסח ומקדשים את יום כיפור. מלבד זאת הם חילונים לכל דבר.
גרציאלה שמעה מחמותה שארמנדו, שנולד ב-1949, היה ילד נמרץ, ואולי, אפילו היפר אקטיבי. אהב לשחק, לטפס ולקפוץ, ולא נח לרגע. יחד עם זאת היה תמיד רגיש לסובב אותו- תכונה שליוותה אותו עד יומו האחרון.
הוא עסק בכל סוגי הספורט בייחוד בענפי ההתאבקות למיניהם, ובעיקר בג'ודו. כילד וכנער הלך למועדון ספורט יהודי בשם עיברַייקה (מתוך השם אנו למדים שהיה מועדון יהודי). בין יתר עיסוקיו בספורט עסק גם בקליעה למטרה, דבר שבא לידי ביטוי לאחר מכן בשירותו הצבאי. באותו מועדון הספורט עבר במשך השנים השתלמויות שונות ושמש כמדריך בתחומים שונים.
כשהיה בן 16 הזדמן לאולם החלקה על גלגיליות וחזה בנערות ובנערים הגולשים להנאתם. ביניהם היתה ילדה חמודה המתקראת גרציאלה. בזמן שנסתה להרשים את כולם בביצועיה על הגלגיליות ניתק אחד הגלגלים, התעופף באויר ונחת הישר לידיו של הנער ארמנדו. הילדה מעדה והתישבה על אחוריה. ארמנדו עזר לה לקום, וזאת היתה פגישתם הראשונה. מים רבים זרמו בנהר הלה-פלטה עד שנפגשו שוב ב-1967 באקראי, ואולי לא...היה זה במסיבה שנערכה לכבודה של גרציאלה, שהגיעה לגיל 15. בארגנטינה היה מקובל לערוך לנערות שהגיעו לגיל זה נשף מרשים. הנשף נערך ברוב עם כיד הממון הטובה על ההורים, ולא נפל ברמתו ממסיבת כלולות. ה"כלה" לבשה בגדי חמודות והרשימה את כל רואיה. הגינונים דמו לגינוני מלכות. כל העלמים הצעירים אוו לרקוד עם כלת הנשף. ארמנדו זכה להוביל את הנסיכה ברחבת הריקודים, ממש כנסיך שמצא את בחירת ליבו. לאחר מכן נדברו שניהם לשמור על קשר. ארמנדו טען שיש צורך ליידע את הוריה של גרציאלה, אך היא אמרה שזה עדיין מוקדם, משום שלא הכירו די הצורך. ארמנדו, שהיה צעיר הגון ואמון על מנהגי המקום התעקש שיש לשאול את רשות ההורים. ואכן, כך היה. הצעיר הזה, שגילו היה מעט מעל 18, עזר עוז ושוחח עם הורי גרציאלה. ההורים מאד התרשמו מן הבחור הצעיר, הרציני, והרשות ניתנה.
בחוגי היהודים בארגנטינה היה מקובל שההורים מלווים את בתם לכל מסיבה או אירוע לפחות עד גיל 15. החלטתם של הוריה של גרציאלה הייתה אפוא מאד נועזת, וסימן מובהק לכך שבטחו בארמנדו.
גרציאלה הוסיפה ואמרה, בשיחתנו, שארמנדו תמיד נראה לה בוגר ורציני, ונדמה היה לה שמאז ומתמיד היה לו שפם שחור, אולי מאז שנולד...
זמן קצר לאחר מכן עם תום לימודיו בגימנסיה, בגיל 18, התגייס ארמנדו לצבא לשירות חובה. מכיוון שהצטיין במועדון הספורט כמאמן מטווח הוטל עליו בצבא תפקיד של מדריך נשק. הוא מילא את שירות החובה שלו בהצטיינות ולא שחררו אותו, מכיוון שנדרש כמדריך. כדי שיוכל להשתחרר החליטו גרציאלה וארמנדו לבוא בברית הנשואים . הם נישאו בנישואים אזרחיים כחובת כל אזרח בארגנטינה. החתונה נערכה
ב-21.4.1971. החתן היה כבן 21 והכלה עדיין למדה בכיתה י'ב. כל אחד מהם עדיין גר בבית הוריו. ארמנדו החל לעבוד, לפרנסת המשפחה, כמנהל קייטנה בקיץ, ולאחר מכן לימד חינוך גופני באותו מוסד חינוכי. בו בזמן היה גם מדריך ספורט בעיברייקה. כדי שיוכלו להקים בית נאלץ לכהן בערבים כמציל בבריכה. כלומר, אין רגע דל.
כשגרציאלה סיימה את לימודיה הם עברו לגור ביחד ונישאו בשנית, הפעם כמנהג היהדות תחת חופה.
ביתם היה תמיד מלא בנערים תוססים, שהיו תחת פיקוחו הספורטיבי של ארמנדו. במשך השבוע שימש מדריך, ובזמנו החופשי המועט בייחוד בימי ראשון היה מעסיק את הנערים ללא רווח כספי. הוא נהג לאסוף אותם בעיר, ויחד היו נוסעים בתחבורה ציבורית למגרש ספורט או מועדון כלשהו ומבלים במשחק כדורגל או בכל ספורט אחר. נערים שלא יכלו לחזור הביתה באותו הערב מפאת השעה המאוחרת, היו נשארים ללון בביתה של משפחת אפלבאום. גרציאלה הכינה להם אוכל והם שכבו על מזרונים או מחצלות, על הרצפה. הילדים אהבו מאד את גרציאלה וארמנדו, וגם כשבגרו הוסיפו לשמור על קשר.
גרציאלה וארמנדו חפשו פרנסות שונות כדי להצליח לפרנס את המשפחה. בין היתר ארגנו מסיבות, בעיקר את החלק התרבותי שבהן- שירים, משחקי חברה, חידות ועוד. הם היו די מבוקשים בתחום זה.
כל העיסוקים הללו- העבודות הרבות לפרנסה וההתנדבות עם הילדים- נערכו תוך כדי לימודיו של ארמנדו בפקולטה לרפואה בבואנוס איירס. שנה לאחר מכן הלכה גם גרציאלה ללמוד רפואה. בינתיים נולד בנם הבכור- אריאל. לחץ העבודה והלימודים היה עצום. למרות שאמו של ארמנדו עזרה בטיפול בילד לא יכלו שניהם להמשיך בלימודים, וגרציאלה ויתרה. שלוש שנים למדה רפואה, ובו זמנית עשתה גם קורס אחיות. ארמנדו אף הוא השתלם באותו קורס, יחד אתה. כדי להתפרנס יצאו שניהם לביקורי בית. פרנסה גדולה לא היתה בכך משום שלא לקחו תמורה ראויה, והתעסקותם הייתה בדרך כלל עם אנשים, שהפרוטה אינה מצויה בכיסם. לא פעם אף הוציאו מכספם כדי לממן את החולה.
לגרציאלה זכור שהתחרו ביניהם מי יטפל ביותר חולים מבלי לקבל כסף. אישה אחת למשל, נזקקה ל-8 פגישות עם ארמנדו וגרציאלה. ארמנדו קבע לה תרופות מסוימות, אך לא היה באפשרותה לרכשן. גרציאלה קנתה לה את התרופות מכספם. כשהגישה לה אותן הסתבר שגם ארמנדו קנה מכספם את אותן התרופות... (לא מזכיר לכם את סיפוריו של או הנרי?).
התעניינתי מה משך או מה השפיע על הזוג לבוא להשתקע בישראל. מסתבר שעיקר הדחיפה היתה מצדה של גרציאלה. ארמנדו היה תמיד מיושב בדעתו. הוא חשב על ההורים שאולי יישארו מאחור ועל הפרנסה, ואילו היא חשבה מהלב. מאז היותה ילדה בת 8 רצתה לחיות בישראל.
התעניינתי האם האנטישמיות הייתה בין הגורמים לעלייתם. היא טענה שלא הרגישה כל כך את האנטישמיות, אך היא הייתה קיימת.
והנה לפניכם מעשה שארמנדו היה מעורב בו: הוא הוזמן לטפל באדם אחד. תוך כדי טיפול היה הלז מנבל את פיו וטופל ביהודים את כל צרות העולם, מביע את דעתו שחבל שהיטלר לא גמר את כל היהודים וצריך להרוג אותם. הוא לא ידע, כמובן, שארמנדו עצמו הנו יהודי. ארמנדו המשיך לטפל בו כאילו לא אמר דבר, למרות שגרציאלה דחקה בו כל הזמן להפסיק את הטיפול. כשסיים את הטיפול באותו אדם, לשביעות רצונו, רצה הלז לשלם לו. אז אמר לו ד"ר אפלבאום: "אני לא לוקח כסף מלוכלך מאנשים מלוכלכים. אני עצמי יהודי. יותר אינני רוצה לראות אותך!"...
בשנת 1990 הגיעה גרציאלה לישראל, יחד עם ארבעת ילדיהם, ללא ארמנדו שחיכה כדי לקבל מהאוניברסיטה את הדיפלומה שלו לרפואה. באותו הזמן כל האוניברסיטאות בארגנטינה שבתו שביתה ממושכת, שארכה כמעט שנה, ולא חולקו תעודות ודיפלומות.
הסוכנות הקצתה להם דירה במבשרת ירושלים. שנה לאחר מכן הגיע גם ארמנדו, שזכה סוף סוף בתעודת הדוקטור שלו. כולם למדו עברית באולפן. גרציאלה מספרת שהילדים קלטו, כמובן, מהר, אך ההורים התקשו בשפה המשונה. ניקו, שהיה קטון הילדים, למד עברית בזמן שעדיין לא שלט בספרדית כראוי. כשהוא רצה משהו יפית היתה מתרגמת לאמא שלה מעברית לספרדית, מכיוון שגרציאלה לא הבינה אותו.
ארמנדו בילה קרוב לשנתיים בלימודי העברית ועוד 7 חודשים בלימוד מושגים רפואיים, אותם הכיר בלטינית.
לאחר מכן עשה שנה סטאז' בהדסה עין-כרם והר הצופים. המשפחה רכשה דירה בבית-שמש. ארמנדו החל לעבוד כרופא ביישובים שונים, ביניהם בקיבוץ עין-גדי.
גרציאלה נמשכה מאז ומתמיד לחיי קיבוץ, שעליהם שמעה עוד בארגנטינה. מצא חן בעיניה רעיון הקולקטיב. ב-1995 הגיעו לעין גדי. שניהם, גרציאלה וארמנדו, מאד אהבו את עין גדי, את החברים, את הסביבה וכל יתר הדברים.
נתתי כאן על קצה המזלג את סיפורם של אנשים יפים, בעלי נפש טובה ושאר רוח - תולדות ארמנדו ומשפחתו הקרובה.
