על שרון ושחייה

יהודה כהן:
פיתוח וטיפוח השחייה לילדי עין גדי היה רעיון של אוריאל, אביו של שרון. הוא אמר שאם יש ענף ספורט המתאים במיוחד לתנאי המקום - זה השחייה, מהיות ספורט זה קשור במים, מה שהופך אותו לספורט היחיד הנסבל בחום של עין גדי.
בחורף היו הילדים נוסעים להתאמן בבריכות מחוממות בירושלים. אוריאל התחיל בהרצת פרויקט זה בהצלחה רבה והילדים אכן נרתמו, למדו, השתדלו ו"נדבקו" בחיידק השחייה. כשאוריאל עזב את הקיבוץ - נתבקשתי להמשיך במפעל במקומו. תפקידי היה לנסות לשמר פעילות זו, שתמשיך "לצוף על המים".
מתוך כלל הילדים הלכו והתגבשו קבוצות של ילדים שגילו יותר עניין וכישרון והפכו למה שקראנו - "השחיינים".
שרון היה חניך של אוריאל בשחייה. יחסו לנושא היה מעורב. מצד אחד התמיד והיה מאוד מסור לנושא, מצד שני לא היה בו יצר תחרותיות, לא שאף לשפר הישגים ולנצח. לקח את העניין בכייף. כישלון לא צרב אותו, נצחון לא הקפיץ אותו. למרות שעל פי הישגיו לא היה שייך ל"שחיינים", על פי השתייכותו היה דמות מרכזית בקבוצה, חרף היותו שקט וביישן.
היה מין עצלן כזה: כשצריך לתרגל - מתרגל. לא מעבר לכך. אם נאלץ לחזור על תרגיל, כי לא השביע את רצון המאמן - חזר עליו בלי רטינות וקיטורים.

דפנה להב:
אני זוכרת שבמחנות האימונים שרון, ענבל ושירה היו מבלפים. היו שוחים כל זמן שאוריאל השגיח עליהם, אך ברגע שסובב את הגב - היו יוצאים מהמים, רצים לצד השני של הבריכה, קופצים בחזרה למים ומודיעים: "גמרנו כבר..."
הם היו משגעים את אוריאל, אבל אני חושבת שבמרבית המקרים אוריאל ידע מה מתרחש מאחורי גבו ופשוט התעלם...

יהודה כהן:
הוא תרם הרבה להווי של הנבחרת, סייע ברישומים ובארגון. מרצונו הפך לאחראי על אירוח השחיינים. היה מתרוצץ לדאוג למקום לינה, מזון, כיבוד, דיסקו בערב, טיולים. בזכותו הם הרגישו קשר לעין גדי והמשיכו את הפעילות המשותפת.
למרות שלא התעניין בצד התחרותי, השתתף בתחרויות שונות בוינגייט וכשארגנו משלחת של שחיינים לסקוטלנד (זו לא הייתה נבחרת תחרותית) הוא צורף לנבחרת, יחד עם אורי חופש, כצ'ופר, כהוקרה על ההתמדה והמסירות שלו.
היו פעמים, כשנסענו לאימונים או תחרויות בירושלים, שאוריאל היה מגיע. הייתי רואה אז את הברק בעיני הילד, כאילו הכריזו: "הנה אבא שלי בא לראות אותי!" הוא היה אז מאושר וגאה.
אוריאל היה עומד על הקו, ובתנועה הכל כך אופיינית לו היה פוקד "תתקדם! יותר מהר! עוד יותר מהר!" - אני מאמין שזה חיזק והחזיק את שרון בפעילות השחייה.

עינב רון:
הייתי צעירת השחיינים בקבוצה עם שרון. הכרתי אותו כחסר אמביציה באופן מוחלט בכל הנוגע להישגיות. כשכולנו התאמנו והתכוננו לתחרויות - הוא היה היחיד שלא טרח. היה מגיע לתחרות, מתחרה כמובן מאליו, לוקח את זה בקלות, כלאחר יד.
אני חושבת שהוא מצא בפעילות סביב השחייה דרך ביטוי לעצמו, למרץ שלו. העשייה, המפגשים החברתיים, המסגרת - אלה היו חשובים לו יותר מהישג זה או אחר.
לא ממש הכרתי את שרון ולא ידעתי מה מושך בו, אבל הכרתי בעובדה שהחבר'ה תמיד נמשכו אליו, התגודדו סביבו.
מבחינה חברתית - הוא היה כריזמטי. הוא היה המארגן והמארח של השחיינים מבחוץ, הפך להיות איש הקשר אתם וביזמתו, בלי שנתבקש, היה האחראי על הטיפול בהם. אני חושבת שהעשייה הייתה דרך התבטאות עבורו והייתה חשובה לו.
קנאתי בו בגלל התכונה לקחת את החיים בפרופורציות שמאוד הערצתי.
הוא היה מאוד לא פרפקציוניסט, היה מסוגל להשלים עם כישלון בחיוך שליו. תכונה זו גרמה לי להעריץ אותו מצד אחד, והרגיזה אותי מצד שני. ראיתי בזה נטייה להיגררות, לוותרנות.
היום אני חושבת שאלו היו, למעשה, פרופורציות נכונות יותר להתייחסות. היכולת שלו להיות נבדל מהקבוצה, בכך שלא נכנס למאבקי התחרות, היכולת הזו לעשות מה שנכון וטוב בעיניו (ולו גם במחיר התבדלות ושונות) וליהנות ממה שעושה, בלי חשבון - אצלי זה עורר קנאה.
כשהייתי רואה את יחסו לשחיינים מירושלים, איך הוא נותן להם את הנשמה, כמה הוא משקיע בהם - הרגשתי לא טוב עם זה. הייתה לי הרגשה שהוא תמים או טיפש, כי היה מאוד בולט שהוא עושה הכל בלי חשבון, בעוד שהם היו צד מקבל בלבד...
שרון הפך את עין גדי עבורם למקום נופש אידיאלי, בלי שנדרשו לשום מאמץ, רק במחיר ידידות, שלא תמיד היה לי ברור עד כמה היא דו-צדדית.
ואולי עשה מה שעשה מתוך רצון ולא על מנת לקבל תמורה...