מתוך מכתב שנכתב ליוסי על ידי חברים מצובה
שם עבדה בינה כעובדת סוציאלית במשך כמה השנים
....רצינו לשתפכם בקטע מחייה של בינה – שהיה שזור בחיינו תקופה של ארבע שנים, שנות עבודה כעובדת סוציאלית במשקנו.
לקבוצנו היה זה הנסיון הראשון בקבלת עזרה מסוג זה, והלכנו אליו עם חששות וספקות – אך עם צפיות ותקוות.במשך הזמן הפכו ביקוריה של בינה במשקנו לחלק מנופנו והוויתנו, בינה למדה להכיר אותנו - ומאידך למדנו אנו – החברים כפרטים או בעלי תפקידים להעזר באזנה הקשבת ובקישוריה המקצועיים. עם לא מעט חברים וחברות חותה בינה תקופות קשות של משברים אישיים ומשפחתיים; תמכה, ניווטה ונותרה בלבם כמישהו מאד משמעותי ויקר. בתום תקופת עבודתה של בינה במשקנו – למדנו להעריך את חשיבות התפקיד אותו מילאה ואת גודל תרומתה לנו כפרטים וכקהילה.
לאחרונה שב ועלה שמה של בינה כמועמדת אפשרית לחזור ולהשתלב בעבודה במשקנו. שמחנו על כך מאד מאד!
כשבועיים לפני האסון פגשו נציגנו את בינה , בדיון על פניתנו. ראינוה פורחת, יפה, מלאת מרץ. הרגשנו שיש לנו סיכוי לצאת שוב לדרך ביחד.
ואז הגיעתנו הידיעה המרה...
רצינו שתדע שבלב רבים מאתנו שמורה פינה חמה לבינה, ובתור שכאלה, אנא ראו בנו שותפים לצערכם הרב. ולתקוות שיהיה לכולנו הכח להמשיך יחד להגשים את שנקטע באיבו.