נותר רק הזיכרון

נותר רק הזיכרון
כתב: יוחאי רוס

אינני זוכר בדיוק מתי ואיפה פגשתי את קוקי בפעם הראשונה. היינו בכתה י''ב, בערך לפני 39 שנה. שמיר ז"ל – שהיה מדריך הגרעין שלנו - סבר שהגרעין שלנו קטן מדי מכדי שיעבור בשלום את כל טלטולי מסלול הנח"ל, ויצליח להשאיר גם חברים בעין גדי. לכן פעל ללא לאות להגדלת מספר החברים בגרעין עד שנפל לידיו כפרי בשל גרעין שיועד לקבוץ מעגן, ומסיבות שונות החלט בנוער העובד לנתקו ממעגן ולצרפו אלינו – לגרעין סלעית. מקרב החברה ה"חדשים" זכורה לי השלישייה מקן בורוכוב: קוקי, שלמה אורן ואבי פז.

קוקי התבלט מכל חברי הגרעין וניתן היה להבחין מיד שהוא סוג מסוים של מנהיג. היו לו דעות כמעט בכל דבר ועניין, קולו נשמע בשטח, והוא היה מקושר אל כל החברים כמעט ללא יוצא מן הכלל. כמזכיר הגרעין ראיתי בו דמות שניתן לסגור איתה עניינים. מאז, למעשה, היו מסלולי חיינו מאד צמודים.

השרות בנח"ל התחיל עם טירונות מיוחדת של מחזור כנס נח"ל, עם הרבה תרגולי התעמלות, מחול וסדר במקום אימונים, דבר שהיה למורת רוחו המוחלטת. מאוחר יותר, כאשר ביוזמת שמיר וקבוץ עין גדי, סטה הגרעין מהמסלול הרגיל והקדים של"ת בעין גדי לאימון המתקדם בגדוד 50, עבור קוקי זה היה כבר יותר מדי, ויחד עם לגו וקוזניץ הנהיג מעין מרד של שלושה שהחליטו שהם רוצים קודם כל להיות חיילים בגדוד 50 ומשם להמשיך במסלול פקודי.

בפרק האחרון של השירות הצבאי – אותו ביצע קוקי בפלוגת נאות הכיכר – הוא ניצל במזל מהאסון שפקד את הפלוגה כאשר ההר שליד המחנה הצבאי בנאות הכיכר קבר תחתיו את חדר האוכל של הפלוגה יחד עם כ- 20 חיילים דוגמת הר הפחם שגמר בי"ס תיכון באנגליה.

עם השחרור יצא קוקי יחד עם ג'ינג'י ואחרים לעבוד בשדות התעופה בסיני כדי להרוויח כסף לטיול בחו"ל. עד מהרה הגיע למסקנה שמקומו בקבוץ, חזר לעין גדי ולאחר זמן קצר התחתן עם ורדה בשנת 1972 – החתונה השניה בגרעין כמדומני. הבית של ורדה וקוקי, בתור הבית הממוסד הראשון, הפך להיות מקום הפגישה של רווקי הגרעין לאורך תקופה ארוכה.

מלחמת יום הכפורים מצאה אותנו בחטיבת הצנחנים שחצתה את התעלה ועברה מערבה לאפריקה. הגדוד של קוקי השתתף בקרב בסרפאום, ולאחר הפסקת האש- עברו לעיר סואץ, שם שהו עד להסכם הפרדת הכוחות עם מצרים בפברואר 1974. זאת היתה תקופה ארוכה ומעצבת כאשר יצא לנו להיפגש רק פעם או פעמיים במסגרת טיול שהגדוד שלי אירגן לסואץ. מה שבעיקר זכור מהתקופה הזאת הם הפישפשים שהיינו מביאים איתנו הביתה בחופשות – ומדביקים בהם את בנות הזוג.

דני – הבן הבכור של ורדה וקוקי, נולד בשנת 75. בתור הבן הראשון של הגרעין הוא זכה לטיפול ולווי צמוד של כל חברי הגרעין שנשארו בקבוץ ובנות זוגם. השם שניתן לי על ידי דני – יוייה – עדיין נמצא לעיתים בשימוש במשפחתנו עד היום הזה.

במשך השנים בקבוץ, מסלולינו היו לעיתים מקבילים ולעיתים נושקים. היתה חברות קרובה בין משפחותינו, כאשר אחד מהקוריוזים היה חופשה משותפת עם דני, יותם ונאוה בקרוואן אחד בעין גב. כל עובדי החניון באו לראות מי אלה המשוגעים מעין גדי שמשתכנים 7 נפשות בקרוואן אחד של פעם – כמו אלה שהיו בחניון עין גדי.

בתחילת דרכו בעין גדי עבד קוקי בתמרים. כאשר כיהנתי כמרכז משק צעיר, התמנה קוקי למרכז התמרים. זאת אחרי ותיקי הענף כמו יואב גבעתי וצביקה לוינגר ז"ל שקיבלו את סמכותו ללא בעיה ובתמיכה מלאה (זאת היתה התקופה שעדיין טיפחו צעירים בעין גדי). בתקופה הזאת נכנסו לענף כלי הגובה – המיכלזונים והמנופים – שחלקם נמצאים בתמרים, נדמה לי, עד היום...

באמצע שנות השלושים לחייו, ביצע קוקי מעבר לתיירות בבית הארחה. גדי חופש לקח אותו כיד ימינו, במיוחד בתקופת הגידול וההתרחבות של בית הארחה מכ- 70 חדרים ועד 120 חדרים, והוא עבר את המסלול של פקיד קבלה, קופאי, סגן מנהל, עד לתפקיד המנהל אותו מילא במשך כשבע שנים.

התיירות שבתה אותו, הפגישה אותו עם רבים וטובים בענף בארץ ובחו"ל, שלחה אותו ללמודי ניהול בתי מלון, והפכה אותו לבעל מקצוע וידע בתחום.

בסוף שנות ה-90 נפגשנו שוב בתפקידי ניהול, כאשר נקראתי לנהל את המגזר העסקי, ובכוחות משותפים יחד עם חברים נוספים, בצענו את מהלך הקמת השותפות עם ברטן – שאמורה היתה לסלול את הדרך לבניה ופיתוח נוספים בבית הארחה, ולהרחיק חוב כספי גדול מהקבוץ.

לצערנו, שנה לאחר הקמת השותפות, פרצה האינתיפאדה השניה ופרויקט הפיתוח נעצר. בשנת 2001, לאחר כשבע שנות ניהול, החליט קוקי לפרוש, כאשר מועד הפרישה נקבע ליום חנוכת 32 חדרי ערוגות החדשים (מתוך 80 שאמורים היו להיבנות). חנוכת החדרים צוינה בטכס בהשתתות מנכ"ל משרד התיירות ומכובדים אחרים, כאשר יחד עם השמחה על קפיצת הדרך והעלאת הרמה, היה עצב ואי ודאות לגבי העתיד - בצל הפגועים הקשים והפגיעה בתיירות.

ביום ההוא העביר לי קוקי את שרביט ניהול בית הארחה שהתקבל כאמור ברגשות מאד מעורבים. האירועים הלכו והחמירו, וההצלחה שהיתה נחלתו של בית הארחה לכל אורך שנות קיומו התחלפה בתפוסות נמוכות, ובירידה תלולה במספר התיירים. נהגתי כל חודש לעדכן את קוקי בנתונים של בית הארחה, שהיו עצובים בתחילה, וגם כאשר חל המהפך והמציאות החלה לחזור ולהאיר לנו פנים לאחר סיום מלחמת עירק והתאוששות התיירות - והוא הודה לי על כך. כאשר התחלנו לשדרג חדרים בעצוב החדש (של רונית גן אל ונעמי נדב) לחדרי המדבר, הזמנתי אותו לבקר, והוא החמיא לנו ופרגן מאד על כך שהגשמנו משהו שהוא חלם עליו שנים. כך היה גם כאשר שיפצנו את חדר האוכל והכנסנו את הליין החדש.

בשנים האחרונות התרחקו קצת דרכינו. למרות זאת נפגשנו מדי פעם, בעיקר כאשר שבתי מהליכות הבוקר והוא עישן את סגריית הבוקר עם הקפה על המרפסת. המבט שלו ותנועת הראש, ביטאו תמיד הערכה על המאמץ וההתמדה. עד לאותו מוצאי שבת לפני חודש, בו חזרתי הביתה, והבחנתי שדלת ביתם של קוקי וורדה פתוחה, אך לא ראיתיו יושב כהרגלו ומעשן על המרפסת. לבי ניבא לי רעות כאשר הבחנתי באחות התורנית המגיעה עם הקלאב קאר, ועולה במהירות למעלה. מיד אחריה הגיע יהודה רוט ולאחריו ניר וגיורא עם האמבולנס ודר' אפלבאום המסור. עליתי אף אני למעלה והמחזה היה קשה. קוקי היה שרוע על הרצפה והצוות הרפואי מבצע פעולות החייאה מאומצות. אני נשלחתי לחכות לנט"ן בשער הקבוץ ולהובילו הביתה. פעולות ההחייאה נמשכו למעלה משעה וחצי כאשר צוות הפרמדיקים ונהגי האמבולנס שלנו מחליפים ביניהם תפקידים לסירוגין עקב המאמץ הפיזי הקשה.

כל הזמן הזה עמדנו ממול – ורדה ואני – מחזיקים אצבעות, וממתינים שהנה כבר מורידים אותו אל האמבולנס ויוצאים לירושלים, ושם הכל כבר יסתדר. דני הוזעק ע"י ורדה לחכות לה בירושלים, וכשהגיע המשיך לעין גדי. כאשר התמשכו המאמצים והתמשכו, התחלנו להבין שהמצב למעשה חמור. לצער כולנו, לא עלה בידם להחיותו, ובסביבות השעה 1.00 בלילה בישר לנו דר' אפלבאום כי אבדה התקווה ומאמצי ההחייאה נפסקו. אין רגע קשה מזה. עמדתי ליד ורדה ושתקנו. ה"חוויה" הקשה שזה עתה עברנו ביחד לא הותירה מלים. ואז ראיתי אותה, את ורדה, כמו תמיד, כל כך מעשית, כמו בסיטואציות הקשות אצל אחרים, כאשר תמיד ידעה לתמוך, לתת יד, לעזור, לומר את המילה הנכונה, מיד חושבת הלאה – איך להודיע לאור, כיצד לאתר את יותם, איך רועי ושחף יגיעו.

מה לומר – נותר חלל. בבית ישראלי כאילו הכל כרגיל. הילדים נמצאים הרבה, חברים מגיעים, הרבה אקשן, אבל – אבא חסר. כל אימת שאני מגיע הביתה, המבט עולה למעלה ומחפש את קוקי על המרפסת עם הקפה, הסיגריה ומנוד הראש. נותר רק הזכרון.