הלך בשבילי הקיבוץ איש ששר,
כך חשבתי על יצחק עוד בילדותי.
פעם, באחד מערבי השישי אזרתי אומץ לשאול אותו
איך לא מתביישים לשיר ככה סתם,
והוא ענה תשובה שמשמעותה: כך צריך.
פעם ערכתי כתבה למגזין הווידאו של הקיבוץ.
גלפז בירך שם. והוא סיפר, שכשהוא הגיע לקיבוץ היו
לקיבוץ שני הורים: יצחק האב, ויונקי האימא.
אהבתי לחשוב על הקיבוץ כמי שיש לו שני הורים, ערכיים כל-כך:
חרוצים, מלאי אנרגיה.
פעם בימי שבת הייתי מתגנב לדשא של יצחק וחניתה.
אבא שלי היה יושב שם כל צהריים. ארבעה גברים עם קלפים,
משחקים משחק לא ברור: ברידג'.
בשקט של השבת, בפסטורליה בין הצמחים- נחים להם בחברותא.
שמחתי שלאבא שלי יש מקום בין אנשים.
רבים מזיכרונותיי קשורים לאיש הזה.
העובד, השמח, המשרה ביטחון.
הכתף הרחבה שלו מחזיקה טלית בערב יום כיפור,
כשהוא מהלך קדימה ואחורנית בין האנשים,
ניצב מול ספר התורה, מאמין. תוקע השופר.
נוזף בצעירים שילמדו גם הם.
הצמחים שליד הבית שלו ושל חניתה בטבור הקיבוץ,
עם צמח מיוחד שנסגר בעת נגיעה.
יצחק נפטר בתשרי. תשרי שהיה שלו.
ומילות השיר של ראש השנה כמו נכתבו עליו:
"ואין יותר גבעול חולם על שיבולתו,
ואין יותר נדריי ואסרי.
רק הבטחת הרוח כי הגשם בעיתו
עוד יכונן את אפרה בתום תשרי".
ליאור שגיא