הספדים

אבא‘לה שלנו,

אבא חמוד שלי. אין עוד אבא כזה.

כילדות היית עושה לנו ”בושות“, מקליט ומצלם בכל הופעה ואירוע בלי לתת חשבון...

לובש בגדים הזויים בשלל צבעים...

היית אבא מצחיק, צבעוני, אוהב, מלא סיפורים - מפה עד הונלולו.

לקחת אותנו לטיולים, להופעות של זמרים, נגנים, רקדנים בכל מיני פסטיבלים.

אהבתי לנסוע איתך על הטרקטור לקיוסק בנחל דויד. היית מתעניין בכל איש שמגיע: ”מאיפה אתה במקור?“, ”מה אתה עושה בחייך?“

כזה חברותי היית. את כולם אהבת בלי הבדל דת, גזע ומין.

איך היית אומר למתעניינים בסיגריות? ”לא נמכור, לא נרוויח, לא נרעיל את האנשים“.

אוהב אדם וטבע. כלבים תמיד היו לך. זכור לי ’עוג‘ הענק, הבלונדיני והעדין ולאחרונה - ’טסה‘ ועדר חתולים שהלכו אחריך כמו כלבים.

לקחת אותנו לטיולים בכל הארץ, למצדה בלילה בשביל הנחש וגם עם הנכדים הגדולים המשכת. את מטר שלי לקחת למצדה בגיל שנה - מסורת זו מסורת!

היית סבא מגניב ומצחיק, רוקד בשלוליות עם הנכד הקטן, מספר סיפורים, מטייל טיולים. תמיד דאגת שתהיה בירה שחורה במקרר.

גורר את הבקבוקים במדרגות עם העגלה האדומה שלך.

אהבת סרטים (בעיקר מערבונים) ומוסיקה מכל הסוגים. רקדת במסיבות פורים - היי בנטורל - עף על החיים, בעיקר אם משמיעים סמבה או לבמבה.

ביקשת שנזמין את שולי נתן לשיר בלוויה, אבל לא צלצלנו. במקום זה נשמיע לך שיר שלה.

תמיד יישארו לנו הזיכרונות, התמונות והסיפורים שלך.

אבא אהוב,

היינו איתך ברגעים האחרונים.

נתנו לך לנוח ואתה המשכת בדרכך.

הנה אתה חוזר אל עין גדי שלך שכה אהבת.

תנוח בשלווה אבא יקר. תחסר לנו כל כך.

אוהבות אותך מאוד, 

פרח ושיר

והנכדים: רותם, אמיר, הילה ומטר

________________________________________________________

יורם המכונה צ‘רלי ,

האח הגדול (תרתי משמע)... עם השפם הגדול. אח שלי ושל אחינו הקטן יובל.

קשה לי מאוד לכתוב עליך בזמן עבר!

תמיד מילדות היית ילד מיוחד, אוהב אדם, אוהב חיות ואוהב טבע.

תמיד היו לך כלבים שמאוד אהבת...

עם רוחה הבאתם לעולם שתי בנות מקסימות - פרח ושיר וכמובן שיש גם נכדות ונכדים.

אתה היית מראשוני עין גדי.

מדריך אגדי עם סבלנות אין קץ וידע אין סופי. תענוג גדול היה לטייל אתך ולהכיר את כל הסביבה.

אח עם נתינה ענקית. איך אומרים? - לב של זהב...

יהי זכרך ברוך.

כואבת ומתגעגעת, 

נורית אחותך

אחי הגדול יורם, צ'רלי כפי שרוב מכריך קראו לך,

פרצת לעולם בתקופת המרד הערבי הגדול ובתקופת יישובי חומה ומגדל ב 5.9.1936. את אותה תקופה אני מכיר אך רק מהסיפורים.

כשאני הופעתי אתה היית אח לנורית אחותנו, ילד בן 11, בוגר בימים של אז, פרחח גדול על פי הסיפורים. כבר אז מרדת במוסכמות. לאימא היה קשה להתמודד ואבא היה עסוק בטיפוח במשתלה ופעיל בהגנה. מתכננים את המדינה שבדרך.

הזיכרונות הממשיים הראשונים שלי היו בתקופה שלמדת במכמורת – בית ספר ימי אי שם בצפון הארץ במושגים של אז. ים ומים תמיד אהבת. בעצם רק אהבת. חוץ מאהבה ונתינה לא הכרת מושגים אחרים. תמיד רק לעזור, להכיר, להאמין.

במחצית שנות החמישים הגעת לעין גדי. הצטרפת לגרעין שהקים את הקיבוץ ומאז כאן ביתך.

לימים הפכת למדריך טיולים וצירפת אותי לטיולי הנוער העובד במידבר יהודה. טיולים של פעם עם תרמיל על הגב והרבה ק"מ בארץ בתולית.

זכורים לי גם אותם ביקורי הורים בעין גדי. דרך חתחתים באוטובוס מלווה בג'יפ סיור של הצבא. שעתיים מסדום, כולנו מאובקים. הטיול איתך לנחל דויד והקניון מעל המפל הגדול. סחבת את אמא וסיפרת לה שזקנות בהריון טילו פה ורק בסוף הטיול אמרת לה שהיא האימא הראשונה שהגיעה לכאן.

ב 1964 הצטרפתי לקיבוץ עין גדי. פשוט הגעתי לכאן ונחתתי עליך. נער מתבגר לתקופה של כמעט שנה, צמוד איתך בחדר. תקופה מרתקת מבחינתי, קצת קשה מבחינתך. חדר נקי ומסודר, אבל חיבור אדיר בינינו. ותיקי הקיבוץ בטח זוכרים.

התגייסתי לצבא לשירות של שלוש שנים ואתה מלווה אותי בחבילות מדהימות לכל אורך השרות. בהמשך ניסית לשכנע אותי להצטרף אליך לטיול הגדול בעולם ואני, היום במחשבה לאחור, מה זה פיספוס... וחבל.

ב 1971 הצטרפה למשפחתנו עדנה רעייתי.

וב 1973 פרצה מלחמת יום כיפור ואתה, במשך חצי שנה שולח אליי יום יום חבילה לאפריקה. כל פתיחת חבילה – חוויה. כל חבריי מסביב. לכולם דאגת. ובסופה של התקופה הגעת לחזית חמוש במצלמה, מקרן ושקופיות וריתקת את כולנו בסיפוריך.

בהמשך הגיעה רוחה עם פרח ושיר הצטרפה. ולחיי הצטרפו גיא, עודד ונועה ובהמשך – נכדינו ואת כולם המשכת לרתק בסיפוריך.

אחי, אהבתיך אהבה גדולה. את טוב לבך, את יושרך, את ליבך הענק, את הנתינה שבך, את הילד שסירב להתבגר.

ותודה גדולה לפרח ושיר שדאגו וטיפלו בך בתקופה האחרונה שהיתה קשה לכולנו.

נוח על משכבך בשלום אחי.

תחסר לכולנו.

באהבה וגעגועים, 

אחיך הקטן יובל

יורם גיסי,

כך קראתי לך. לא צ'רלי, לא צורי רק יורם.

זהו השם שבו הכרתי אותך והחלטתי לאמץ את השם שניתן לך מהבית.

סיפורים ומעשיות היו מנת חלקנו כשנפגשנו במירוץ לתבור שאתה וכמה מחבריך חברי עין גדי היו מגיעים. אנחנו מארחים ומקשיבים לסיפוריך. באירועים משפחתיים משותפים אתה מצלם, ושוב מקשיבים לסיפוריך וכמובן שהגעת לביתנו והילדים והנכדים יושבים ומרותקים שוב לסיפוריך.

מוכרחה לציין שלא תמיד הבנתי אותך. קיצרת רוח הייתי לפעמים לדרך האחרת שבחרת לחיות. ניסיתי בכל פעם אולי קצת להשפיע לשנות משהו. חשבתי שהדרך בה אתה חי לא טובה מספיק, אך אתה היית בשלך. בחרת לחיות חיים מלאים ללא שמץ של קנאה או הסתכלות ממה אחרים נהנים. נהנית מכל מה שעשית.

האספנות האובססיבית שלך שהעלתה מדי פעם חיוך על פניי, זאת התמימות של אדם שגילו בוגר אך נפשו נפש ילד.

חשבתי במיוחד לאחר שחגגנו לך פה במועדון (את יום ההולדת ה- 80) על האדם שהיית, על הסיפורים ששמענו, והגעתי למסקנה שהחיים שלך היו מעניינים, מלאים, אהובים ונהדרים.

בחרת להיות אדם צבעוני – השפם הגדול, הבגדים, המכנסיים הקצרים כל השנה והסנדלים.

סלח לי יורם שלא פעם היה קשה לי להכיל אותך, אך תמיד ידעתי שלב גדול כמו שלך אין לאף אחד.

בחודשים האחרונים קשה היה לראות אותך בעצב. השתדלתי להגיע כמה שיותר עם יובל אחיך שאהב אותך מאוד ודאג מאוד.

נוח על משכבך בשלום!

עדנה, יובל, גיא שני

עודד ובמבי, נועה ודודו ו 8 נכדינו.

"על כורחך אתה נוצר, ועל כורחך אתה נולד ועל כורחך אתה חי ועל כורחך אתה מת" (פרקי אבות)

אשרי ההולך בְּתלם היום-יום הארוך עד קצהו. אשרי הנאמן אשר ללא ליאות כיתף את המשא הכבד. אשרי הבונה, הנוטע ומעמיק השורש, עב הגזע, אשר גם ליבו, חָלבו ומאודו הפריחו את אדמת עין גדי.

צ'רלי האיש, השפם והאגדה מקיבוץ עין גדי.

כך הכירו אותך רבים בארץ ובעולם. הצלחת ליצור קשרים מיוחדים עם אנשים מכל גווני הקשת. גמעת את החיים במלואם בדרכך הייחודית. המצלמה הייתה חלק בלתי נפרד ממך ואלו שלא קיבלו את התמונות הישר מן התנור זוכים לקבלן טיפין טיפין לאחרונה, כאשר נעשה סדר בארגזי התמונות הרבים שלך.

צ'רלי הגיע לראשונה לעין גדי בתור נער בן 14, לאחר ששמע מפי אימו שרה אפורי (שהייתה בתו של האגרונום הידוע זאב אפורי) על ביקור קסום בעין גדי ועל מי המעיינות הטעימים. צ'רלי שהיה הרפתקן הודיע להוריו שהוא נוסע לתל יוסף והרחיק עד עין גדי. מאז המקום הקרוי עין גדי נצרב בליבו של צ'רלי, ובשנת 1955 הוא חזר לעין גדי וחבר להיאחזות הנח"ל ומאוחר יותר כאשר גרעין שדמות הגיע הוא חבר אליהם.

סיפורי עין גדי שזורים במסכת חייו של צ'רלי, פעם כשהוא המספר ועין גדי המושא לסיפוריו ופעם שנייה כשהוא המספר והוא הוא מושא הסיפורים.

יצר ההרפתקנות לא עבר לצ'רלי מעולם ובשנת 68 הוא נסע לטיול בעולם. טיול שלדבריו ארך שנה ושעה. סיורי המסע המופלא הזה ליוו את צ'רלי לכל אורך 82 שנות חייו.

צ'רלי עבד בעין גדי בתמרים, בגן הירק, בגופרית ובשנים האחרונות כשעדיין כוחו היה במותניו הוא נהג להדריך באופן מקצועי עם ידענות רבה סיורים בגן הבוטני וכמובן עם המטריה ביד.

אי אפשר שלא להזכיר את אהבתו המיוחדת לכלבים ותמיד היו לו כלבים גזעיים מיוחדים. צ'רלי היה אבא גאה ואוהב, ויחד עם זה היה סוג של אבא שטותניק שעושה לבנות שלו פדיחות. מי לא זוכר את ימי שלישי – ימים של סרט שבועי. צ'רלי יושב קבוע בשורה 14 וכמו שהסרט מתחיל היה קורא "פוקוס".

מבית עין גדי נפרדת כבר לפני תקופה לא קצרה. המשפחה דאגה למצוא לך בית סיעודי מכובד כדי שתוכל לקבל טיפול מסור וראוי. חברים רבים נהגו לבקר אותך בבית הסיעודי.

צ'רלי, נאספנו כאן ליד קברך שזה עתה נכרה להשמיע דברי פרידה אחרונים. קהילה שלמה מלווה אותך עם המטריות, שהיו חלק מסימן ההיכר שלך בשנים האחרונות.

עומדים אנו כאן ציבור גדול של חברים, ידידים ומשפחה ובכאב גדול באים לטמון אותך בין רגבי אדמתנו. כשם ששמחים אנו בלידה של אדם, כך שַכּוּלים אנו בעת הסתלקותו.

חיי אדם הנמשכים מלידה עד הקבר בו ייטמן – חיים מלאים המה. אתה חיית את חייך במלוא יכולתך שלך. למרות העובדה המוכרת והידועה אודות מסלול החיים שבסופם מצפה לנו המוות, הפרֵדה לְעולם מוקדמת מדי ותמיד מעציבה.

צ'רלי חברנו היקר,

יהא בשרך עפר ופרחים, יימוג עם זמרת הציפורים. תהא נפשך רגועה כשהיא עטופה סדינים צחים ונישאת בידי מלאכים.

ימתקו לך רגבי אדמתנו אליה נאספת היום. האדמה הזו אשר חוננת והרווית תשיב לחיקך אהבה. שא מכולנו ברכת שלום אחרונה לבית מנוחתך. כל בית עין גדי מלווה אותך בדרכך האחרונה. מחבקים ומשתתפים באבלם הכבד, של הבנות פרח ושיר ושל ארבעת הנכדים האהובים, של האחים וכל המשפחה.

יהי זכרך ברוך!

רותי ליאור

יו“ר הקיבוץ

לצ'רלי, 

אנחנו כאן כולם, זכאים להרגיש שהייתה לנו הזדמנות נדירה, מיוחדת במינה, להכיר איש שהיה אקסמפלר יחידי. בלתי ניתן לשכפול ושאינו דומה לאיש שאנו מכירים, או שנוכל למצוא כמותו - אפילו שנרחיק לקצוות העולם.

צ'רלי חי במקום הזה כ- 64 שנים כאחת מאבני המקום או משיחי השיטה. ויחד עם זה הוא חי בתוך בועה בתוכה שמר על עולם פרטי שהיה מנותק מכל מה שסבב אותו.

בתוך חברה כל כך קטנה ומלוכדת שחיי האנשים בה מלופפים זה בזה, לטוב ולרע, היה צ'רלי מעין אי בודד, אולי יותר נכון מיני יקום עם קיום עצמאי משלו.

נדמה לי שלא ניתן לחבר לצ'רלי אף אחת מהמידות האנושיות הרעות, שכולנו, בואו ונודה בזה, התברכנו בהן במידה זאת או אחרת. האם אפשר לקשור אותו לשנאה? הוא שנא פעם מישהו? האם אפשר לקשור אותו לקנאה? לתחמון? לציניות? למניפולציה? לנקמה? הוא עשה אי פעם "תרגיל" למישהו?

יום אחד, לפני שנים, הופיע צ'רלי עם פלא טכנולוגי של שנות ה-60 - שעון יד ענק שמפגר שנייה אחת ב 10 שנים, ויותר חשוב מזה - ניתן לצלול איתו לעומק 50 מטר. כולנו פערנו פה גדול של התפעלות . זה היה אירוע סוריאליסטי כי צ'רלי היה מנותק לחלוטין מהזמן השולט בחיי כולנו, מנותק מהתחייבויות של עבודה וחברה ופעולת הוועדות,

צ'רלי חי את חייו בדרך שאיני יודע להסביר. אולי יגלו פעם שהיה לו סינדרום "ילדותיות בלתי מאובחנת" שרק כך יכול אדם חכם, עירני ומתפקד, לחיות במנותק מגילו ומאורחות חיי הסובבים אותו, ולתפקד בעולם משלו, פשוט ונטול קונפליקטים. ואולי לא יימצא ההסבר לעולם.

צ'רלי ידע לאהוב. אהבה עזה לבנותיו ונכדיו, אהבה לכלבים בתקופה מסוימת גם לנחשים ואפשר למלא על זה ערבי סיפורים ואגדות, ובכלל אהב מבוגרים וילדים. ובייחוד אם הם אינם מוכרים לו.

בעולם שלנו, רדוף הפחדים מהזר, מהאחר - חי צ'רלי עם פתיחות ועניין לכל מישהו זר, אורח לרגע.

קל וחומר אם מדובר בזרה בלתי מוכרת. הוא שטבע את המטבע "דיה לזרה בשעתה".

בעיסוקי השונים בעין גדי היה לי קשר מיוחד עם הנושא העיקרי שהלך ומילא את כל מהותו - צילום אובססיבי של כל מה שזז בסביבותיו.

כבר לפני 50 שנה שהקמתי כאן מעבדת צילום - הצלחתי במאמץ עקשני של חודשים רבים, לשלוף כ 100 סרטי צילום בלתי מפותחים ממגירת הגרביים שלו (הגרביים היו כולם חדשים ובלתי משומשים). זה היה המאגר הראשון של ארכיון המעבדה. כבר שם מצאנו מאות צילומים מרהיבים של השנים הראשונות והמכוננות של עין גדי. היו שם צילומי מקומות שבינתיים שונו ללא הכר, אנשים שכבר אינם, ציצים שקמלו וכל מה שצילום יכול לשמר לדורות הבאים.

גם את עניין הצילום איני יכול לפענח. איני יכול להבין את נוכחותו של צ'רלי בכל אירוע, גדול כקטן עם מצלמה, תמיד מהמודל המשוכלל ביותר, וצילום בלתי פוסק של ההתרחשות. כי היה זה צילום שאינו לתועלת החברה והמקום. מרבית צילומיו נשארו עלומים ויצאו לאור שלא ביוזמתו, שנים רבות לאחר שצולמו. אני מניח שכל אחד מכם יוכל למצוא את עצמו היכן שהוא בין מיליוני התמונות שנשארו במאגרי צ'רלי.

רבים מהנוכחים כאן אינם מכירים או יכולים להקיף את מפעל התיעוד הכביר שהשאיר האיש ולקשר העמוק שלו למקום הזה, למרות או בגלל כל מה שנאמר כאן קודם.

וכמעט שכחתי את השפם הענק שלו שהיה סמלה המסחרי של עין גדי בשנותיה הראשונות, ואחר נבלע בזקנקן ששינה את פניו אך לא את מהותו.

לפני כמה חודשים ביקרנו את צ'רלי במקום העצוב בו נאלץ לגמור את חייו רחוק מה"נאג'ר" ומה"סדייר". שפמו וזקנו קוצצו ללא רחם, ועיניו הכחולות והשובבות עצומות רוב הזמן. בשיחתנו המקוטעת שכללה שברי זיכרונות, לחש לי בקולו השבור שהוא מודאג שלא יהיה מי שיצלם את הלוויה שלו.

הרגעתי אותו והבטחתי שאני אצלם. את זה הוא יכול להסיר מרשימת הדאגות שלו. והנה עמדתי בדיבורי.

מעתה יתמזג צ'רלי עם הסלעים עליהם דילג ברגל יחפה ויהפוך לעוד אגדה מאגדות המקום הקסום הזה.

דודו שליטא