|
על שתי פאשלות - האחת מעשה ידי אדם והשנייה בידי כוח עליון חצי יובל למירוץ עין-גדי כתב: אלי רון בשנת 1981 חברנו יחד, מועדון "איילות" בראשותו של איליה בר-זאב ואנוכי, לארגון מירוץ ארצי בעין-גדי. איליה בר-זאב היה באותה תקופה מאמן הרצים מספר אחד בארץ, ומתחת ידו יצאו בכירי הרצים של ישראל. הוא אף יזם והוציא לפועל את מרתון טבריה. משאבינו היו דלים, ללא מימון כלשהו וללא תומכים. האוצר היחידי שעמד לרשותנו היו חברי עין-גדי ובניה. אז עדיין לא ידעתי כיצד יתייחסו לעניין. אם אינני טועה, הרצים לא שלמו דמי השתתפות. אמרנו לעצמנו שהוצאות הנסיעה לעין-גדי הן כה גבוהות שספק אם הרצים יאותו להגיע. על מנת לייחד את המרוץ שלנו מיתר המרוצים, שהחלו לצוץ כפטריות אחרי הגשם ברחבי הארץ, החלטנו לקבוע את המרחק ל- א. הכנת הרצים למרתון טבריה, שהיה אמור להיערך חודש וחצי לאחר מכן. ב. מירוץ למרחק של מועדון "איילות" עזר בעיקר בשיפוט ובעידוד. רוב העבודה נפלה עליי ועל המתנדבים מעין-גדי. המועצה האזורית הושיטה לנו עזרה מסוימת. אבי רותם, שהיה אחראי על החינוך והספורט, הטה שכם. בערב המירוץ התארחו בעין-גדי רצים רבים וקיבלו מהקיבוץ אירוח מלא- לינה בבתי הילדים וארוחות ערב ובוקר. מספר המשתתפים היה מעל מאה. ראינו בכך הצלחה רבה. עלינו הוטל להכין את המסלול, לארגן את שטח ההתכנסות, לדאוג למים ולכל הצרכים האחרים הידועים כיום לכולם. סייעו בידי החברים, הילדים והנוער, ברצון ובמאור פנים. הם ממשיכים בכך עד היום הזה, והרבה בזכותם המירוץ מתמידומשגשג. לעזרתי עמד אז עמיתי להוראת החינוך הגופני יעקב אקריש (כיום מזכיר המועצה). יחד תקענו בזנטים (קורדונים) ועשינו את כל עבודות ההכנה. כיום נעשות עבודות אלו, ברמה מאד גבוהה, על ידי הקבלן זלמן ועובדיו. החלטנו להזניק את הרצים ממרגלות המצדה ולסיים בפונדק. התחלנו את המדידה ממצדה, עד היציאה לכביש 90. משם, כדי להגיע למרחק הנדרש של מחוסר ניסיון, זמן וכוח אדם מדדתי את המרחק בטנדר דודג'. לצערי הספידומטר לא היה מאופס (בכל מקרה, מדידה מדויקת לעולם אינה נעשית באמצעות מכונית). נמדדו, כביכול, בשנת 1982 נפל בננו גיורא במלחמת לבנון הראשונה. בשנה זו לא התקיים מירוץ, והוא חודש שנה לאחר מכן. החלטנו לקרוא למירוץ ע"ש בננו משום שגיורא היה, בין כל עיסוקיו הרבים, חובב ריצה, ובשנות חייו המעטות היה מהרצים הבולטים בארץ. לאמיתו של דבר, התאים יותר לאופיו של גיורא לארגן לזכרו אירוע רוחני כלשהו. אך מכיוון שאני עסקתי, זה מכבר, בענייני מירוצים, החלטתי להמשיך בקו הזה, בו רכשתי ניסיון מסוים. וכך נקבע שמו של המירוץ ל"מרוץ עין-גדי ע"ש גיורא רון". תומר ז"ל, שהיה קשור לאחיו גיורא, חשב דווקא לארגן בעין-גדי פסטיבל ג'אז (מוסיקה שהייתה אהובה על שניהם). העניין לא יצא לפועל והסתכם בהבאתו של מוסיקאי יפני בעל שם עולמי בשם קונדו. הוא נגן בחצוצרתו על קברו של גיורא, ובערב ערך רסיטל ליד אולם המופעים. רבים באו להקשיב למוסיקה שלו, שהייתה מאד מיוחדת וקשה לעיכול. אך כל זה הוא סיפור בפני עצמו... המירוץ השני, שהיה כאמור ע"ש גיורא, משך רצים רבים יחסית. השקענו מאמץ עצום בהכנת השטח. ימים מספר לפני המירוץ נפלתי למשכב. לא יכולתי להעלות על הדעת שבמירוץ הראשון ע"ש בני לא אשתתף בריצה. אי לכך, התייצבתי על קו הזינוק ל- זכור לי ששנה לאחר מכן, בשנת 1984, עליתי לבמה יחד עם שאר המארגנים לחלק גביעים למנצחים, כשאני לבוש עדיין בבגדי עבודה ונעול נעלי עבודה מוכתמות בצבע לבן. עבדנו ממש עד מועד הזינוק ולא הספקתי להחליף את בגדיי. אינני מתכוון להלאות את הקוראים בהיסטוריה כרונולוגית של 25 המרוצים. ברצוני רק לציין את הקו המאפיין של המירוץ שלנו. מלכתחילה דאגנו שזה יהיה מירוץ של רצים, למען הרצים. זאת מכיוון שהכרנו מקרוב את צורכי המשתתפים, כולל גחמות שונות. ביקרנו במרוצים שונים ברחבי הארץ, על מנת ללמוד ולהפיק לקחים. אנו עושים זאת עד היום. חברים רבים נטלו חלק נכבד בארגון ובניהול. אין בכוונתי למנות את כולם, מכיוון שהם רבים וטובים. ברצוני לציין במיוחד את חגי צברי, ששנים רבות ארגן יחד אתי את המירוץ. כשהמועצה נכנסה במלוא משקלה לשותפות בארגון גדלו האמצעים וגם היכולת. בעיה מרכזית אחת מלווה אותנו לאורך השנים, ולרוע המזל אין לנו שום שליטה עליה-בעיית מזג האוויר. באזורנו מזג האוויר הוא קפריזי ובלתי יציב. לעתים מתפתחות סופות, ולעתים- שטפונות. רצים רבים חוו בעטיו חוויות לא נעימות במיוחד. זכור, ולא לטובה, אחד המירוצים שנדחה בשבועיים עקב תהפוכות מזג האוויר. בערב אותו המירוץ נמסר לנו על ידי השירות המטאורולוגי שמזג האוויר למחרת יהיה סביר- טמפרטורה נוחה לריצה ורוחות של כ-20 קשר. הכל עמד על מקומו זה מכבר- הסככות העצומות, הסימונים, השלטים, הביתנים, שירותים כימיים וציוד רב. מרבית הרצים כבר היו באזור. הכל היה רגוע יחסית, וגם אנחנו, המארגנים, תפשנו שלווה, בידיעה שהכל מוכן למופע הגדול. בשעה 4:30 לפנות בוקר התעוררתי לשמע קולות מבשרי רע. העץ שצומח ליד ביתי תפש אמוק ונדמה היה כעומד להיעקר משורשיו ברוח העזה. התמלאתי דאגה. מאוחר יותר הרוח נרגעה במידת מה. השכם בבוקר הותקן בנקודת הזינוק מודד אלקטרוני, ובכך הושלמו ההכנות. מיד לאחר מכן פרצה מכת רוח עצומה נוספת. כשהגעתי למקום, בשעה 7:00, חשכו עיניי. כל המתקנים נעתקו ממקומם- הסככה התמוטטה, הביתנים התגלגלו לכיוון הים, בתי השימוש הכימיים התגלגלו לכל עבר. המתקן האלקטרוני קרס והשלטים עשו מחוות אחרונות אל מול הרוח הנושבת והתעופפו לאיטם, בזה אחר זה, לכל רוחות השמים. במצב זה לא היה באפשרותנו לנהל את המירוץ. לאחר לבטים קשים החלטנו לדחותו בשבועיים. זאת למרות התקוממותם של רצים לא מעטים, אשר בחלקם חנכו בכל זאת את המסלול. הרצים הם מין עם שכזה שאינו נרתע מכל קושי. הם מוכנים לרוץ באש ובמים. שבועיים לאחר מכן נערך המירוץ. מספר המשתתפים פחת מ-1300 ל-700. זוהי הצלחה יחסית, משום שמרביתם כבר היו במירוץ שלא היה. בכתבה זו המחשתי בעזרת שתי דוגמאות בעיות אשר ליוו אותנו במשך השנים. למרות כל זאת, כפי שידוע לכם, המירוץ תפש במשך השנים תאוצה והפך לשם דבר בארגון, באווירה ובחוויה שהוא מקנה לרצים ולבני משפחותיהם. אנחנו מקווים להמשיך ולגדול ולהגיע השנה לכאלפיים משתתפים. כל זאת הודות למתנדבים הרבים מהקיבוץ והודות למועצה שלנו. עיקר העבודה הארגונית נעשית כיום בידיה האמונות של דינה סרפר, בראשותו של יעקב אקריש ובעזרתה של חברתנו עפרה גזית. ניהול כוח האדם של המתנדבים נעשה בידי דיין משה, מזה 4 שנים, בהצלחה רבה. תודה לכולם ובהצלחה במירוץ הנוכחי אלי רון |