סיפורה של חברה ותיקה
שיחה עם רוני רז
כתב: אלי רון
כשהכרתי לראשונה את רוני חלילי (בשנת 1958) הייתי משוכנע ש"חלילי" הוא כינוי שניתן לה בזכות קולה הערב ואהבת השירה. לעתים הייתי מאזין לשירתה באקראי, כשעבדה בהשקיה במטע התמרים הצעיר בשטח החצץ. המים לא השתיירו בגומה והיו מחלחלים ונעלמים במעבה האדמה. קשה היה לדעת אם התמר רווה או לא. אי לכך היו צינורות הגומי מונחים במשך זמן ארוך ומזרימים מים, וגם השירה הייתה קולחת. רוני מספרת שלעתים הייתה משקה אחר הצהרים ולפנות ערב. הדממה הייתה אז (לפני 49 שנים) כמעט מוחלטת, ואיש לא הפריע לה לפצוח בשיר.
וזאת לדעת: מכיוון שמספר הצינורות היה מוגבל היה צורך להשקות בשתי משמרות. בנוסף לרוני עבדה בהשקיה גם מרים ז'יכלינסקי מגרעין "רעות" (לימים הייתה הגננת הראשונה בעין-גדי). מכיוון שמרים פחדה להשקות בערב עבדה רוני כמעט רק אחרי הצהריים, לתוך החשכה.
שכחתי לציין שרוני חלילי היא בעצם רוני רז. שמה החדש ניתן לה לאחר חתונתה.
בצבא היא הייתה אמורה להיות משקית ח"ן. היא ישבה הרבה במשרד ולא חשה שהיא תורמת משהו ממשי. מכיוון שנותרו לה עוד 8 חודשים לגמר השירות החליטה ללכת לקיבוץ צעיר ומיוחד. לאחר מספר בקשות ופניות אושר לה לסיים את שירותה בקיבוץ עין-גדי.
כל מי שחווה בזמנים ההם את הנסיעה לעין גדי לא ישכח את טלטולי הדרך- נסיעה מבאר-שבע דרך דימונה עד לסדום, ומשם בדרך העפר המאובקת והמשובשת עד עין-גדי. הנסיעה נראתה תמיד ללא סוף. וכשסוף סוף הגיעו ל"מסריחים" (הגופרית) והריח הרע נישא באוויר היה מישהו מכריז: "הגענו הביתה!". משם נמשכה הדרך עוד כ-20 דקות. דרך זו חוותה גם רוני, בבואה לראשונה לעין גדי. מזכיר הקיבוץ דאז, יגאל רפופורט, ראיין את המועמדת ועמד על טיבה. רוני חזרה כלעומת שבאה לביתה, משמר-העמק, וצפתה לתשובה חיובית.
ב"אפיק" משנת 1958 (המאה הקודמת) מצאתי את מכתב הבקשה של רוני להצטרף לקיבוץ, וזה לשונו:
03/01/1958
למזכיר קיבוץ עין-גדי!
אני באה בזה לבקשכם בקשה שהיא עדינה במידה מסוימת ודורשת גמישות (משני הצדדים). במסגרת השל"ת אני מעוניינת להצטרף למשקכם. הנני בת קיבוץ משמר-העמק, והייתי מעוניינת להכיר במסגרת הצבא משק צעיר שמשתייך לזרם תנועתי שונה מזה שבו חונכתי. נותרו לי עוד שבעה חודשים לשרת בצה"ל ואני רוצה לעבור לנח"ל. הגשתי בקשה והוזמנתי לריאיון. הם דורשים, כתנאי להעברה למשק, שאביא אישור שהתקבלתי, או שהתקשרתי עם גרעין או משק. מכיוון שאני בת קיבוץ לא הייתי קשורה לגרעין לפני הצבא. לכן אני פונה בדרך זו, שייתכן ואיננה המתאימה ביותר. למרות שאינכם מכירים אותי, אבקשכם בכל לשון של בקשה לעזור לי.
תודה למפרע וסליחה על הטרחה
רוני חלילי
בקשתה של רוני נענתה בחיוב ומאז היא כאן.
עם בואה היא שוכנה בצריף, בחדר אחד עם שתי חברות מגרעין "רעות".
כפי שכולם עשו אז כל עבודה שהושתה עליהם, כך גם רוני. מבחר העבודות לחברות היה מצומצם ביותר. מספרם של התינוקות היה מועט, ובכל מקרה לא בקלות היו משיגים דריסת רגל בקודש הקודשים של הדור הבא. חלק מהעבודות היו כעין עבודות דחק. בין היתר עסקה רוני ברעיית אווזים (היה דבר כזה...). עם בוקר היו יוצאים עם האווזים למרעה. למעשה האווזים יצאו בעצמם, עם פתיחת השער. האווז הגדול, המנהיג, היה לוקח אותם לאן שהתחשק לו, והם נשמעו לו. רוני פשוט הלכה אחריהם והייתה כאחת האווזות.
עבודה נוספת שעסקה בה- הכנת ניירות לבית שימוש שדה (זה מה שהיה). הייתה גוזרת עיתונים לגודל המתאים. פעם עבר לידה מנו, ראה את מעשי ידיה והעיר על כך: "העבודה שלך שווה לתחת!"... (מה שנכון, נכון).
רוני הייתה גם שומרת לילה בבית התינוקות. את האישור לשמירה קבלה לאחר שיחה מעמיקה עם יונקי, שהייתה המטפלת הראשית, על פיה יישק דבר.
רוני התרשמה מאד מן השמירה. בית הילדים היה הבית העליון, קרוב לתל-גורן. היו בו כל הפונקציות החשובות בקיבוץ הישן- רדיו טלפון (באחריותה של יוכבד ז"ל), מחסן נשק, בית ילדים שהכיל 4 תינוקות, והפונקציה המתאימה ביותר לסמיכות לפעוטים- עמדת תחמושת, מאחורי הבית, ליד החלונות. בלילה טיילו עכברושים הלוך ושוב על הקורות במטבח של בית הילדים, כעניין טבעי ומובן מאליו.
רוני עבדה גם בחדר-האוכל, בכרם (בעיקר בעונת הבציר) וכמובן נטלה חלק בכל הגיוסים בגן הירק כמו כל חבר בימים ההם.
רוני זוכרת היטב את מקלחת הפח הציבורית, שהייתה מלאה חורים ששמשו להצצה. בחורות מספר היו באות להתרחץ, משום מה, בחצות הליל...
רוני וחנן התחתנו בשנת 1959. בעין-גדי של אז היה נהוג להעמיד את החופה במרומי נחל דוד. כל הקהל הגדול, מילד, נער, זקן וטף, היה יוצא בתהלוכה שליוותה את הזוג הנישא. את התהלוכה הוביל הרווק המושבע באותה העת, כשהוא רוכב על פרד או חמור. אחריו נסעו כל כלי הרכב של הקיבוץ, כולל הטרקטורים ואפילו הבולדוזר,
ה-D 8. בהגיע התהלוכה לפתח הוואדי היו כל הקרואים מטפסים על המצוקים, עד למקום החופה, כשהצעירים עוזרים לאורחים המבוגרים. מובן שגם הרב דילג יחד עם כולם על הגבעות. החופה הייתה מונפת על שני קלשונים ושני רובים, "יעאני" סמל הנח"ל- מגל וחרב. משהצליח החתן לשבור את הכוס, פצחו הרובים מעל למצוקים בפנטזיה של יריות.
מסורת זו התפתחה בקיבוץ מאז החתונה הראשונה, של יונתן ואורה זמיר. אלא שבחתונתם של רוני וחנן משהו השתבש...
החתונה נערכה בחורף. אוטובוס אחד מתוך יתר כלי הרכב שהובילו את האורחים שקע בבוץ, באחד הוואדיות. להזכירכם- כביש עדיין לא היה, ודרך עפר פתלתלה נמשכה ממערת לוט עד עין-גדי, כ-
תהלוכת החתונה התנהלה כסדרה. בראש צעד הפרד ועל גבו הרווק המושבע יצחק קרקשון, קרקעי הידוע. כשהגיעו למקום קשר קרקשון את הפרד למשקוף שער הכדורגל. הכל התנהל למישרין- הכתובה, הברכה, אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, שבירת הכוס. ואז, לפי הנוהג, יריות שמחה באוויר... הפרד, שהיה קשור לשער, אף הוא שמח מאד. עם שמע היריות אחזה אותו תזזית, התיק את השער ממקומו וברח משם כשהוא גורר אותו בגאון אחריו. ככל שהשער קרקש על האדמה והאבנים הדהירה התגברה...
בתקופה ההיא, מדרך הטבע, רוב חברי הקיבוץ עדיין לא היו נשואים.
מצאתי ב"אפיק" מ-25/4/1958:
חגיגות יום העצמאות בעין-גדי
ארגנו יום ספורט לחברים. נקבעו שתי קבוצות-רווקים נגד נשואים. אלא שמספר הנשואים היה מצומצם... החל ויכוח מי רשאי להופיע תחת דגל הנשואים. מכיוון שבכנסת דנו בזמן האחרון בסוגיה הזאת הוחלט שגם אצלנו יכול להשתתף עם הנשואים כל אחד שיש לו אחת, "הידועה בציבור". כך צורפו לנבחרת הנשואים מוטי נעלי, אלי רוזנצוייג (רון) ושי פרידמן.
דרך אגב אנחנו, הנשואים, ניצחנו, למרות מספרנו הדל.
עם גמר בנית הבתים בפלטו (היישוב כיום) התחילה בהדרגה נדידת העמים הגדולה. רוני וחנן היו בין הראשונים שעברו ליישוב החדש. הם העמיסו את כל רכושם, יחד עם 3 חברים נוספים, על עגלת פלטפורמה אחת , והמקום הספיק לכל הכבודה...
המטבח וחדר האוכל שכנו עדיין ביישוב הישן. דבר זה חייב את תושבי הפלטו הראשונים לרדת לשם לארוחות, בטרקטור או רגלי.
לרוני וחנן נולדו שלושה צאצאים- אורלי, איריס ועילם מיודענו.
אני זוכר לרוני את חסד נעוריה כשהייתה, יחד אתי, העובדת הראשונה בנוי. עם תחילת הגינון בנקודה החדשה נטענו תמרים ועצים נוספים. מערכת השקיה טרם הייתה. אי לכך פיזרנו צינורות גומי. רוני העבירה את הצינורות מגומה לגומה ושרה כל היום. היא גם המשיכה לשיר כשעבדה במטבח, בבישול. רוני לקחה על עצמה את הבישול, למרות שמעולם לא בישלה קודם לכן. היה זה מעשה די נועז. ליפול ישר לתוך הקלחת ולעמוד בפני הביקורת של חברה צעירים זה דבר לא פשוט. בתחילתו של בית ההארחה, כש"הבנות של אורי לויט" גרו בצריפים ואכלו אתנו בחדר-האוכל, רוני בישלה לאורחות.
הכניסה לעבודת הבישול ארכה בדיוק שבוע ימים. בתחילה נאמר שתקופת החפיפה עם המבשלת הקודמת תיארך שבועיים. לאחר שבוע נלקחה המבשלת הוותיקה לשמירה, ואחר כך עזבה את הקיבוץ והשאירה את רוני לנפשה.
רוני למדה תפירה במשך 3 חודשים. לשם כך היה עליה לעבור בכל הוועדות האפשריות, מכיוון שיוכבד ז"ל כבר עסקה בתפירה ולא ראו לנכון להכשיר תופרת נוספת.
אני זוכר את רוני בתורנות שטיפת כלים- שוטפת ותוך כדי כך שרה בקולה הערב.
ב- 1961 בא סוף סוף לידי ביטוי כישרון השירה שלה כשהצטרפה למקהלת האיחוד. באותה תקופה כל נסיעה הייתה קשה- הלחץ בעבודה היה רב והיה קשה למצוא מבשלת מחליפה. בכל זאת
רוני התגברה על הקשיים והתמידה בכך 7 שנים.
שאלתי את רוני מתי החלה לשיר בפרהסיה והיא ענתה, שבבית הילדים במשמר-העמק השתמשה בקולה בעיקר כדי לצרוח...
בקיבוץ משמר-העמק כולם קיבלו חינוך מוסיקלי, החל מגיל 3- נגינה בחלילית והאזנה לשירים. הודות לכך כל ילידי אותה תקופה פיתחו יחס חיובי למוסיקה. במוסד החינוכי רוני שרה תמיד במקהלת הילדים.
התעניינתי באורח החיים במשמר-העמק, שהיה קיבוץ מאד אידיאולוגי ורעיוני, כפי שרוני חוותה אותו. בתחילה הצהירה שהיא זוכרת את ילדותה כמאושרת ויש לה רק זיכרונות טובים. כשלחצתי מעט בעניין הלינה המשותפת יצא המרצע מן השק- הסתבר שהיו גם סיוטי לילה ופחדים, כשההורים אינם יכולים להועיל.
המחנכת (המטפלת) הייתה זו שהשכיבה את הילדים לישון את שנת הלילה.
ייאמר לזכותו של הקיבוץ שמשנת החינוך הייתה מאד סדורה. החינוך היה מאד חשוב, מוקפד ורציני. בקיבוץ הארצי הייתה אידיאולוגיה של בריאת אדם חדש וריסון החמדנות והיצר. אי לכך הייתה לינה משותפת של בנים ובנות באותו החדר ומקלחת משותפת לשני המינים גם בגיל ההתבגרות. מסתבר שהטבע עושה את שלו, ונערים שהתביישו בחרו להם זמני רחצה שונים ומשונים.
לא היה מקובל שבנות תלבשנה חצאיות. רק בכיתה י'ב התאפשר לבנות ללבוש חצאית, אבל כל החצאיות נתפרו מאותו הבד. הבנות הוסיפו לחצאית סרט בצבע שונה, וכך זכו למעט ייחודיות.
פעם הביאו לקיבוץ מבחר של בדים. רוני בחרה בבד מסוים, ואחר כך ראתה את אותה השמלה בדיוק על בולקה וחנקה...
תוך כדי סיפור נזכרה רוני שבהיותה תופרת בעין-גדי נסעה למחסן הקיבוצים בתל-אביב לבחור בד. כשהתבוננה ברשימות הבחינה שמחסנאית משמר-העמק הזמינה בד מסוים, שאותו אבתה רוני לשמלה לעצמה. רוני חשבה לעצמה: "מחר אבקר במשמר –העמק ואראה את כל המבוגרות לבושות באותה השמלה כשלי?..."
ביחס לרחצה המשותפת סיפרה אנקדוטה:
כשרוני וחנן נסעו לטיול בחוץ לארץ, לתקופה די ממושכת, הביאו את אורלי ואיריס לסבתא במשמר-העמק. הסבתא הכניסה את אורלי לבית הילדים על מנת שתהיה עם בני גילה. אורלי התערתה יפה מאד בחברה, והילדים אהבו מאד את קרבתה. כשחזרה רוני ממסעה ובאה להחזיר את הבנות לעין-גדי פגשה את המחנכת של אותו בית-ילדים. המחנכת התפעלה מאד מאורלי וציינה שהילדים מאד מחבבים אותה, אלא מה? היא קלקלה אותם. פתאום כל הילדים התחילו להתבייש ברחצה המשותפת (הביאה מנהגים קלוקלים מעין-גדי)...
מכיוון שנוכחתי לדעת שהשירה ליוותה את רוני במשך תקופה משמעותית בחייה התבקשה השאלה מאיפה זה בא לה. הסתבר שאביה, מרדכי, אהב מאד לשיר וגם ניחן בקול ערב. הוא השתתף במקהלת משמר-העמק, והבת הקטנה, בת השמונה, למדה בקלות את כל הפזמונים והייתה מלווה אותו בקולי קולות.
מפה לשם, תוך כדי שיחה, העלינו את דמותו של האב מרדכי, המכונה בפי חבריו בשם מוטקה. כשנולדו הנכדים החליט לחזור לשם מרדכי, שנראה לו יותר מכובד ורציני. ברצוני לספר עליו מעט.
תולדות חייו הן סאגה מכובדת ומעניינת, אלא שהיריעה תקצר מלספרן.
שם משפחתו היה טרובנייקוב, שמשמעו כלי נשיפה כלשהו (אולי טרומבון). בארץ עברת את שמו לחלילי.
המיוחד במשפחתו היה שבניה עסקו בחקלאות, במשך דורות מספר- דבר מאד לא מקובל בקרב היהודים בניכר.
בשנת 1807 נוסדה באוקראינה מושבת יהודית בשם "שדה-מנוחה" (זה אינו תרגום). השם הונצח על גבי שלט בכניסה לכפר, כתוב באותיות קיריליות.
מוטקה עלה ארצה ב-1921. לאחר תלאות של שנה וחצי הגיע לצריפם של מרדכי ויהודית בנהלל. משם נדד בכל רחבי הארץ ובירדן. השתתף בקבוצות עבודה ועסק, עם חברים נוספים מ"שדה מנוחה", בבניין וטייחות. לבסוף, לאחר מאורעות 1936, הצטרף לקיבוץ משמר-העמק.
מכיוון שסיפורו של מרדכי חלילי נראה לי מאד מיוחד, אוסיף ואספר אותו בעתיד.