 רוני אהובה,קשה לי מאוד להיפרד ממך. חיים שלמים היו חיינו ארוגים זה בזה. אני יושבת לכתוב והעבר עולה וחי. אני זוכרת אותך מגיל הגן. ילדה אחרת, רגישה ומרגישה, מיוחדת. בתוך קבוצת הילדים בה גדלנו יחד, היית את האחת שהעזה להתנהל לפי דרכה. היה לך עולם פנימי עשיר ומלא והתכוונת לפיו. פחות מכולנו היית מושפעת מ"מה יגידו", מקודים של התנהגות ברורים וסדורים, שאפשרו לנו להיות יחד. גם הורייך התנהלו שונה מהורינו. הם גוננו עלייך, הם ראו רק אותך. אבא שלך היה דמות מיוחדת, קיבוצניק שראשו בעננים. היה מסור לקיבוץ, אך מתנהל בקצב שלו. הוא היה גבוה מכל הוותיקים, היה רוסי ולא פולני, אהב לשיר ולספר עם הרבה רגש. את דומה לו מבפנים ומבחוץ. היה לכם עולם משותף. אבא ואמא שלך רצו לשאת אותך על כפיים ולגונן עלייך מפני העולם. את היית אחרת כי ביטאת את רגשותייך באוטנתיות: בכית, צעקת, התעקשת, והורייך הפרו כללים קדושים של הקיבוץ למענך, וכך הייתה לך לגיטימציה להיות את, לדרוש שההורים ישכיבו אותך לישון, כשאנחנו נפרדנו מהורינו בפתח בית הילדים. הם היו מגיעים באמצע היום כדי להרגיע את בכייך. מי מאתנו זכה לכך? זו הייתה פריבילגיה להיות בחינוך המשותף ושההורים יתערבו ויגוננו. את היית אתנו מאוד ובכל זאת מתנהלת עם עולמך הפנימי ודימיונך העשיר, הבורא עולמות, ממלא את הרגשות ונותן משמעות אחרת לקיום. היינו ילדות קטנות בחושך המשותף. בלילות הבנים הפעילו עלינו אלימות. אנחנו שיתפנו פעולה ולא התלוננו, אבל פחדנו מאוד. רק את לא הסכמת להיכלל בהסדר הזה וגם לא הסכמת שיעשו זאת לי. אמרת לי "אם ירצו להרע לך – אני אצעק בכל הכוח והשומרים יבואו" – ואת ידעת לצעוק הכי חזק, מכל הלב, והצעקות נשמעו מקצה הקיבוץ לקצהו. אלה היו אותן צעקות שהזעיקו את הורייך לגונן עלייך מפני דרישות החינוך המשותף, שלא הסכמת להיכנע להן. מאז, רוני, אני זוכרת אותך אתי. אני, שלא היו לי הורים מגוננים וזמינים כמו שלך, קיבלתי את נאמנותך, הגנתך, אהבתך והתפעלותך והם ליוו וחיזקו אותי, וכך זה נמשך לאורך החיים. בעינייך הידיים שלי היו הכי רכות, תמיד רצית לגעת בהן, אמרת לי שאני הכי יפה ואת אוהבת אותי. בלילות ביקשת שאספר לך סיפורים. היינו ישנים בחדרים חשוכים ורק בחלון האיר הירח. כל הילדים נרדמו. אני הייתי מסתכלת בירח ומחברת למענך ולמעני סיפורים ואגדות שאינם קשורים למציאות חיינו וכך היינו נרדמות. למחרת בלילה ביקשת המשך לסיפור. כשהיינו נערות היינו הולכות אחה"צ יחד לחדר ההורים, שגרו בקרבת מקום. הייתי נכנסת אתך לחדר הורייך. הבית היה מסודר, עטוף בווילונות והאווירה הייתה חמה. מוטקה אביך קסם לי באורך הרוח וביכולתו להפליג לעולמות אחרים ואמא בהומור שלה. יום אחד סיפרת לי שהורייך אמרו שאינני ראויה להיות חברתך, את כאבת זאת והיית אתי, אוהבת ומבינה. אף פעם לא הלכת רכיל, לא ביקרת את זולתך. האנשים כולם עניינו אותך, חייהם, לבטיהם, יחסיהם, קשייהם – וזאת ממקום של חמלה ועניין אמיתי. בשנת 1965 כתבתי חוברת הדרכה לשומר הצעיר על הדיברות של השומר. לפני מספר חודשים צלצלת ואמרת שעשית סדר ומצאת את החוברת. ביקשתי שתשלחי לי, כי אין לי עותק. כשהודיעוני שאת אינך איתנו עוד, פתחתי את החוברת ומצאתי מכתב שכתבתי לך וזו בקיצור לשונו: לרוני הטובה והאהובה, אני שולחת לך את עבודתי כתמורה על שתמיד ידעת לראות ולהבין אותי וידעת להראות לי שאת מאמינה בי. כתבתי שבחוברת הכנסתי את הדברים שהיקשו עליי בשנות החינוך, מתוך רצון לשנות. סיכמתי שאני חבה לך את האמונה והאהבה שגילמת עבורי לאורך השנים. אורלי, איריס ועילם היקרים, שלכם תמיד, |