סוגרים קצוות - שנה לפטירתו של ד"ר יובל שחל

אילנית אברישומי

במהלך השנה האחרונה, מאז שיובל נפטר, דמותו עוררה בי סקרנות וחשיבה נוספת, יותר ממה שהקדשתי לה בשנות לימודי אצלו, ולאחריהן. ולא בגלל שבחייו הוא לא נחשב ל'תופעה', אלא במפני שזו הפכה למוחלטת, בהעדרו. בשיחות עם חברים שלא הכירו אותו, כל הזמן נשאלתי במה הוא היה מיוחד ושונה מאחרים? על מה ולמה הוא השאיר בכולם רושם כה חזק?. לא חשוב כמה ניסיתי להסביר, תשובותיי הסתכמו במבוי סתום: "הוא היה..... הוא פשוט היה..... עזבו, אתם לא תבינו".

בשבועות הראשונים לאחר מותו, הייתי כל כך עצובה ומתוסכלת עד שבשלב מסוים חשבתי שאולי אני לא נורמאלית. שאולי עוצמת הכאב שחשתי הייתה מוגזמת. אולי משהו לא בסדר איתי. אלא שלפני שבועיים, בכנס יום השנה לזכרו של יובל בקיבוץ עין-גדי, הבנתי שאולי אני לא נורמאלית, אבל אני בחברה טובה מאד. בזה אחר זה באו בני משפחתו, קולגות, תלמידיו וחבריו של יובל, לספר על החיבור האישי שהיה להם איתו. אצל כל אחד מהם, הכאב הלך והתעצם בשנה הזו. כל אחד חשף פן נוסף ביובל, שכל האחרים לא היו ערים לו. כל אחד ראה בו משהו נקודתי, משמעותי יותר או פחות, אבל מיוחד בכל מקרה ומקרה. מן פן כזה שכל אחד מאיתנו יכול למצוא רק אצל אדם אחד, או חבר אחד, בתקופת חיים שלמה. ככל שהדוברים המשיכו וסיפרו, ככל שהדברים התארכו, והצטברו, וחברו זה לזה, הושלם הפאזל. פאזל ענק. עם תמונה של יובל. תמונה של בן-אדם, שכנראה היה הרבה יותר גדול ממימדיו, והכיל הרבה יותר ממה שחשבנו. הפאזל הענקי הזה, הזכיר לי משפט אחד שנאמר ביום השלושים למותו של יובל, במכללה למנהל. משפט אחד, שכלל את כל מה שאומרים אלה שמדברים, את כל מה שמביעים אלה שכותבים, ואת כל מה שכנראה חשים אלה ששותקים, וכאבם בליבם. במשפט האחד הזה, הצליחה ד"ר אווה ברגר, לנסח את ההגדרה הכי טובה שנאמרה על יובל עד היום: "האיש, שהיה כל-כך הרבה דברים, לכל-כך הרבה אנשים".

וזה בדיוק מה ששאלתי את עצמי כל השנה. ניסיתי לקחת את הדמות הזו, עם ה'כל-כך הרבה דברים' שבה, ולפרק אותה. להבין כל חלק בנפרד. לפחות את אלה שאני הכרתי. איך זה שאהבו אותו כל-כך? איך זה שהוא נחשב למרצה כל-כך טוב? אני הרי יכולה להעיד על עצמי שלמדתי אצל מרצים טובים, אז למה דווקא יובל נתפס כמיוחד שבהם? מה היה בו באיש הזה, שסחף אחריו כל-כך הרבה אנשים ומשך הרבה תשומת לב? למה דווקא הוא היה לבלתי נשכח?. שאלות רבות עוד ניתן לשאול בניסיון להבין את דמותו, אלא שבניסיון שלי להבין את כל אלה, הגעתי לעת עתה לשתי מסקנות. אולי אלה רק מסקנות ביניים. האחת, על יובל כאיש מקצוע. השנייה, על יובל כאדם. מסקנות ששתיהן יחד וכל אחת לחוד, משאירות את מה שיובל היה משאיר לנו בסוף כל שיעור: חומר למחשבה.

ההתייחסות ליובל כאיש מקצוע מעלה בעיקר את האדם שבו. פעם אחת הוא אמר לי שאין כזה דבר שהוא יבקש משהו ויגידו לו "לא". וכך באמת היה, בכל דבר, גם בעניינים מול המנהלה, גם בעניינים שלנו מולו. לפני כמה חדשים עשיתי קצת סדר במסמכים ישנים, ובניהם מצאתי מכתב מיובל, שמספק חלק מהתשובה לשאלה 'איך הוא עשה את זה'?, איך זה שתמיד עשינו את מה שהוא אומר, בלי חוכמות. ואם ניסינו לעשות חוכמות, זה לא היה מחזיק להרבה זמן. את המכתב הזה יובל כתב בתקופה שבה סטודנטים החלו קצת לזלזל. משום מה הייתה איזה אווירת רפיון ופריקת עול, שיובל מאד לא אהב, ובתגובה הוא הוציא מכתב גורף, שכל חלק בו מלמד על דרכו בשילוב המקל עם הגזר. משפט אחד עם הומור, משפט שני רציני. משפט אחד קליל, משפט אחריו מנחית פטיש חמש קילו. כשבסופו של דבר הוא כאילו אומר: "זה בסדר שתצחקו, אבל לא כדאי שתזלזלו בדברים". וכך הוא כתב -

המסלול האקדמי של המכללה למינהל בתל אביב

החוג למדעי ההתנהגות

תל אביב נובמבר 2001

יובל שחל

לסטודנטים של חטיבת התקשורת במדעי ההתנהגות – שלום

הסמסטר הראשון כבר רץ, פחות או יותר התישרנו, כל אחד כבר יודע בערך מי-מה-מו, ואולי זה הזמן לעשות קצת סדר. מדובר כאן בנהלים, נורמות, יחסי סטודנטים עם אנשי הסגל וההפך, ועוד.

אז ככה: לכל קורס, שיעור, סדנא – יש חוקים. חוקים של נוכחות, של מטלות, של ציונים, של עבודות, של בחינות. ואולי עוד. את החוקים קובע צוות הקורס. לא אתה. לא את. החוקים או הסדרי הקורס, הסדנא ועוד מפורטים בסילבוס, ומחייבים גם את מי שכתב אותם, וגם אתכם.

ואלה לא המלצות, מה שכתוב שם... אם כתוב "80% נוכחות חובה" והיית רק ב-70% מהשיעורים, ללא הסבר טוב ובזמן – לא יהיה לך ציון בקורס הזה, נכשלת בו, תעשה אותו שוב. תשלם עליו שוב. ואם הוא קורס קדם או תנאי או מבוא לקורסים אחרים – לא תלמד אותם. פשוט, לא תלמד אותם. ודרך אגב: "הגעתי מאוחר לשיעור ולא רשמו אותי אבל הייתי..." אינו בקטגוריה של "הסבר טוב". האחריות לכך שתהיה במקום השיעור ובזמן השיעור היא עליך, ועליך בלבד. ואם תהיה במקום ובזמן, גם תרשם ברשימת הנוכחות.

כך גם לגבי הגשת מטלות. אם הקורס (סדנא) דורש הגשת 8 מטלות והגשת רק 7, זה לא שתקבל 7/8 מהציון, לא יהיה לך ציון בקורס הזה ; נכשלת בו.תעשה אותו שוב. תשלם עליו שוב. ואם הוא קורס קדם או תנאי או מבוא לקורסים אחרים – לא תלמד אותם. פשוט, לא תלמד אותם. חבל.

ציונים: המרצים והמתרגלים אחראים לתת לך ציון. זה נכון. אתה אחראי לקבל אותו!!! לכל בחינה, עבודה, מטלה – ישנם זמנם סבירים להגשה, לבדיקה, להחזרה, לערעור. לא קיבלת ציון? אתה מרגיש פגוע אקדמית? הכתובת הישירה, הראשונה, היא המרצה/מתרגל אצלו למדת. לכולם שעות קבלה, נוחות יותר או פחות, לכולם תאי דואר, ישנן דרכי תקשורת עם כולם. רק אח"כ, אם משהו לא הסתדר, אפשר לבקש בדיקה נוספת: דיקאן הסטודנטים, מתאם החטיבה, וישנן עוד ערכאות. אבל – הכל, הכל, אחרי שמוצו העניינים עם צוות הקורס, ובתוך זמן סביר מסיום הקורס. שבועיים שלושה זה זמן סביר, חודשיים שלושה זה זמן לא סביר, למעלה מסמסטר אחרי, או זיכרונות משנה שעברה? זו כבר סתם גסות רוח ו/או חוסר אחריות. בואו לא נגיע למצבים כאלה.

שנת לימודים מוצלחת

יובל שחל

את יובל כמרצה, אי אפשר לזכור במנותק מהתלונות שסטודנטים הגישו נגדו, ואולי זה הזמן לעשות קצת סדר גם בעניין זה. לצד הערכה גדולה וכבוד מקצועי שאי אפשר לקחת ממנו, הוא היה גם שנוי במחלוקת. דעותיו בנושאים שונים, עוררו לא פעם את זעם תלמידיו. באופן אישי, המחלוקת היחידה שלי איתו הייתה בנוגע לנחיצות מוסד הצנזורה במשטר דמוקרטי, אבל לא זכור לי שיעור אחד, שבו לפחות סטודנט אחד, לא היה מתקומם לנוכח איזושהי השתלחות של יובל, במדינה, בתקשורת, בצבא, בשלטון. איני יודעת מה הייתה שכיחות התלונות, ואיני יודעת עד כמה זה הפריע לו או לא. אני גם לא מנסה להגן עליו. יובל שחל הוא האחרון שזקוק לזה. אבל גם כאן, בניסיוני להבין את דמותו, נראה לי שלא בו הייתה טמונה הבעיה. הבעיה הייתה בחוסר היכולת של מקבלי המסר, הסטודנטים, להתמודד עם אמירות שלא תמיד נוחות לנו, כחברה. כשהייתי בשנה א', באחד מהשיעורים למשל, סיכם יובל את סוגיית 'זכות הציבור לדעת' במשפט: "זכות הציבור לדעת שמרמים אתו, זכות הציבור לדעת מי מייצג אותו, זכות הציבור לדעת שנציגיו מושחתים ומסוכנים, זכות הציבור לדעת שהצבא שלו לא מוכן למלחמה". עוד באותו יום ניגשו שני תלמידים מהכיתה לאגודת הסטודנטים בבקשה לרסן את האיש. נכון, היום, 7 שנים אחרי, הם לא היו עושים את זה. היום כולנו יודעים שחצי משרי הממשלה נמצאים בחקירה. היום כולנו ערים ללקחי מלחמת לבנון השנייה. היום כולנו יודעים שהצבא לא היה מוכן למלחמה. אלא שההתקוממות כנגד הדברים לא נובעת מהסכמה או אי הסכמה. היא נובעת מחוסר היכולת שלנו להטיל דופי במה שאנחנו, באיך שאנו נראים ובמה שאמור להגן עלינו. היא נובעת מחוסר היכולת שלנו לקבל את מי שאומר בצורה גלויה, דברים שנתפסים כהס מלהזכיר. מה היו יכולים אותם הסטודנטים לעשות? להצטרף לתנועה לאיכות השלטון? להגיש שאילתא לשר הביטחון? למה לעשות את זה כשאפשר לתקוף את השליח ולהמשיך לשתות את האספרסו בשקט?. יובל אף פעם לא אמר את דבריו בבחינת 'כך ראה וקדש'. כל אמירה שלו, הייתה פתוחה לשיח ולתגובות. חלק מייחודו של יובל היה בכך שסיפק את הגירויים לאכפתיות וחשיבה רצינית על המתרחש. יתכן שתלונות הסטודנטים נבעו מחוסר הבנה של מהות הדיון הלגיטימי בכיתה, ואולי הלקח המתבקש, הוא תיאום ציפיות בין המוסדות האקדמיים לבין הבאים בשעריהם.

באופן דומה, ההתייחסות ליובל כאדם מעלה את המורה שבו. גם כאן אפשר לשאול מה היה כל-כך מיוחד בו? הרי הוא בסה"כ היה מסיים כל מייל שלו בצמד המילים "שיהיה טוב". הוא בסה"כ היה מסיים שיחת טלפון בצמד המילים "סעי בזהירות", אחרי שווידא שיש לי דיבורית. הוא בסה"כ התעניין בכנות. בסה"כ פיו וליבו היו שווים. בסה"כ הוא תמיד טיפל בדברים שהיה אמון עליהם. בסה"כ היה מביע אמפטיה וזורק מילה טובה. מה כל כך מיוחד בזה?. עם כל הצער שבדבר, דווקא במותו, יובל לימד את השיעור הכי טוב שנתן אי פעם. במותו הוא מלמד אותנו איך אנחנו נראים. הוא בסה"כ סובב המראה לעברינו. אנחנו רק צריכים להביט בה ולראות את העולם שאנו חיים בו. עולם שבו הבוס רוצה אותנו זמינים גם כשאנחנו נוהגים בכביש. עולם שבו אם נגלה הבנה, יהיה מי שיחשוד באינטרסים שלנו. עולם שבו מישהו אומר לנו משהו, ואנו לא בטוחים בכוונותיו. עולם שבו המילה הטובה, הכנות, האחריות, עזרה והבנה הדדית, נרמסו בזבל הפרסומות וגורדי שחקים קפיטליסטיים. בנוף המחניק הזה, יובל שחל היה לתופעה שקשה למצוא וקשה שלא להעריך.

אומרים שבן-אדם יכול למות פעמיים: פעם אחת כשקוברים אותו, ופעם שנייה כששוכחים אותו. על פי העיקרון הזה, כנראה שיובל שחל יישאר כאן לתמיד. הוא אמנם נקבר, אבל האפשרות שיישכח אינה אפשרית. בחייו, הוא העניק הרבה והשאיר כאן יותר מידי, מכדי שיישכח. ראוי לו שייזכר על מה ועל מי שהוא היה. אלא שכאמור, במותו הוא השאיר את אותו חומר למחשבה, כמו בכל שיעוריו. פחות מחשבה על מה שהוא היה, ויותר מחשבה על מה שאנחנו כבר לא. ואולי מוטב שנהיה.

אילנית אברישומי

ירושלים

20/5/2007

avrilani@netvision.net.il