|
אמביוולנטיות נצחית, מנוחה נכונה |
||
|
4.5.2007 ליובל, יום הולדתי הוא יום מותך. איכשהו תמיד כשזה נוגע לך יש תמיד פיצול או כפילות, אמביוולנטיות נצחית. לידה ומוות. תמיד הצחיק אותי שכל מה שאמרת באופן הנחרץ האופייני לך, גילם באותה נחרצות פרדוקסלית גם את ההיפך הגמור. וכמו חייל טוב, היית מוכן להיהרג על כל אחת מהמשמעויות הניציות. היה לך הכישרון הזה להושיב את הניגודים זה לצד זה באותו המשפט, בתחילה כדי שימררו זה את חייו של זה למוות, ובהדרגה, כדי שילמדו לחיות זה עם זה וזה בתוך זה, בחיק הפרדוקס. והכל בהתנסחות שלך הצלולה כבדולח. קשה לכתוב לך. בהתחלה אני חושבת: כל כתיבה או דיבור של מישהו אחר מעמיקים את חסרונך – כשהיית כותב, ובעיקר כשהיית מדבר, היית האיש הכי יפה בעולם, כמעט כוח טבע, גייזר – איש של מילים ורעיונות. ואחר כך אני חושבת לעצמי שהקושי אחר. שזה עוד טרי. שאפשר עוד לשמוע את הדהודי זעקתך לעזרה והפעם לא ניתן להציל. אי אפשר יותר, יובל, להציל אותך. זה ממלא אותי עצב ואשמה. היינו חברים טובים ואהבתי אותך מאד. איש-הר בג'ינס הנמוך ביותר בעולם, בסנדלים ושיער לא ממושמע. אתה יודע, הנוכחות שלך כל כך חזקה, מסרבת להימוג לתוך ערבות הזיכרון. אני לא בטוחה שידעת כמה הרישום שלך כביר. שאתה חזק יותר אפילו מהשכחה. ואולי ידעת ודווקא זה מה שהיה לך הכי קשה. הרגשת צורך להתנצל על זה שאתה תופס כל כך הרבה מקום בחלל, חכם כל כך וחד פעמי. תמיד הרגשת נכלם קצת, אף פעם לא מוצא מקום מתאים לנוח בו, מקום שמסוגל להכיל את כל המורכבות הזאת. דומה שפעמים רבות היית שרוי באי נחת, מוטרד מכך שאי סדר מושל בכל. העצים מאובקים, הבתים מכוערים ונטולי צורה. גיבוב של פריטים. האנשים נוטים לאכזב ודומה שהעולם נע במתינות, אדיש לקטסטרופה הזאת של המוגבלות האנושית. לפחות שתהיה איזו סימטריה בא-סימטריה! שהשירה תהיה חרוזת חרוזים... לפעמים היה נדמה שממש התענגת על אי הנחת הזאת, כמו שידעת להתענג בסתר מממתקים אחרים שיש לעולם לחלק: חברים טובים, ספרות, תיאטרון. אילו ידעת כמה הזדמנויות לאי נחת, או לסתם התעצבנות בריאה החמצת השנה! מה לעשות, נידונת להיות חלוץ נצחי. לעסוק בהתפלה של איזה ים מלח שאין קץ לו. כל הזמן ניסית לנער מעליך את עול השליחות שרבץ עליך והוא נדבק. ניסית לגרד אותו מעליך בציפורניים וגילית שאתה פוצע בבשרך. אחרי הכל עבדת בסוכנות, היית מורה, חיל ומפקד. אבל יותר מכל היית נפש רוסית גדושה ומגודשת יופי. אמרת: "שום דבר רוסי הוא לא קל באמת". נפש מיוסרת, אבל תמימה ורומנטית, מעונה ונהנתנית. לצד כאבי הלב והאכזבות היו אצלך תאוות חיים וכושר-היקסמות מהיקום. ורגשות עזים: ייאוש ובוז, לצד חמלה ואהבה ופרגון. מעליב לחשוב על הבוגדנות של הגוף שחתר תחתיך בפעילות תת קרקעית שוקקת של סתימת צינורות ומילוי חללים. הלב, אחרי הכל, הוא כנראה לא איבר מספיק אלסטי כדי לשאת מסה כזאת של פרדוקסים ורגשות. זוכר שהבטחת לי לקחת אותי איתך מתישהו למוסקבה, "המולדת השנייה" שלך. את המסע הזה אצטרך לעשות בכוחות עצמי. לפחות השארת לי כמה אבני דרך: חנויות הספרים "שלך" בקונייצקי מוסט וליד הארבאט, משחק כדורגל של ספארטק מוסקבה, בתי הקפה בקונייצקי מוסט ובשיסטי-פרודי. קורסקי וגזל- תחנת הרכבת המרכזית "המובילה לחלקים האפלים של אמא-רוסיה, שם אתה מוזמן לחוות את התוגה והסבל האין סופיים של האחר". אפשר לקפוץ לאיזה קונצרט ואז למסעדה גרוזינית שזה עתה נפתחה. הליכה ביחידות לאורך הנהר ועצירה לפיקניק באזור היפה "עם הנהג שלי יורה, אשתו טניה ובתו האהובה מרינה", ביקור במוזיאון הסובייטי להיסטוריה של מלחמת העולם השנייה כדי לעשות ניסיון נוסף (ובסוף לא) להבין את הרשע ההוא. "ואולי פשוט לברוח לאיזו דאצ'ה (בית קיץ) רחוקה עם באניה (סאונה רוסית) הגונה בין עצי התפוח ולחפש בין העצים את האהובה הלא מושגת". יובל, אני מדמיינת אותך עכשיו לצד חנוך לוין, מונח בזרועותיה הרחומות של פופצ'ה חרופצ'ה או דווקא של מונט-בלאן הנשגבת והסוף סוף מושגת. אם כבר, אז זאת נראית לי מנוחה נכונה |