בלוג ליובל

"שמעת שיובל שחל נפטר"?, ענתה תמר לאמירת השלום שלי היום אחר הצהריים, כשראיתי אותה בחדר הכושר.

תמר עובדת שם, בקפיטריה. אני מתאמן שם. שנינו לומדים באותו המקום ויצא לנו לקחת קורס או שניים ביחד.

"מה?", עניתי לה, לא בטוח ששמעתי טוב.

"יובל שחל נפטר אתמול", היא חזרה.

"איך?"

"התקף לב".

ד"ר יובל שחל הוא מרצה שלי, או שבעצם עכשיו צריך לומר "היה מרצה שלי". בשנה הראשונה במכללה הוא היה מעין "מורה מחליף" למרצה אחר, בכיר יותר, בקורס "מוסדות תקשורת". למרות שמדובר בקורס משעמם למדי ובמרצה משעמם עוד יותר (ונפוח עד מאוד), השיעור או שניים בהם שחל החליף אותו היו הרבה יותר מעניינים. הוא ידע להעביר את החומר, מטבל אותו במידה נאה של הומור ציני.

בסוף הקורס, כשחילקו לנו את דפי המשוב, אחרי שכתשתי שם את המרצה, הוספתי בחלק ההערות ש"המחליף עדיף עליו בהרבה, עדיף לתת לו להעביר את הקורס במקומו".

מאז לא יצא לי ללמוד איתו, עד הסמסטר הזה, בו הוא מלמד (אופס. לימד) אותי את הקורס "לשון, חברה ותרבות". שמחתי שוב להיתקל בו, יודע שיש מצב שגם את החומר היותר משעמם הוא יעביר על הצד היותר מעניין.

אני לא יודע עליו יותר מדי. אני זוכר מאיפושהו שהוא מג"ד במיל', דבר שקצת הפתיע אותי לאור הידיעה שהוא לא ממש גרופי של כוחניות צבאית. אני זוכר שפעם על אחד מלוחות המודעות במכללה מישהו תלה מכתב מחאה על כך ששחל התבטא באחד משיעוריו במשפט נוסח "צבא הטרור, המכונה אצלנו צבא ההגנה לישראל" (או משהו בסגנון). לצאת מתוך המערכת הצבאית לאחר שמילאת בה תפקיד פיקודי ועדיין להיות בעל חשיבה עצמאית, ואפילו רדיקלית, זה משהו שראוי להערכה, לטעמי. אבל זה לא עד כדי כך מפתיע אותי - תמיד הוא עשה עלי רושם של בן-אדם חכם, פיקח, שנון, חריף.

הרצתי את שמו בתוכנה ההיא של משרד הפנים (שאפשר למצוא באי-מיול), וקיבלתי תשובה אחת. יובל שחל מתל-אביב, בנם של אריה ודליה, יליד 1958. ככה פתאום, למות בגיל 48, מעכשיו לעכשיו, בשנייה אחת. בן-אדם עמל כל החיים שלו, מפתח קריירה צבאית, מפתח קריירה אקדמית ומקבל את התואר דוקטור, וכל-כך מעט זמן נשאר לו כדי לקצור את הפירות מעמלו הרב. רק לאחרונה נתנו לו במכללה את תפקיד דיקן הסטודנטים. להיות יותר מזה הוא כבר לא יגיע. אפילו יום הולדת 50 הוא כבר לא יחגוג. מאז שתמר סיפרה לי את הבשורה, זה לא יוצא לי מהראש. אני מנסה לחשוב איך אדם בגילו מת בכזו פתאומיות. הוא היה די שמן, זה נכון. אף פעם לא ראיתי אותו מעשן, אבל זה שלא ראיתי לא אומר שהוא לא עשה את זה. ואולי זה סתם משחק הקוביות הרנדומלי של החיים, שלא פעם קובע באופן שרירותי את הדברים הכי משמעותיים.

בסוף השיעור האחרון הוא הורה לנו להביא לשיעור הבא, זה שיתקיים(?) ביום ראשון, את העמודים הראשיים של שני עיתונים: "מעריב" ו"הארץ". "מי שלא יביא אותם - לא יכנס לכיתה", אמר. ביום רביעי שכחתי לקנות את שני העיתונים. נזכרתי באיום שלו ותהיתי אם זה סתם איום סרק. הנחתי שכן. כך או כך, זה כבר לא רלוונטי.

יהי זכרו ברוך