אלה תולדות - קורות חייו של גרימי

 

 

"אני מאושר שבחרתי לחיות את חיי בעין גדי. חייתי קרוב ל-83 שנים, חיים מלאי תוכן ומשמעות
על פי הערכים שחשובים בעיני, כעת הגיע הזמן להיפרד"

נולדתי בחיפה ב – 2 ביולי 1936. גדלתי מינקות ועד בגרות בקרית-חיים.

יסודי ותיכון למדתי בקרית-חיים, בבתי הספר של זרם העובדים. מורה מעצב - שלום עטיה ז"ל.

המורה היחיד לזמרה (היום קוראים לזה מורה למוסיקה) היה משה ביק. עשינו לו את המוות.

(השירים עליו עוד לא הגיעו אליכם) וכולנו חשים על כך צער שלא ניתן למחיקה. כביטוי לצער זה, ארגנו תלמידיו לשעבר כנס מפואר לזכרו.

הייתי בנוער העובד (עדיין לא 'הנוער העובד והלומד'), מגיל 10 עד 18. מדריך מעצב - איציק לקח ז"ל.

בוגר הטכניון בהנדסה חקלאית.

חבר גרעין 'שדמות' שאזרח את עין-גדי. חבר קבוץ עין-גדי עד היום.

(מתוך אתר זמרשת, 2014)

 

ההורים של גרימי הכירו עוד בעיירה סוחובוליה ושמרו על קשר חם עם יוצאי העיירה כל חייהם.

מאז שגרימי היה לחבר עין גדי הם ביקרו יחסית הרבה בקיבוץ, באוטובוסים כמובן, היו מעורים בחיי הקיבוץ והכירו את רוב החברים.

 

אבא של של גרימי, גדליה גרימצ'נסקי נולד בעיירה סוחובוליה שברוסיה הלבנה, ב-כט' מרחשון 1905. עלה לארץ ב-1924. הצטרף לפלוגת החוצבים בגדוד העבודה עמה עבד בכפר גלעדי, בנהרים ובירושלים. היה כל חייו איש עבודת כפיים בבנין. ב-1937 הצטרף עם קבוצת בנין לביח"ר "שמן" שם עבד עד גיל הפנסיה. קבוצה זו בנתה את הבית בקרית חיים ברח' כג' 9 בשנת 1935. בשנותיו האחרונות חי בעין גדי ועבד מספר שעות בבית האריזה. נפטר בעין גדי בשנת 1991. (אילה: היה אדם מאיר פנים, מענטש, ואהוב על הבריות כולל חברי עין גדי. נפטר במיטתו בעין גדי).

 

 

 

אמא של גרימי, נחמה לבית סוכובולסקי, נולדה ב-ג' באדר ב' 1905. עד עלותה לארץ עבדה כתופרת. עלתה בשנת 1931. היתה עקרת בית כל חייה. היתה אשה משכילה וחריפת שכל. משקבלה שבץ מוחי העברנו אותה למספר חודשים לעין גדי. סיימה את חייה בבית אבות סיעודי ברעננה בשנת 1985. (אילה: השכל של גרימי זה ממנה. אהבתי אותה וכיבדתי אותה).

 

 

 

 

מחלת הילדות שצילקה את ליבו - כשהיה גרימי בן 3 הוא חלה באנגינה קשה. פנצילין טרם היה אז והוא נפגע בליבו. נגרמה לו הצרות במעבר בין החדר הימני לעורק הריאה. כתוצאה מכך לא גויס גרימי לצבא. הוא הצטרף לגרעין לשהות בקיבוץ מצובה במסגרת הנח"ל ויותר מאוחר שהה איתם בקרית ענבים. בגיל 18 חלה שוב באנגינה ועבר צנתור בתל השומר, אחד הראשונים בארץ שעבר טיפול זה.

 

סיים בהצטיינות את הטכניון – גרימי למד בטכניון בשנים 1956-60 וסיים בהצטיינות. בחופשים היה בא לעבוד בקיבוץ. לאחר סיום הלימודים החל לעבוד בסוכנות בהדרכה חקלאית של ישובי הדרום.

 

 

 

 

חתונה – ב-4 למאי 1961 התחתן עם אילה לבית כרמל, של"תניקית שנולדה בקיבוץ בית זרע והגיעה לעין גדי לקראת סיום שרותה הצבאי. העובדה שהיתה מוכנה להישאר בעין גדי הכריעה את הבחירה.

 

 

 

אילה מוסיפה בנימה אישית את סיפור הגעתה לעין גדי והכרותה עם גרימי: הגעתי לעין גדי ב-4 למאי 1960, בטרמפים ממפקדת הגוש בירוחם. היו לי עוד 3 חודשים לסיום שרות הצבאי. חיכיתי בפתח מערת המלח בסדום, ליד קיוסק קטן שניקרא, איך לא, "אשת לוט". אמרו לי שצריך להגיע קומנדקר האספקה של קיבוץ עין גדי ושאם יהיה מקום יקחו אותי. כבר חשבתי שאצטרך לישון במקום וסרקתי בחשדנות את האבנים סחופות המלח. הרכב הגיע בשעות אחה"צ עמוס אספקה של שקי קמח ואורז ערימת ביצים ועוד. הנהג הסכים לקחת אותי לאחר ששמע שאני באה לשל"ת לעין גדי. גם גרימי היה ברכב אבל מי שם לב אליו כאשר הנהג הוא מנו, הבחור הכי יפה בעין גדי, ומולי יושב מאיר רון שמחזיק במקום השני. בכל זאת רציתי לעשות רושם על כולם אז לאחר כשעה שאלתי את גרימי שישב לידי, שאלה מטופשת למדי: "היכן כאן הירדן נשפך לים המלח?". בתור צפונית שהירדן מתפתל במדרון הקיבוץ בו נולדה, התבלבלתי לגמרי בין הצפון לדרום. עבדתי בגן ירק בעבודות של סיום העונה – קטיף תירס ופירוק ההדליה של העגבניות. הקיץ כבר נתן אותותיו והיה חם וקשה. אבל אמרתי לעצמי "אל תפשלי, בעוד 3 חודשים את משתחררת, והביתה".

 

 

 

הרווקים היו נוהגים להתאסף באחד החדרים של המשפחות, שהיו מרווחים יותר. ערב אחד, לאחר שבועות מספר, כשרוני רז נסעה ללדת את אורלי, התאספו כולם בדירה שלה ושל חנן. גם גרימי היה שם. התחלנו לדבר על הספר "זורבה היווני" עד שלבסוף מצאנו את עצמנו לבד בחדר. גרימי הזמין אותי לרדת לבריכת השחיה. היה רומנטי בסיוע של ירח מלא וגרימי אמר לי את אחת ההכרזות הכי רומנטיות (היחידות) ששמעתי אי פעם מפיו: "במשך הזמן לא יהיה ס"מ בגופך שלא ינושק!".

 

 

 

מחוות רומנטיות לא היו הצד החזק שלו. ברבות השנים, כשטענתי בפניו שהוא לא אומר לי I LOVE YOU אף פעם הוא ענה לי: " אמרתי לך שאני אוהב אותך כאשר התחתנו. כל עוד אין שינוי במצב אני פטור מלחזור ולומר זאת". קשים החיים עם 'יבש גלעד' שכזה אבל מה זה שווים! יצאנו להרפתקה משותפת, גרימי בן 24, אני בת 21 והחזקנו מעמד 58 שנים, עד 12 במאי 2019.

 

ילד ראשון – ב- 13 ביוני 1963 נולד רענן. מאחר ונולד במשקל נמוך, 1.800 ק"ג, נאלצה אילה לשהות עמו בבית זרע חודשים מספר. בחודשים אלה עבד גרימי בבניית סכר של המוביל הארצי בצלמון, ביחד עם חברו מהטכניון ברוך זיו, איתו למד ביחד הנדסה חקלאית.

 

 

 

גזבר שמחלק לראשונה בונוס לחברים - בשנים 1962-64 היה הגזבר של הקיבוץ. היו אלו שנים טובות של יבולי שיא בגן הירק כשעין גדי בלעדית בשוק עם עגבניות החורף. ביוזמתו של גרימי חולק לראשונה בונוס לכל חבר בסך 150 לירות (הפעם הבאה שחולק בונוס לחברים היתה בשנת 2018, 500 ₪ לחבר).

 

עבודה בהקמת הסכרים על ים המלח – בשנים 1964-67 עבד בחברת "תמרית" שבנתה את הסכרים בים המלח.

לאחר מכן עבד כמה שנים בקיוסק של הפונדק, שכלל גם עבודה בערבים ובשבתות. גרימי היה עולה ברגל מהפונדק הביתה.

 

 

 

הבעיות האורטופדיות - כבר משנות ה-70 הוא החל לחוש כאבים במפרק הירך ובמפשעה. בגלל הכאב במפשעה הוא עבר ניתוח שבר בפעם הראשונה. התפרים התחתית הבטן לא התאחה טוב בצד אחד ומאז גרימי פיתח אנטי לניתוחים ולא רצה עד סוף ימיו להחליף את מפרק הירך. ניתוח שהיה מונע את צליעתו הקשה והעדר יכולת לכופף את הרגליים בעשר שנותיו האחרונות.

 

בענייני בריאות גרימי היה עקשן כפרד. מחמת שחיקה במפרק הירך הלכה צליעתו והחמירה והוא סירב בכל תוקף לעשות ניתוח החלפת מפרק ירך. בני המשפחה לא הבינו את סירובו לניתוח החלפת מפרק ירך וגם אני לא. הייתי שולחת אותם לגרימי שיסביר בעצמו.

הוא הפסיק לנהוג בערך ב-2005 וגם לא היה מסוגל לעלות על אוטובוס. לכן היה צריך להסיעו במיוחד אם לנסיעות בריאות ואם לאירועים משפחתיים. במופעים היה חייב לשבת בשורה הראשונה על מנת שיוכל לפשוט רגליו ישירות קדימה. "פושט רגל" קרא לעצמו. זו היתה מגבלה גופנית רצינית אך חשוב לציין שהיא לא הנמיכה ולא דיכאה את רוחו. הוא "השכיל להיות להיות אדם מאושר" כפי שכתבנו על מצבתו.

 

המשפחה גדלה – לאחר רענן (1962) נולד ויוי (1964), קראנו לו אביהו ע"ש האח הצעיר של גרימי שטבע בבריכה בכפר גלעדי, תמר (1969) ואופיר (1977). 

 

 

 

 

מזכיר פעם ראשונה - בשנים 1976-79 כיהן גרימי כמזכיר הקיבוץ. הוא הנהיג שעת קבלה לאחר ארוחת ערב. כשהתחיל את התפקיד אמר לאילה: "אני לא איש של תהומות ופסגות, כמוך. אני מתחיל בנקודה A וממשיך בקו ישר עד הסיום בנקודה B".

 

גן ירק – אחרי המזכירות החל לעבוד בגן הירק, אחראי על חממות הפלפלים. היה חקלאי רציני, משקיען ומאושר.

 

 

 

מזכיר פעם שניה – בשנים 1987-89 כיהן כמזכיר הקיבוץ בפעם השניה.

 

 

 

נסיעות לחו"ל – בסך הכל נסענו לחו"ל ביחד רק פעמיים. ב-1984 נסענו לארה"ב וב-1990 לאירופה הקלאסית ולפולין. הטיול לארה"ב היה טיול נהדר של 6 שבועות מחוף לחוף. 10 מכוניות אמריקאיות גדולות, 2 משפחות במכונית. השותפים שלנו היו חנה ואורי מקיבוץ יראון שמאד התאימו לנו. חלפו קרוב לארבעים שנה ואני עדיין זוכרת את המסלול: ניו-יורק עם שייט על ההדסון והעפלה לאמפייר סטייט בילדינג, פילדלפיה עם פעמון החרות והגן המיוחד, ושינגטון DC עם ספריית הקונגרס ואסטלת לינקולן, מפלי הניאגרה, דטרויט עם מוזיאון פורד, שיקגו ומגדל הסירס שהיה אז הגבוה בעולם, רושמור מאונטן ודמויות שלושת הנשיאים בהר, הבלק הילס והאורנים של דקוטה מהשיר של דוריס דיי, היילוסטון, יוטה והמורמונים, ציון פארק, ברייס קניון, הגרנד קניון, סכר הובר, לאס וגאס, היוסמיטי, סאן פרנציסקו והגולדן גייט, דיסנילנד. עם סיום הטיול הקבוצתי נסענו למשפחה בחוף המזרחי הצפוני. בניו יורק השתתפנו בלווייה של הניה, בת אחותו של אבא והתארחנו אצל אילונה בבוסטון כולל הביקור בהארוורד ובאוניית מהגרים משוחזרת. כן נסענו צפונה למיין ועברנו את סקרבורו פייר מהשיר של סיימון וגורפינקל.

 

  

 

ב- 1990 נסענו לטיול קבוצתי של 17 יום באירופה הקלאסית – איטליה, שוויץ, צרפת ואנגליה. ראינו את כל המקומות בבירות אירופה המפורסמים מהסרטים. באנגליה התארחנו אצל יונתן ואן סופר, בן דוד שלי בדרגה שלישית. משם עזבנו את הקבוצה וטסנו לטיול שורשים בפולין שכלל את ורשה, קרקוב - עם הבית של אבא ומשפחת כרמל, סוחובולה - בה לא מצאנו את הבית של ההורים של גרימי, טרבלינקה, אושוויץ בירקנאו. מרוב שהיה כל כך נורא ומדכא לא התרגשתי. גרימי הוריד כמה דמעות בבית הקברות המוזנח של סוחובולה.

בשני הטיולים כתבתי יומן מסע. אולי פעם אקליד אותו.

 

 

 

תמחירן (מ-1989 ועד פברואר 2019, שלושה חודשים לפני מותו) - לאחר מכן עבר לעבוד כתמחירן של הקיבוץ. הוא יצא לקורסים בנושאי עבודה והתמחה בחישובי השכר של עבודת השכירים בקיבוץ על ענפיהם השונים.

כשהקיבוץ עבר תהליך של דיפרנציאציה של המשכורות גרימי היה זה שניסח את פרק העבודה. אמר תמיד שהוא נאמן לחוקי המדינה בנושא דיני העבודה והקפיד לנהוג על פיהם ללא קיצורי דרך.

כתמחירן התגלה כישרונו בתחום המחשב והוא שיפר ללא הרף את תוכנת חישוב השכר. הוא תמיד אמר שהחמיץ את עידן המחשב. היה לו עתיד כמפתח תוכנה במחשבים.

 

גרימי היה מקבל לעבודה את כל השכירים שהגיעו לקיבוץ, מאחות ועד ש"ג. הוא התמחה בכל סוגי הקטגוריות של התעסוקה שמשק הישראלי ופיתח תוכנה מיוחדת לחישוב שעות נוספות של השכירים. תמיד אמר שהוא החמיץ את מהפכת המיחשוב. היה יכול להיות מפתח תוכנות וירטואוזי. בעבודה זו, שצומצמה לכשליש משרה, התמיד גרימי עד פברואר 2019, שלושה חודשים לפני מותו.

 

 

 

יוצא לגימלאות - בשנת 2001 יצא גרימי לפנסיה. הוא המשיך לעבוד כחשב שכר של השכירים בשליש משרה והתמיד עד פברואר 2019. אבל מה שחשוב יותר זה שהחליט להפסיק לבוא לאסיפות - מוסד קיבוצי חשוב שגרימי לא החמיץ מעולם לפני כן - "אני את שלי עשיתי. שהצעירים יקבלו החלטות לגבי עתיד הקיבוץ. אינני חושב שזה נכון לקבל החלטות עבור העתיד". כשהיו אסיפות בנושאים חשובים הייתי מצליחה לגייס אותו לבוא לאסיפה. הוא כבר התנהל בקושי והיו מביאים את המיקרופון אליו. כולם רצו לשמוע את גרימי, לא רק אני.

 

הפרויקט הרוסי - בעשר שנותיו האחרונות אימץ לו גרימי תחביב נהדר שהביא תוכן ומשמעות לחייו. מבלי לצאת מהבית, בעזרת האינטרנט וכישוריו האינטלקטואליים הצליח גרימי לאסוף ולחקור כ-2300 שירים עבריים שהושרו למנגינות רוסיות. על הפרוייקט הרוסי, ראה פרק מיוחד להלן.

 

 

 ערב במועדון הוותיקים על שירי מלחה"ע ה-2 בראי הזמר הסובייטי

 

קיבוצניק ברמ"ח ושס"ה - גרימי היה קיבוצניק נאמן, מסור ואיכפתניק כל ימי חייו. עין גדי היתה מפעל חייו וכך גם הציע לי לכתוב, כשדמעות בעיניו, במוטו של הכניסה למוזיאון לתולדות הקיבוץ: "עין גדי – המפעל של חיינו". ראו את השיר "סוד היחד" בפרק על כתיבת השירים. גרימי לא החמיץ אסיפת חברים עד שיצא לגימלאות. הוא היה מאלה שכאשר דיבר כולם הקשיבו לו בדריכות כי ידעו שיאמרו פה דברים חכמים החפים מכל אינטרס אישי או נפוטיזם.

 

משורר המקום והמשפחה - גרימי ניחן במתת-אל של יכולת חריזה. הוא היה איש של מילים וחרוזים וליווה בפזמונים את אירועי הקיבוץ החל מהאופרטות לחתונות הראשונות, דרך חגי המשק, מצעדי יום העצמאות, ערבי שבת ושמחות משפחתיות.

את אסופת השירים של גרימי ניתן למצוא באתר זה כספר דיגיטלי בשם: 'מעת לעט – שירים בדרך חייו'.

"ממייסדי עין גדי וּמשורריה" כתבנו על מצבתו. תודה לך, איש יקר, על שהענקת לנו מפרי עטך.

 

הנכדים – נכון לשנת 2019, וזה סופי, יש לנו 11 נכדים. הנה תמונה משפחתית מיום הולדת 80 של גרימי בתוספת של טלי הבת של אופיר.

 

 

 

קוים לדמותו, אופיו ואישיותו (אני עוברת לכתוב גם בגוף ראשון) -

גרימי היה אדם חכם, משכיל ורחב אופקים. היה תענוג לשוחח איתו על כל נושא שבעולם. הוא השמיע לי ניתוחים מזהירים על סיטואציות פוליטיות, חברתיות וכלכליות בקיבוץ, בארץ ובעולם. קשת הידיעות שלו הייתה רחבה ביותר ומגוונת למדי. הייתה לו חשיבה לוגית, הגיון בריא ויכולת ניתוח חכמה ומזהירה של מצבים בתחומים שונים. 
הוא היה נוהג לומר לי (בהקשר להיותו מזכיר): "אינני אדם של תהומות ופסגות כמוך. פעם high ופעם down. אני מתחיל בנקודה A ומותח קו ישר לנקודה B". 
הוא היה אומר לי, למשל: "אישה נותנת סקס בשביל לקבל יחס. גבר נותן יחס בשביל לקבל סקס". 

כשהתלוננתי פעם באוזניו על כי אינו אומר לי אף פעם i love you, הוא ענה: "לפני שהתחתנו אמרתי לך שאני אוהב אותך, כל עוד זה לא השתנה, אין צורך לחזור ולומר זאת". 

קראתי לו 'מנוע החיפוש שלי'.

 

כמו כן היה טהרן ומאהב של השפה העברית והפליא ליצור בה משחקי מילים ושנינויות לשוניות. היה בעל הומור מושחז ושנון אך תמיד באירוניה לייט וללא פוגענות. זכור לי חיוכו המצטנע מתחת לשפם אחרי שאמר דבר מה מחוכם. פעם,כשהיה כבן 75 קראתי לו 'זקניל'ה', אז הוא אמר לי: "אל תקראי לי זקן. קראי לי ישיש, קשיש ותשיש".

 

הוירטואוזיות הלשונית שלו באה לידי ביטוי בתרגומים הנפלאים שכתב בשנותיו האחרונות לשירים רוסיים שמילותיהם בעברית לא תאמו את המקור הרוסי. וראה פרק מיוחד בו הובא מבחר מתרגומיו.

איך אמר עליו יוסל'ה אורג, חבר ילדות מקרית חיים מהגן עד הצבא: "לא פגשתי מימי אדם מוכשר כמו גרימי". את דברי יוסל'ה במלואם תוכל למצוא בפרק "דברים לזכרו".

 

חבר לחיים - לא היה אדם שהיה לי מעניין לשוחח איתו כמו עם גרימי. אולי משום כך, אבל לא רק, לא היינו בית מארח. היה לנו נורא מעניין ביחד. בשנת 2002, כשהקמתי את מועדון הישראלים של בית הארחה, גרימי למד את תוכנת האקסל ופיתח לי תוכנה מיוחדת עבור רישום האורחים לפי כל מיני קטגוריות. יותר מאוחר גם המח' הגרמנית של יוסקה וגבי השתמשה בתוכנה זו.

כל דבר שכתבתי, אם זה ל'אפיק' או לשבועון 'הקיבוץ', גרימי היה עושה לי הגהות, מנקד במקומות קריטיים וגם מעיר הערות תוכן שקיבלתי את חלקן.

 

בשנת 2017, כשערכתי את התערוכה לתולדות עין גדי (הניקרא מוזיאון בפי העם), עזר לי גרימי לנסח את ההסברים לתמונות בלשונו התמציתית שהיא בבחינת מעט המחזיק את המרובה. נעזרתי בו רבות בהחלטות של מה לכתוב ואיך , ומה הם הנושאים השונים שיופיעו בפלקטים של התערוכה.

 

אבל בעיקר ידע גרימי להיות מאושר. מעולם לא התלונן ולא התמרמר. קשה היה לראותו כועס או נעלב. מצד שני גם היה מאופק מאד, חסכן במחמאות ובתגובות רגשיות. "יבש גלעד" קראתי לו. לא היה קל לחיות עם אדם שכזה, נעדר אינטליגנציה רגשית, מופנם וסגור שמספק לי ניתוחים לוגיים בכל ויכוח עד שאני נותרת חסרת מענה. בדרך כלל הוא היה צודק בסוף.

 

 

 

השנים האחרונות – היו אלו השנים המאושרות של חיינו הזוגיים ואפילו אמרנו זאת אחד לשני עם תוספת 'מסכן זה שישאר לבד'. הריבים ניגמרו. התרגלנו זה לזו. דווקא משום שגרימי לא היה נייד והפסיק לנהוג, מיקסמנו את הזוגיות בד' אמותינו (ומשום כך הוא חסר לי כל כך כעת בביתנו). במבט סיכומי של 58 שנים משותפות אני מרגישה ויודעת שזה התאים לי ואני חוזרת ואומרת שאם יהיה זה שנית אל יהא זה אחרת.

יום הולדת 80 - באוקטובר 2016 חגגנו לגרימי יום הולדת 80. על פי בקשתו הזמנו את חברי הילדות שלו וכן את המדריך המיתולוגי האהוב שלו, איציק לקח. כמו כן הזמנו את אחי ואחותי כמובן ואת בני הדודים של גרימי. גרימי נשא נאום ארוך של יותר מ-10 דקות אותו תוכלו לראות בפרק של יום הולדת 80. בוצעו בערב מספר שירים שגרימי כתב, פזמון שכתבה תמר וביצעו ארבעת ילדיו לפי מנגינת 'אמרו לו' ופזמון שכתבו לו ארבעת נכדיו, הילדים של ויוי לפי השיר 'הללויה':

 

  

 

 

 

בתום דברי אפילו היבש גלעד הזיל דמעה. בסיום הערב הוא הודה שהתרגש מאד, אמר תודה לכל אלה שהגיעו ופטר אותם מלבוא להלווייתו.

 

המחלה שגרמה לסיום חייו - מראשית 2018 החל גרימי לסבול מהפרשה נזלתית מסיבית מהאף. בדיעבד הסתבר שזה היה סימפטום של 'סרטן ראש צוואר" שהחל לקנן בראשו.

ב- 5 לדצמבר 2019 הוא הגיע למח' א.א.ג. בהדסה עין כרם ומאז העניינים התקדמו במהירות.

ב-21 בפברואר הוזמן לניתוח 'הוצאת פוליפים'. לפני הניתוח אמר לי גרימי: "הדבר הכי טוב שיכול לקרות לי בניתוח זה שלא אתעורר". אופייני להומור שלו. אמר וצדק. כרגיל. הוא נותח ואז הסתברה חומרת המצב. הסרטן כבר שלח שלוחות לראש, לבטן ולמוח.

מנהל מח' א.א.ג., פרופ' רון אלישר, יצא אלי בסיום הניתוח והסביר לי באלו המילים: "הוצאנו מה שיכולנו. העברנו דוגמא מהגידול על מצע קרח לפתלוגיה". כך התבשרתי שיש לגרימי סרטן.

 

באתי אליו לחדר התאוששות. שכב כשעיניו עצומות. היה נינוח וצבע פניו ורוד ויפה. לא היה שום סימן של צלקת, נכנסו רק דרך האף.

נשקתי לו והרכנתי ראשי על מסעד המיטה ובכיתי חרישית. ידעתי שקיצו קרב והשאלה היא כמה זמן זה יקח והאם גרימי יסבול. למזלו ולמזלנו זה לקח פחות משלושה חודשים. אבל איזה סבל.

 

בתחילה בקשתי מהרופא המנתח הצעיר שיבשר לגרימי את הדיאגנוזה. אולם משעלינו למחלקה ספרתי לו בעצמי. גרימי קיבל את הבשורה בשלווה הסטואית הכל כך אופיינית לו: "חייתי קרוב ל-83 שנים חיים יפים ומלאי משמעות. בחרתי לחיות בעין גדי על פי הערכים החשובים לי. כעת הגיעה העת לסיים".

 

אני מצרפת פה קטע ששלחה לי מגינה זיו, חברת ילדות של גרימי מאז ועד היום, ובו מילים שאמר לה גרימי לפני שנים מספר:

"באחת משיחותי עם גרימי שאלתי אותו אם הוא לא מרגיש מבוזבז כאשר הוא יכול היה להיות איש מדע דגול או כל דבר אחר שהיה יכול לתרום לחברה הישראלית יותר מאשר בעבודתו הנוכחית שהיתה באותו זמן מוכר בקיוסק של עין גדי. אנסה לנסח את תוכן הדברים שאמר לי בתשובה לשאלתי למרות שאני בטוחה שהוא ניסח אותם הרבה יותר טוב ממה שאני מנסה לשחזר.

כל אדם, כך אמר, מנסה לבנות לעצמו חיים שיתנו לו סיפוק ויעשו אותו מאושר. אני לא רואה את עצמי אדם מאושר בדירה יפה בבית משותף בירושלים כשעל דלת ביתי רשום ד"ר צבי גלעד. ואני יוצא כל בוקר לרחובותיה העמוסים של העיר בדרכי למעבדה שבה אני, בחלוק לבן, מסתובב בין המבחנות .כשאני קם בבוקר פה, בעין גדי, אני רואה את הזריחה המשתקפת בים המלח, את השדות המעובדים, את מטעי התמרים. ואני רואה את הקיבוץ שאותו אני וחברי בנינו בלב השממה הזאת. ואז אני גאה ומאושר לעשות כל עבודה שמפרנסת את הקיבוץ, הבית שלי.

 

בשבועיים הראשונים אחרי הניתוח הוא הרגיש יחסית טוב, יכול היה לנשום מהאף כי הרי ניקו לו את ה'פוליפים'. אולם מהר מאד הסרטן נתן אותותיו ועיין שמאל התנפחה והאדימה והרצון לאוכל הלך והתמעט.

 

כשבועיים לפני שאושפז הסבנו כדרכנו לארוחת בוקר משותפת. גרימי אכל פחות ופחות למרות שהשתדלתי להכין לו מטעמים אשר אהב כגון סלט חצילים על האש כמו שאמא שלו היתה עושה, כבד עוף ותותים בשמנת.

לקראת יום הולדתי ה- 79 הפצרתי בו שיאמר לי אילו מילים הוא יברך אותי ביום הולדת 80 שלי, כשידעתי בליבי שהוא לא יזכה לכך (ביום הולדת 80 שלו הוא אמר "ב-80 של אילה, אם אהיה צלול, ואם אהיה, ארחיב"). ואז אמר:

"אני חושב על הרבה מילים שאוכל לומר לך. אבל כרגע אומר רק זאת: אילה כרמל היתה תמיד אישה של "זממה שדה ותיקחהו". אשרי שהייתי השדה אשר זממה".

 

 הסרטון צולם ביום ששי 29.3.19, כאשר ויוי, תמר, אמיתי, והנכדים רועי וירדן באו במיוחד לבקרנו לכבוד יום הולדתי.

 

ההתדרדרות במצבו היתה מהירה. הפסיק לאכול והיה אפטי. 3 ימים הוא נסע להקרנות מעין גדי וזה היה מבצע קשה להעבירו מהמיטה לכסא גלגלים ומשם לאוטו וכך גם בחזרה.

 

ב-4 לאפריל סרב לאכול ולרדת מהמיטה. רענן ואני פנינו לעזרת האחיות ודר' פוטרבני אשר סידר לנו את האישפוז. כעת יילקח להקרנות ישירות מהמחלקה האונקולוגית במכון שרת. אחרי 4 ימים חיברו לו צינור הזנה ישירות לקיבה הניקרא PEG. גרימי שהה במחלקה חודש כשמצבו נעשה גרוע מיום ליום. תקופה קשה, ואיומה ונוראה לו ולנו. במבט לאחור, גרימי היה חסר כל סיכוי מהתחלה. אבל הוא בחר לנסות להלחם בעזרת התרופות וההקרנות.

 

"שלום רב לכל חברי עין גדי ותושביה,

גרימי שלנו חולה מאד. הצטרף לחוג הסרטן. מדובר בסרטן תאי הקשקש שהוא בן משפחה של סרטן העור. השבוע התחלנו בסדרה של 20 הקרנות לאיזור הפנים.

ביום ראשון אמורים להתחיל במתן תרופת הייטק, קיטרודה (התרופה שהאריכה את חייו של מנו ברק בשנים מספר). תרופה אוטואימונית שמזהה את תאי הסרטן, מתבייתת עליהם ומעוררת את התאים הבריאים להשמידם. הצלחת תרופה זו תקבע את גורלנו לשבט או לחסד.

זוהי תרופה יקרה מאד (כ-10,000$ למנה אחת מתוך מי יודע כמה. גרימי 'הספיק' לקבל רק אחת). לקיבוץ יש ביטוח לתרופות שמחוץ לסל. רות מטפלת בצורה מקצועית מאד מול ביטוח 'הראל'.

איך אמרו לנו בז'ו ואריה שחל: "בדיוק בשביל מקרים כאלה הקמנו את הקרן לעזרה הדדית".

וגרימי ואני אמרנו זה לזו, ולרענן, ברגע של שמחה: "אשרינו שחברי קיבוץ עין גדי אנחנו". וכך אמרתי גם לרופא בגאווה בלתי מוסתרת: "אינך צריך לדאוג לבעיית הכסף. זה מכוסה". 

 

 

 

"שבת שלום איילה,

קראתי עכשיו את המכתב שלך. אני כל כך מרגישה את מה שאתם עוברים עכשיו.

כל הזמן, מאז הנסיעה למקהלת הצבא האדום רציתי לבוא לבקר, גם אתמול, בלי להתקשר כי כך ביקשת אז, ובכל זאת עוד לא עשיתי את זה. לגרימי יש באמת תבונה ושלווה סטואית, לא רק עכשיו, תמיד כמו שציטטת אותו. ותמיד מאז בואי לעין גדי הערכתי אותו בגללן. מאוד.

המקום הזה שאתם נמצאים בו כעת מוכר לי בנימי נימיו מכל הכיוונים. מבחוץ ומבפנים. בבית, בין חברים ובבי"ח.

הגישה של גרימי נכונה. ואני איתו ואיתך ועם כל המשפחה. ועם התקווה לטוב ביותר האפשרי והנכון במצב הזה.

ואני כאן ואת יכולה לפנות אלי בכל רגע שתרגישי צורך או רצון.

מאחלת את כל הכוחות הדרושים. ותודה שאת משתפת.

אלישבע"

 

"לאילה וגרימי,

זה כ"כ משונה לקרוא ולקבל חדשות כמו אלו שפרסמת כאן. כבר שמעתי מפה ומשם על מצבו של גרימי, אז לא בדיוק הופתעתי. מחשבות ורגשות באים והולכים , כל עשרות השנים של הצטלבויות בדרכים, בחגים, בעבודה, באספות, בקלות, בקושי, בשמחה, בעצב, באינספור פרטים ביום-יום.

ואני רואה בעיני רוחי איך כל אחד מאיתנו מחזיק איתו חוט, רצועה, שהולכת איתו לכל מקום כאן, עד שנוצר מארג שלם, של חוטים ורצועות מתוחים במרחב עין גדי, שכל אחד מאיתנו ארג בחייו. חוט ורצועה שמאופיינת בצבע בחוזק, באיכות ובמרקם של האוחז בה, שהיא שלו. והם כאן - עד שייעלמו. ויישארו פה לעד: הים המלוח ממזרח, ההרים עצומים במערב, ושמים כחולים פרושים מעל .

אז עידוד קטן ממני לימים הקשים שאתם עוברים.

רינה יערן"

 

ב-9 באפריל, יום הבחירות, הגעתי מוקדם על מנת לשחרר את אחות הלילה (שהיתה "מנוכרת שוויצרית" לפי דבריו של גרימי). משהלכה התפרץ גרימי שלא כהרגלו וזעק: "אני רוצה הביתה! נימאס לי מההקרנות! לא אכפת לי למות". אמרתי לו שהוא צודק ושאטלפן לד"ר מאירוביץ'. הרופא אמר לו טלפונית שאסור להפסיק הקרנות באמצע וכי הוא יסבול ייסורי תופת. גרימי נירגע ויותר לא הזכיר את הנושא. כיום אני מצטערת שלא שאלתי אותו מה הוא מרגיש ומה הוא חושב והאם כואב לו.

גרימי לא רצה להצביע למרות שעמוס, אחה"צ, הציע להסיעו בכסא גלגלים למוקד הצבעה בבית חולים וכך גם אופיר בערב. "במילא ביבי יזכה" אמר וצדק, כמובן.

 

"שלום רב לכל חברי עין גדי ותושביה,

שבוע קשה עבר על כוחותינו ואנו רק במחצית הדרך - עברנו 10 הקרנות מתוך 20.

אל תצפו לגרימי המוכר בשנינותו ובחריפות שכלו. הוא רוב הזמן מדוכא ושפוף, שותק או מנמנם.

המחלקה מאד מקצועית ומתוקתקת. שנייה לה רק המרפאה שלנו וכל הצוות התומך שמסביב שמעבר למקצועיות נותן גם הרבה לב, נשמה ותמיכה: מעין, שיר, לילך, אסנת שלא מחמיצה שום טופס 17 ודר' פוטרבני שמעורב ברקע.

ומנצח על הכל אלי צינגאוקר, שנענה לכל מצוקת גוף ונפש. תמיד זמין וקשוב וממש האיש הנכון בזמן הנכון.

מי שהיה במצב קיצון זה מבין טוב מאד מה עובר עלינו ואתם כולכם מחזקים אותנו באהבתכם ובתמיכתכם. אני מספרת לגרימי על כל התגובות.

אילה רענן, ויוי, תמר (אופיר חזר לחו"ל), עמוס אחינו וניר הנכד המקסים שמוזנק בלי הרף להסעות"

 

"היו שלום בני משפחתנו, מכרינו וידידנו,

בהתקדש החג גרימי ואני רוצים לברך אתכם בברכה המסורתית של חג שמח ומאחלים לכם יציאה מוצלחת ממצרים.

אנחנו יודעים שאתם דורשים בשלומנו וחושבים עלינו גם עם לא עלה בידכם ליצור קשר.

עדכון קצר במצבו של גרימי: ביום רביעי מסיים את מכסת ההקרנות, 20 במספר וחוזר הביתה לאחר שהנגשנו את השרותים לבואו. משיגים עובד זר. הרופא הכין אותנו שיכול להיות שהטיפול לא השיג את מטרתו ואין כבר מה לעשות.

גרימי מאד אפטי, בקושי מדבר. נע בין בלבול למציאות וברגע של הכרה מבקש לחזור הביתה.

אני שורדת בעזרת ילדי המסורים ותמיכת הקיבוץ שעוזר בכל הלוגיסטיקות וכמו גרימי רוצה שיחזור כבר הביתה.

אם אפסה התקווה להחלמה ננעים לו את ימיו האחרונים בביתו, בחיק משפחתו, חבריו ועין גדי אשר כה יקרה לליבו.

אנא אל תטלפנו רק שלחו ווטסאפ. אני מבטיחה לענות לכולכם.

כל טוב ואני מתעודדת מאהבתכם ותמיכתכם.

אילה והילדים"

 

"...פירטתי כי אני יודעת שגרימי חשוב לכם וכי אתם רוצים להתעדכן במצבו. אבל עשיתי זאת גם על מנת שאוכל לבקשכם לא לטלפן. אין לי כוח להיות נחמדה ולפרט לכולם. המצב קשה לי מאד ומוראלי בקרשים. מה גם שהאופטימיות מעולם לא הייתה ממידותי ונא להימנע מהטפות למיניהן. זו אני וזה גרימי ואת מה שבינינו איש לא ידע ואולי גם לא יבין. ותודה על ההתעניינות והתמיכה והאהבה לגרימי שהן מובנות מאליהן.

אילה והילדים"

תרופת הפלא קיטרודה לא הועילה וגם לא ההקרנות. העין התנפחה לגמרי והתמלאה מוגלה והפה היה מלא בגידול. הוא נשם דרך הפה בלבד והיה ניתן לראות את כל הזוועה.

היה נורא לראותו חסר שקט ומתנועע מצד לצד ולא מוצא מנוח. הכרתו נעשתה מעורפלת יותר ויותר והוא הלך ושקע עד שבסוף אפריל איבד לגמרי את ההכרה, כנראה גם כתוצאה של דלקת קרום המוח שחטף בימים אלה. חודשים מספר לאחר מותו יגיד לי רופא ידיד המשפחה: "בשיעור ראשון על אונקולוגיה אמר לנו הפרופסור שתפקיד האונקולוגים הוא להחזיק בחיים את חולי הסרטן עד שהם ימותו ממחלה אחרת (...!!!)"

על פי הסכמתי התחילו לתת לו מורפיום במינון נמוך.

 

במוצ"ש ה-4 למאי הגיע האונקולוג דר' מאירוביץ ואמר לתמר: "ניסינו מה שאפשר וצבי כעת סופני ויש להעבירו להוספיס". רענן ואני כבר היינו שם לביקור מכין.

 

ביום ראשון, ה-5 במאי העברנו אותו להוספיס הר הצופים. הטיפול שם היה מעולה והתאים למצב.

ניתקו אותו מצינור ההזנה והשאירו רק את ה'פורט' להכנסת תרופות. ביקשו ממני להביא שמן לתינוק וקרם גוף וכל 4 שעות היו סכים אותו בשמן ומחליפים לו הכל. מהר מאד נעלם 'האדום' שהביא מהמחלקה האונקולוגית וגרימי היה מטופל ורגוע. כך גם אנחנו, יחסית למצב.

 

"גרימי שלנו מוסר לכם דרישת שלום אחרונה. עבר היום להוספיס בהר הצופים.

מבעד להכרתו המעורפלת אני שומעת אותו לוחש לי:

"אהובתי שלי

הרימי את ראשך,

אימרי נא רק שלום אחרון,

אימרי לאהובך".

ואני ניפרדת ממנו בדמע:

"היה שלום נסיך,

שיירת מלאכים תישא אותך בשיר למנוחתך" ('המלט', שייקספיר).

המקום נעים וסימפטי הרבה יותר מבית החולים. ואנו מקוים לשהות בו מעט זמן ועם מעט סבל.

אפשר לבוא לבקר, בעיקר אותי או את אחד מילדי. גרימי מחוסר הכרה.

אשמח לביקורים שיקלו עלי את הימים הקשים הללו.

תודה שהייתם אתנו בדרך הקשה שעברנו בחודשים האחרונים.

אילה"

 

גרימי שרד עוד שבוע וב-12 למאי 2019 הוא נשם את נשימתו האחרונה. הייתי לידו כשזה קרה. נשקתי לו נשיקת פרידה אחרונה וטלפנתי מיד לרענן, ויוי ותמר וסימסתי לאופיר. נימלאה סאת יסוריו ובאה גאולה לנשמתו.

לבקשתי הסכימו בהוספיס לחכות שהילדים יבואו. כעבור שעתיים וחצי הגיעו הילדים כולל אמיתי. הם נפרדו מגרימי וכולנו עברנו את הכביש לשבת בקפה 'ארומה' על מנת לתכנן את מודעת האבל וההלוויה.

וזה מה שכתבנו על מצבתו:

      צבי (גרימי) גלעד

      בן נחמה וגדליה גרימצ'נסקי

      איש חכם וישר ויושב אוהלים

      ממיסדי עין גדי ומשורריה

      השכיל להיות אדם מאושר

      והיה כלפיד בתבונתו ומצפן ביושרתו

 

במסע ההלוויה מרחבת השיש לבית הקברות השמענו את השיר "שחקי, שחקי על חלומות" (רעיון של עומרי, הבן של ויוי. "סבתא איך לא חשבת על זה בעצמך"), ובטקס עצמו השמענו מנגינה שגרימי ביקש בזמנו שישמיעו בהלווייתו. את "שיר אהבה" של נינו רוטה מתוך הסרט 'רומיאו ויוליה' שביים זפירלי.

 

 

מני גל ניהל את הטקס בצורה מכובדת (ויתר לשם כך על הנחיית בית מדרש בגליל ועל כך תודה גדולה מאתנו). ספדו לגרימי, בנוסף לבז'ו מטעם הקיבוץ, ארבעת ילדיו, עמרי בשם הנכדים ועמוס אחיו.

 

גרימינקה שלי, בסוף תמיד צדקת.

כששאלתי אותך: "צביקעל'ע (כך קראה לך אמך), אתה תתיישר פעם?" ענית לי: "כן, בארון".

והנה אתה מוטל לפנינו, איש ישר וחכם ושוכן אוהלים. אינני אדם של מעמקים ופסגות, אמרת. בחרתי בדרך הישר בגיל שמונה עשרה ובה הלכתי עד תום, נאמן לדרכי וּמאושר בבחירתי.

היינו שותפים ביצירתן של שתי יצירות נהדרות שאין להן אח ורע.

את הראשונה יצרנו לבד, רק שנינו, בלי שותפים והם ארבעת ילדינו – רענן, ויוי, תמר ואופיר. וברבות השנים, 11 נכדינו. אבל זו כבר לא עבודה שלנו.

ביצירה השנייה היו לנו שותפים רבים. היצירה השנייה היא קיבוץ עין גדי לו הקדשנו את חיינו. מעולם לא חיינו במקום אחר כי עין גדי היא המפעל של חיינו.

ניחנת במתת-אל של יכולת חריזה, והשכלת בתבונת לבך לתעל את כישרונך זה למען הקיבוץ והמשפחה. ובשנים האחרונות הפלאת לתרגם את השירים הרוסיים שיהיו נאמנים למקור. וכשהיית קורא מפרי עטך לא היתה מאושרת ממני.

בחמישים ושמונה שנותינו המשותפות היית לי כלפיד בתבונתך, מצפן ביושרתך, מנוע החיפוש שלי, קן לתפילותי הנידחות.

אומרים אהבה יש בעולם – מה זאת אהבה?

זה לא תמיד היה קל. אבל מה זה מאתגר. הצבת בפני רף גבוה בכל המובנים, מטוהר השפה ועד בעיות במחשב.

השנים האחרונות היו היפות בחיינו. השלמנו זה עם זו, השלמנו זו את זה. איזה כיף לנו ביחד, אמרנו זו לזה ברגע של אושר, מעל הסלט של ארוחת הבוקר, אותו היטבת לחתוך בקפידה לחתיכות מולקולריות.

לא יראתי ללכת בגיא צלמוות כי אתה היית עמדי.

ועתה, אנא אני באה?

היה שלום אהוב ליבי.

אם יהיה זה שנית אל יהא זה אחרת.

 

 

 

 

לאבא

בתמוז תרצ"ו. בקריה נידחת

נולד לו תינוק שקראו לו ככה:

צבי,צביקה, צביקהל'ה, גרימצ'נסקי, גרימון,

אבא גרימי, סבא גרימי, הדידימון.

 

מאמו הוא ירש גם חכמה גם פקחות

מאביו – חוש הומור, ממזרות, נינוחות

ומשניהם יחד חריצות ויושר

(עם מקום לשיפור בענין הכושר).

 

וכשהיה לאיש החליט לשחק ציונות

ומאז בעין-גדי מפגין מיומנות

בחקלאות, במנהיגות, בחשיבה אנליטית

בשמירה על קור רוח בשעה הכי קריטית

חורז לאירועים, ממלא תפקידים,

מנהל אסיפות, מגשים יעדים.

ובין לבין – אשה וארבעה ילדים.

 

אבהות וזוגיות במינימום הכרחי

סוכה, נר חנוכה, סדר, עונש חינוכי

הנהג של מיס דייזי, פאסיבי בעליל

אבל אי אפשר לכעוס עליו, כי הוא פשוט אליל.

 

אז נכון, הוא מסריח כמו תיש זקן

את מִפְרָק הירך מסרב לתקן

ובכלל לא אכפת לו להיות לא רזה

אבל, איך להגיד, פשוט יש לו את זה.

 

חף משטיקים, לא משחק משחקים

כשהוא מדבר, כולם משתתקים

משמש כתחליף אינטרנט אולטימטיבי

והוא אבא שלי

ושל רענן ואופיר וויוי.

 

תהיה תרח זקן, מצחין מדופלם

אני אמשיך לאהוב וזה לא ישתנה לעולם.