המשפחה

 

גרימינקה שלי, בסוף תמיד צדקת.

כששאלתי אותך: "צביקעל'ע (כך קראה לך אמך), אתה תתיישר פעם?" ענית לי: "כן, בארון".

והנה אתה מוטל לפנינו, איש ישר וחכם ושוכן אוהלים.

אינני אדם של מעמקים ופסגות, אמרת. בחרתי בדרך הישר בגיל שמונה עשרה ובה הלכתי עד תום, נאמן לדרכי וּמאושר בבחירתי.

היינו שותפים ביצירתן של שתי יצירות נהדרות שאין להן אח ורע.

את הראשונה יצרנו לבד, רק שנינו, בלי שותפים והם ארבעת ילדינו – רענן, ויוי, תמר ואופיר. וברבות השנים, 11 נכדינו. אבל זו כבר לא עבודה שלנו.

ביצירה השנייה היו לנו שותפים רבים. היצירה השנייה היא קיבוץ עין גדי לו הקדשנו את חיינו. מעולם לא חיינו במקום אחר כי עין גדי היא המפעל של חיינו.

ניחנת במתת-אל של יכולת חריזה, והשכלת בתבונת לבך לתעל את כישרונך זה למען הקיבוץ והמשפחה. ובשנים האחרונות הפלאת לתרגם את השירים הרוסיים שיהיו נאמנים למקור. וכשהיית קורא מפרי עטך לא הייתה מאושרת ממני.

בחמישים ושמונה שנותינו המשותפות היית לי כלפיד בתבונתך, מצפן ביושרתך, מנוע החיפוש שלי, קן לתפילותי הנידחות.

אומרים אהבה יש בעולם – מה זאת אהבה?

זה לא תמיד היה קל. אבל מה זה מאתגר. הצבת בפני רף גבוה בכל המובנים, מטוהר השפה ועד בעיות במחשב.

השנים האחרונות היו היפות בחיינו. השלמנו זה עם זו, השלמנו זו את זה. איזה כיף לנו ביחד, אמרנו זו לזה ברגע של אושר, מעל הסלט של ארוחת הבוקר, אותו היטבת לחתוך בקפידה לחתיכות מולקולריות.

לא יראתי ללכת בגיא צלמוות כי אתה היית עמדי.

ועתה, אנא אני באה?

היה שלום אהוב ליבי.

אם יהיה זה שנית אל יהא זה אחרת.

 

תודות

תודתנו לכם אשר הגעתם. הגעתכם מעלה זיכרונות עבר אשר מעתה ילכו איתנו.

רבות התודות ורבים האנשים , כרונולוגית וקצרה.

ולא אמנה שמם כמעט.

לקיבוץ עין גדי ככלל ולכל האנשים בפרט , אכן הייתה זו שעתו היפה ביותר.

לכל צוות המרפאה המסור והמקצועי.

לצוות הבריאות והסיעוד שהיו לנו כתף וכתובת בשעתנו הקשה.

לכל החברים כולם, במסגרת עבודתם ובהתנדבות, ובמיוחד לנהגים המסורים והסבלניים.

לאלו שעשו במלאכה מאתמול עם הגיעה הבשורה והיום תחת שמש עין גדי הקופחת.

ובמיוחד לעמוס וזיוה.

הספד

אבא , עמד לרשותי מספיק זמן על מנת לקצר , כפי שביקשת.

39 שנים פחות חודש חייתי במחיצתך כאדם בוגר וזאת אשר למדתי.

תכונתך הרעה היחידה הייתה צניעותך.

 

קרעי זיכרונות נסחפים ברוח,

אתה יכול עכשיו, אתה יכול לנוח.

לנוח עם אחיך, שעל שמו אני קרוי,

אני מבין סוף סוף, ממה אני עשוי.

 

מבטך צלול וחד, נטול חימה,

אוחז בידי חופן אדמה,

ששנים לה הקדשת את כל אונך,

ועתה היא לך מקום משכנך.

 

"מהן המילים, אם לא שתיקה"

אך אצלך כל מילה - בזהב יצוקה.

חרות הרוח גוברת על כבלי הגוף,

המסתפק במועט, עד כדי סיגוף.

 

רק כשנולדו ילדי הבנתי את "הנסיך הקטן",

השמחה שלובה בצער, הצחוק באובדן.

וגלגל החיים מתגלגל לו, שלב אחר שלב,

ואצלי תישאר, חרות עלי קלף.

 

קרעי זיכרונות נסחפים ברוח,

גם לאימא שלי מותר קצת לנוח.

שאי ראשך בגאון, עדי תופיך

עוד טרם נמנו כל עלילותיך.

 

לך לך מארצך אבא, לארץ אשר תראה.

אתה כבר חסר.

נפרד ומתגעגע, ויוי

 

יש ילד שאבא שלו מבריק

סוג של "גוגל" אנושי עוד מהתיכון

ויש ילדים שאבא שלהם מצפן

שעושה תמיד רק את הדבר הנכון

 

יש ילד שאבא שלו שנון

כל הבדיחות שלו חדות, אך לא עוקצות

ויש ילדים שאבא שלהם צנוע

בארון שלו יש (גג) חמש חולצות

 

יש ילד שאבא שלו אלוף תמצות

את הנתיב הקריטי מזקק למילה

ויש ילד שאבא שלו אלוף בצלות

חותך קילו בצל עם משקפי צלילה

 

יש אבאים שיוצאים לפנות בוקר לגן ירק

ובארבע וחצי חוזרים

שמותירים חותמם באדמת המקום

ומבטאים אהבה בשירים

 

יש אבאים שגאים בך גם בלי להגיד

ואם כבר להגיד – אז בחרוזים

ואבא שלי - אתה כל אלה, ועוד קצת

אבל הבטחתי לך לא להגזים...

 

היה שלום אבא, איש ואגדה

חיבוק אחרון. ופרידה.

 

אבא

אמוציות כבר קיבלתם מאמי ודודי

חריזה ופואטיקה יוגשו מלוא הטנא ע"י אחיי ואחותי.

ציונות וחלוציות זו המחלקה של אחייני.

אני אנסה לחלוק איתכם כמה מהזיכרונות שצפים לי בתודעה כשאני חושב על אבא -

אין זה סוד שלא כל ההחלטות שקיבלתי בשנים האחרונות היו לרוחו, ואני בהחלט מבין מדוע.

אף על פי כן אזכור את הטיולים של שבת לנחל ערוגות

את אימוני השוערות הפרטיים בדשא (וגם קצת על חשבון הגינה)

את הדמעה שהזיל כשחציתי בפעם האחרונה את הגדר מלבנון

את האיש שאפשר היה לקבל ממנו חוות דעת מנומקת ומעשירה בכל כך הרבה תחומים.

את האיש שסרגל היה מגדל פיזה לידו.

אתה האדם שכאשר נתבקש לסכם את מפעלותיו, אמר:

כשאבוא יום אחד בפני בורא עולם,אצביע למטה אל חלקת האלוהים הקטנה שמסביבנו, ואומר –

את זה אני עשיתי!

 

לאחי

השיר 'עגורים' בביצוע הזמר היהודי מארק בארנס (מילים:גאמזאטוב/לחן: פרנקל)

הוכר לי ע"י גרימי ונשביתי בקסמו.

גרימי תרגם לי בשרטוט גס את מילות השיר.

וברוח הדברים כתבתי ושרתי את המילים הבאות לעילוי נשמתו.

החיילים הצעירים שמתו –

נחים להם בינות תילי קברים.

אך נשמתם בינינו מרחפת

נישאת אלי קריאת העגורים.

הלכת מאתנו, לא תשובה

בדרך תלאובות ויסורים –

אך נשמתך בינינו מרחפת

נישאת אלי קריאת העגורים.

באהבה אחיך עמוס

 

פרידה מסבא גרימי

"זה אשר הוצאתי מניסיונות ימי-הווייתי, וזוהי צוואתי האישית:

החיים רעים, אבל תמיד סודיים... המוות רע. העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה.

האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר. לעם-ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד.

צריך, בכל זאת, לעבוד. כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים ויש רגעים מרוממים.

תחי העבודה העברית האנושית!" (י"ח ברנר)

סבא יקר,

יושב וחושב כיצד להיפרד ממך, ולא מוצא את המילים. לא מכיוון שאין מילים שיתארו אותך, אלא מכיוון שלא אהבת להרבות בהן – אז מדוע שאחרים ירבו בהן דווקא עכשיו, כאן, מולך ומול כל החברים והמשפחה שבאו לחלוק לך כבוד אחרון? אתה הרי היית מעדיף שנשתה בנחת איזו כוס קפה שחור ונמשיך בחיינו. אבל אנחנו מסרבים. והסיבה לסירובנו העיקש (אותה עקשנות שירשנו ממך כמובן), היא שעל-אף היותך תמצתן בלתי-נלאה, היית גם אשף המילים.

עם היוודע דבר לכתך, כתבה לי חברה: "זוכרת את סבא שלך רק לטובה, ומודה על הזכות להכיר חלוץ שכזה בשנים האחרונות כשהתארחנו אצלם". המשפט הזה מבטא אותך במלוא עוצמתך:

רק לטובה – אדם שכולו טוב. לא טוב אלוהי או קלישאתי, לא אופטימיות תמידית ודביקה, אלא טוב ריאלי, חילוני, ציני לפעמים, אבל כל-כך אנושי ואוניברסלי, חותך ומדוייק.

חלוץ שכזה – ממייסדי קיבוץ באמצע המדבר, שנאחז ב"זנב החלוציות של הוריו" (כדברייך). כמה מוזר לדבר על מושגים כמו הפרחת השממה והקמת צורת חיים שיתופית בימינו, אבל זה אך ראוי לאור העובדה שהאידיאלים שלך לא חדלו לפעום בליבך עד יומך האחרון (אפילו אם ידעת להסתיר זאת בערוב ימיך).

אירוח – לא היית מהששים לארח בביתך, את זה היית משאיר תמיד לסבתא. אתה העדפת שלא יפריעו לך באכילת הסלט מרובה המרכיבים שלך, בשעת ההליכה הקפדנית לחדר-האוכל או ברגעי ההאזנה והתרגום ליד המחשב שבחדרך. אבל בכל פעם שהיו מדברים אלייך – והנה זיק השובבות ניצת בעינייך, ולפתע היית קשוב רוב-קשב לדובר, צעיר וזקן כאחד, ולא עניין אותך נושא השיחה (ממילא כנראה שהבנת בו יותר), אלא האדם עצמו המשוחח עמך. כך, בכל בשיחה מלאת התובנות החדות כתער, כמו אירחת אותנו בקרבך, בזמנך, בשכלך, בלבך ובכל מאודך.

הזכות להכיר – ועוד איזו זכות...

לפני קצת פחות משלושה חודשים ביקרתי אותך בביתך, היינו צריכים לגבש רשימה לקראת הפריימריז במפלגה, ואתה הבעת ייאוש מופגן ממצב המדינה. למרות זאת, מתחת לשפם ומבעד לעין הצלחתי להבחין באותם חיוך וניצוץ שובבים וכן, גם קצת אופטימיים, של תקווה ואמונה שאולי, בכל זאת, יום אחד, עוד יהיה כאן בסדר. נשתדל לשאת בגאון את ערכייך לכל מקום אליו נלך, ולהמשיך את דרכך החלוצית, הצנועה, השיתופית, השקולה, הציונית והמאמינה באדם ברוח עז.

נפגשנו שוב ובפעם האחרונה בבית-החולים, מראה לא פשוט שהתלבטתי אם אני רוצה לראות או לא, וכבר עמדתי להתחרט על כך שהגעתי וחזיתי בך שלא במיטבך, אבל אז, כשבאנו ללכת – סבתא אמרה לך: "תעשה שלום", ואתה לא אכזבת, חייכת בממזרות ונופפת בידייך לפרידה. שלום, סבא.

אסיים עם הפזמון משיר יום-הולדתו ה- 80 של סבא, שכתבנו לכבודו:

הללויה לזה האיש -

במילותיו חצב הוא כביש,

ולכבודו עומדים פה נכדיו

מודים, הללויה!

עמרי