שנה למותו של גרימי

 

יום השנה לפטירתו של גרימי התקיים ביום ששי, ה-15 למאי, שלושה ימים אחרי התאריך הרשמי. האזכרה התקיימה בנוכחות המשפחה הגרעינית וחברי עין גדי. למרות הקורונה והחום הגיעו עשרות רבות של חברים, דבר שריגש אותנו מאד ואנו מודים לכולכם על כך.

השיר "כאן על פני האדמה" בביצוע ה'גבעטרון', שהושמע בעת ההתכנסות ובסיום האזכרה, היה השיר האהוב ביותר על גרימי. מילותיו הפיוטיות של טהרלב נתנו ביטוי לפאן הפיוטי בנפשו של גרימי שבחיי היום יום נחשב ל'יבש גלעד'. תכונה לירית זו באה לידי ביטוי גם בתרגום הנאמן למקור של שיר זה וכן בעשרות שירים נוספים שתרגם. גרימי לא ידע רוסית אך היו מספר ילידי רוסיה (ביניהן גם אלה קאופמן ז"ל, אשתו של גרישה), שסיפקו לו תרגום מילולי והוא חיבר את המילים בוירטואוזיות לשונית ובהתאמה מוזיקלית מדוייקת.

ילדיו של גרימי, רענן, ויוי ותמר אמרו 'קדיש' ורענן הספיד את אביו במילים נוגעות וחכמות.

 

אני מצרפת את המילים שאמרתי באזכרה וכן את מילות השיר והתרגום של גרימי. חילקנו לקהל דף עם המילים והשיר הושמע בסיום. באקורד יפה ומרגש זה הסתימה האזכרה.

לאחר מכן התכנסה המשפחה בביתנו. שמחתי מאד לראות את ילדי ונכדי לאחר סגר הקורונה. העלינו זיכרונות מגרימי וכן נערך חידון על שלל אימרותיו וחידודיו. לא יכולתי לפלל ליום השנה מוצלח יותר.

 

כל מי שחווה אובדן בן זוג יקר ואהוב אחרי עשרות שנים משותפות יודע ומבין את מה שעבר עלי בשנה הזאת. אך אדם שהולך לעולמו ממשיך לחיות כל עוד יש מי שאוהב וזוכר אותו והוא נוכח בחייו.

רציתי לספר לך גרימי שכל אוסף השירים הרוסיים, שעסקת בו בהנאה ובהתמסרות אין קץ בעשר שנותיך האחרונות, התקבל למחלקת המוזיקה של הספריה הלאומית. הכי גבוה וראוי שאפשר. תודה שהשארת לי את כל החומר ב-DOK אחד. הם הודו לי על נדיבת ליבי אך אני אמרתי שאני ממשיכה את הרוח שלך לפיה תמיד שיתפת בידע שלך את כולם.

במהלך השנה שחלפה התבהרו לי תובנות שונות בקשר אליך, אלי ואל מה שהיה בינינו. הצלחתי להגדיר לעצמי את מהות איינותך.

אדם כמוני, שצער העולם על כתפיו, היה צריך אדם כמו גרימי שיעמוד בינו לבין בעיות העולם ויתווך לו אותן, יעניק לו הסברים חכמים ויתן פרופורציות נכונות על כל מה שמסביב. על המשפחה, הקיבוץ, המדינה והעולם כולו.

כך היה בראשית המאה הנוכחית, כשהקיבוץ החל להתפרק מערכיו ואני כתבתי בדם ליבי את המאמר "קיבוץ סוף" לאחר עשרות שיחות עם גרימי (עד שאמר לי פעם בשעה שתים עשרה בלילה: "אשתי היקרה, הזיונים שאת הכי אוהבת זה זיוני שכל. ועכשיו תני ללכת לישון"). גרימי היה איתי כשכתבתי את המאמר והטיוטא הועברה אליו להגהות, ניקוד והערות.

כך היה כשתמך בי בעת עזיבתו המכאיבה של בננו אופיר לדנמרק, כשהוא מנסה להסביר, לנמק ולרכך.

כך היה כל יום במפגש ארוחת הבוקר שלנו כשהייתי מקריאה לך מאמרים שונים מ"הארץ" ושואלת אותך מה היית עונה להם.

ובשנים האחרונות עזרת לי לנסות להבין ולהתמודד עם התדרדרותה של המדינה היקרה שלנו והתרחקותה מהערכים שחשובים לנו. היית מיואש מהמדינה ולצערי אין לי משהו טוב לספר לך בנושא. אולי בשנה הבאה?

 

"היה עימדי עד אחרון ימי" ביקשתי ממך ביום הולדתך השמונים, במילים שהזילו דמעה מעיניך.

והיום, משחלפה שנה, אני יודעת שאמשיך לאהוב אותך ולזכור אותך ואתה תהיה חלק מחיי עד אחרון ימי.

אילה

 

שיר לסבי זה הידוע

ביום השנה הראשון, מאי 20'

עכשיו אחרי שנה

עומד מול הסלע העיקש

שתחתיו אתה ודאי

נהנה לנוח,

כמו נציב מלח על-זמני

בלב המדבר.

 

ים המוות לא פסח עלייך

חרף הצלחתך

להפריח סביבו את השממה

הוא אסף אותך אליו

בזמן שלך

אבל אותנו לא שאל.

עוד שיחה אחת בלבד

גדושת התחכמויות

הייתה מספיקה לי,

מדוע הישימון הבולעני

לא התייעץ גם איתי?

 

לו היה אלוהים

הוא היה מעלים עין

מפיסת גן העדן

שהקמת עם חברייך

בחבל הארץ הנידח,

ואתה היית יכול להמשיך בנחת

לתרגם שירים

להכין סלט מרובה מרכיבים

לפטפט עם סבתא על כתבות ב"הארץ"

ולספר בדיחות בחיוך ממזרי

 

כמו לא זקוק לכלום

צניעות וענווה כסוד האושר הנצחי.

 

אך בעל השפם והבלורית מתכנן,

נותן מבלי לקחת,

ומישהו אחר אי שם צוחק

מותיר אותנו עם זכרונות עד.

אני לא בוכה, רק מתגעגע

אולי מחר אזיל דמעה

לעת עתה הנני מוכן ומזומן

לקיים מצוות "זכור",

את שיר המעלות

אני שומע

אז הנה לנו ניגון יש

לא אביישהו.

 

 

21.5.2020

אחותי היקרה,

מאד מרגש מה ששלחת לנו.

הדברים שאמרת איך שגיבשת וניסית להעביר את המהות המיוחדת של

היחסים ביניכם ואיך השוני וההבדלים בין שתי האישיות שלכם יצרו

קשר עמוק ומורכב של שכל ורגש.

אני ודאי אשוב ואקרא גם את דבריך וגם את את השירים ששלחת.

אוהבת

ניצה

21.5.2020

איילה יקרה,

ריגשת אותי.

כתבת מאד יפה על לכתו של בן זוג שליווה אותך כל כך הרבה שנים. הדמות של גרימי עולה מתוך דברייך וגם מתוך השיר הנהדר שכתב עמרי.

אכן, מי שהלך ממשיך לחיות איתנו כל עוד אוהבים אותו וזוכרים אותו. גרימי מאד נוכח בדברייך.

באהבה, ירון שמיר