מנו ברק, האייקון בן ה-73 של יחידת החילוץ עין גדי, חתום על הצלתם של מאות מטיילים, אבל לאחרונה הוא נקלע לבולען משל עצמו. מתנדבים ביחידה התלוננו שהוא כבר מזמן לא בשטח, ועדיין "קוצר את התהילה". עכשיו הוא משיב: "כל החברה ביחידה הם יורשים שלי, אבל אין אחד ממש כמוני"חן שליטא, גלובס 27/10/2011
אני מסתכלת על הפנים שלך כשאתה מדבר על זה ורואה כמה זה מעציב אותך.
"נפגעתי. זה יצר רושם כאילו במשך שלושים שנה אני עובד על כולם. מה שעשה לי טוב היה טלפונים וביקורים של מתנדבים אחרים ביחידה, שמאוד חיזקו אותי. אמרתי להם, עזבו, אז שניים סרחו, הם עוד יקבלו את הבירור שלהם. בסוף כולנו חברי משק, ונמשיך לעבוד יחד כתף אל כתף בחילוצים הבאים. יום כיפור עבר, שנה חדשה. סלחנו, שכחנו".
הסיפור של ברק חורג מגבולות עין גדי. זהו בעצם סיפורו של השריף של פעם, סיפורו של דור המייסדים הצלול, המעורב, שעדיין מבקש לתרום ולהיות רלבנטי, ובמקום זה חוטף כתף קרה ממי שאינם יודעים להעריך את הניסיון של מי שמסתובב בשטח מאז ימי בן-גוריון, שאותו הוא כמובן מכיר "מפגישות בתנובה באר שבע, בזמן חלוקת החלב".
ושלא יהיה ספק, ברק עדיין עובד. הוא מכהן כרכז הביטחון של הקיבוץ ושל מלון עין גדי, ומשמש נציג המשטרה באזור בהתנדבות.
מה עושה הדור שלך, שנשאר בעין גדי?
"את מתכוונת לאלה שלא איבדתי במלחמות או במחלות?", הוא מחייך חיוך קצת עצוב. "בעיקר פנסיונרים. יושבים במיזוג אוויר עם הנכדים. אני עדיין הולך לישון עם שני מכשירי קשר פתוחים, וכשקורה משהו אני הראשון שנותן מענה. אחרי שעה, כל העולם יהיה שם. אבל עד אז, רק מנו ברק. כמה אנשים בגילי את מכירה שעוד מסתובבים ומצילים אנשים?
לא הרבה.
"אנחנו דור שהולך ונעלם. אני מכיר את הפתגם שאומר, בתי הקברות מלאים באנשים שחשבו שאין להם תחליף. אז כשהשתתפנו לפני עשר שנים בחילוץ באסון ורסאי, נפצעתי. ואני זוכר אותי מסתכל על החברה עובדים ואומר לעצמי, מנו, יש לך מחליפים. כל החברה ביחידה הם יורשים שלי, אבל אין אחד ממש כמוני. אני בוגר יחידת החילוץ שהקים גברוש (גבריאל רפפורט, ח ש) בצה"ל, הייתי עם אייבי נתן במשלחות חילוץ באתיופיה ובקולומביה, הייתי נהג האמבולנס הראשון בחבל ים המלח ונהג כיבוי האש הראשון. כיום אני שר החוץ שלהם. יש לי הרבה ידע וניסיון. כשיש אירוע, אני יכול להגיד למפקד, שים מסוק בכוננות כי משם לא נצא טוב, בגלל שאני זוכר אירוע כזה מלפני 12 שנה, ואני מכיר את הסיכונים. אני באמת עוד יכול וצריך לעזור".
במקום קבוצת כדורגל
לפגישה אתנו מגיע ברק עם ניר ונגר, מנהל השיווק של מלון עין גדי, המשמש גם כסגן מפקד יחידת החילוץ ונהג אמבולנס, וגם כאחיין של ברק. ונגר, כמו גם מפקד יחידת החילוץ אלון שחל, המשוחח אתנו אחר כך טלפונית, מנסים להמעיט בערכן של רוחות המרד שהתעוררו ביחידת החילוץ, שב-37 שנות קיומה הצילה מאות מטיילים מסכנת מוות.
"זה פשוט קשקוש", אומר שחל, שלא ממש שש לפטפט עם התקשורת. "מנו הוא אחד שיודע לדבר, ואני בדיוק הפוך, ולכן נוח לי מאוד שמנו מייצג אותנו כלפי חוץ. בגילו, אף אחד לא מצפה ממנו לסחוב אלונקה שלוש שעות, אבל הוא עדיין עוזר בלוגיסטיקה ובחיבורים. לפעמים יש אירועים שבהם לעבוד עם המשטרה ועם התקשורת זה מאוד קשה, ומנו יודע איך להתמודד איתם, כי הוא מחובר לכולם".
"אין כאן שום מרד, כי אין במי למרוד", מצהיר ונגר. "אלון הוא המפקד של היחידה. הוא נבחר בבחירות דמוקרטיות על-ידי ארבעים חברי היחידה, וכולנו מכירים בסמכות שלו. מנו מייצג אותנו מול פוליטיקאים, מול ספונסרים ומול עיתונאים. ולמעט בודדים, לאף אחד אין בעיה עם זה".
חלוקת התפקידים הזאת משתקפת היטב בסיפורי החילוץ של ונגר ושל ברק, הממחישים את יכולתו של ברק לספר סיפור מבלי לקומם עליו את שומעיו. דוגמה קטנה: זיכרונות מיום כיפור שעבר, אז הוזנקה היחידה לחלץ שני ערבים מים המלח. ונגר הדגיש איך קמו המתנדבים באמצע הצום "אפילו שהניחו שמדובר בבני דודים", ואילו ברק מיהר לצטט את הערבי שניצל, שאמר ש"עכשיו בטוח יהיה שלום, אם יהודים מחפשים אותי אפילו ביום כיפור ".
אנחנו ממשיכים למחסן הציוד של היחידה, ואף שהשניים מכבדים מאוד זה את זה, אפשר להבחין כאן שוב בהבדלי הגישות. בעוד ונגר מדגיש כי רוב הציוד ניתן כתרומה מהמשטרה ומהמועצה, ברק, מלך השנור של היחידה, לא מחמיץ הזדמנות להסביר את חשיבותם של ספונסרים. "אנחנו תמיד מוכנים להתאחד איתם. להציל אנשים זה יותר טוב מלקנות קבוצת כדורגל", הוא מחייך. בהתחלה זה נראה כמו היאחזות בעולם של פעם, אלא שגם ונגר מודה בהמשך כי "כדי להיות עוד יותר טובים, אנחנו זקוקים לאקסטרה של האקסטרה שאפשר להשיג בזכות תרומות ".
מטיילים שחילצתם תורמים לכם?
ברק: "הצעתי לקבלן דתי שהצלתי את בנו, ושרצה לתרום, לקנות לנו ציוד שבשבילו היה הוצאה מוכרת. אחרי שבוע הוא מתקשר: אתם רוצים לעבוד עליי. זה עולה הרבה כסף. יש משהו אחר, יותר זול. אמרתי לו, תקשיב, ידידי, כשהלכתי להציל את הבן שלך, לא ידעתי מי הוא וכמה הוא שוקל. הציוד שאתה מדבר עליו מתאים למשקל של עד מאה קילו, ומי יודע כמה ישקול המחולץ הבא. אני לא רוצה לסכן את המציל ואת הניצול, אז לא צריך את הטובות שלך, וגם לא הייתי רוצה להיות שותף שלך לעסק, אם זה היחס שלך לבטיחות. אני נותן לך הזדמנות להיות שותף שלי, כדי להציל אנשים, וכשנעלה למעלה זה אולי יהיה שווה לך משהו. אחרי שבוע קיבלתי צק עם הסכום המקורי שביקשנוו".
קשה להגיד לך לא כשאתה מציג את זה ככה...
"פעם הייתי מסתובב הרבה בין משרדי ממשלה. היה שר אוצר דתי, שכבר נפטר, שהיה אומר לי ביידיש, יש לי בשבילך איזה קניפל (כפתור). הוא לא יכול היה לתת לי צק, אז הוא היה מעביר 40 אלף שקל דרך תקציב המועצה".
ומה לגבי אנשי עסקים?
"יש לי הרבה חברים, ולמזלי גם יש להם כסף. יעקב פרי, שהיה ראש השב"כ, חיצצר אצלי בחתונה בבית האדום, ושמואל אדם מחברת חשמל עוזר לי. אני אומר להם מה אנחנו צריכים - והם עוזרים. מה זה משנה מאיפה הם מביאים, עיני לא צרה."
תן עוד שמות
בונדי לבנת. הכרנו בתקופה שבה הייתי נהג משאית, ולו היו המשאיות שלו. זאת חברות. כשאושפזתי בגלל הסרטן, בכל יום שישי בונדי התקשר אליי לבית החולים, מה נשמע ילד יקר. כששמע שאשתי חוזרת מבית החולים לעין גדי בלילה באוטו שלה, הוא אמר לה, מיידלע, תיגשי למלון, תרימי טלפון, אני אתן לך כרטיס אשראי ולא תיסעי בלילה. אין לי רכוש, יש לי רק חברים, ותאמיני לי, זה הדבר הכי חשוב.
בשם הסחבקייה שמנהל ברק אנחנו יוצאים לבקר אצל חביב מצליח, בעל חברת סאן אייר, שמציעה למטיילים צניחה חופשית וטיסות סיור באזור ים המלח ומצדה. "מהיותי השריף של האזור", מחייך ברק, "סידרתי לנו טיסה קצרה, כדי להראות לכם את שטח החיפושים שלנו בוואדיות. כשצריך סריקה מהירה של השטח בזמן שיטפון או כשמישהו נסחף לים, הוא עושה לנו טובה ומטיס אותנו. אז תזרקי עליו כמה מילים טובות, בסדר".
ברק הוא אלוף בשיטת חבר-עוזר-לחבר. כשאנחנו מגיעים למנחת, הוא זורק בדיחה על מצליח, וזה מגחך. "תמיד יש לו אותה בדיחה", אומר מצליח וטופח לברק על הכתף. "אני עוזר למנו בחירום, ואת החשבון אני שולח לאימא שלי", הוא מסביר כשאני שואלת מי משלם על הטיסות. "אבל מנו מבקש, אז אני מבצע".
אדמו"ר של כבוד
בחזרה לקיבוץ. אנחנו עוברים ליד טנק ישן, המשמש משחק לילדים. "את הטנק הזה הבאתי מששת הימים", מתגאה ברק, "כי רציתי שילכו לשריון. בונדי העמיס אותו בשבילי על משאית. הרבה שנים אחרי זה פגשתי את אריק שרון אצל יהודה משי זהב, ותוך כדי שאנחנו אוכלים קוגל, הזכרתי את הטנק לאריק, שהיה בזמן המלחמה ההיא אלוף פיקוד דרום. אמר לי, וואללה מנו, אתה יודע איזה ועדות חקירה היו לי על זה? הטנק נרשם כשלל ולא מצאו אותו, ועכשיו אתה מספר לי שהוא אצלך?"
מה לך ולמשי זהב בכלל?
"הכרנו לפני 15 שנה, כשחיפשנו תלמיד ישיבה שהלך לאיבוד. החברה החרדים אוהבים את מדבר יהודה, הם מנועים מללכת לחופים של חוטיני-ביקיני, וזה מה שנשאר להם. הם מטיילים פה בעיקר בחופשות בין הזמנים, ומסתבכים הרבה פעמים. משי למד שאנחנו לא אוכלי שפנים, ואנחנו למדנו לכבד אותם. בזכותו למדתי לומר ברוך דיין אמת כשאני מוצא יהודי מת. אני קיבוצניק, מאיפה לי לדעת".
ונגר: "מנו אחראי בשנים האחרונות לפרויקט המניעה הכי אפקטיבי בציבור הזה. בזכות הרצאות שהוא מעביר בישיבות נמנעו הרבה אסונות."
מנין בא הרעיון?
"יום אחד מתקשרים אליי, מנו, המדבר מלא דוסים. אני יוצא לשטח עם כמה ארגזי שתייה ורואה אותם מתרוצצים כמו פינגווינים, עם הלבוש השחור-לבן שלהם. חמישים מעלות חום. בלגן. התקשרתי למשי ואמרתי לו, אם לא נעשה משהו, אוי ואבוי. סדר לי להיכנס לישיבות. זה לא היה פשוט, כי היו ישיבות שסירבו. אמרתי להם, לא באתי למכור לכם פלאזמות, באתי לתת עצות בחינם כדי שתחזרו לישיבה בשלום".
וזה עבד?
"לפעמים. הגעתי לישיבת מיר, שזה השחורים של השחורים. כבוד הרב הזמין אותי לאכול. הביאו לי צלחת עם פרפלה, אטריות כאלה, וקציצות. והוא אומר לי, נו, תגיד את התפילה. ואני מה אני יודע, בורא פרי העץ, הגפן. בסוף אמרתי, שהכול נהיה בדברו. אמר, או, הבחור מבין, ונתן לי להיכנס. כשהסתיימה החופשה השנתית שלהם משי התקשר. מנו, אתה עכשיו אדמו"ר של כבוד, כולם חזרו ללימודים בריאים ושלמים. וזה אחרי ששנה קודם חמישה תלמידי ישיבה יצאו לטייל ולא שבו".
זו גם הסיבה לכך שאתה מקושר היטב לפוליטיקאים חרדים?
"נכון. יום אחד מזעיקים אותי. אוטובוס מלא מסמינר בנות יעקב מתחיל להיסחף. הזמנתי שני מסוקים, שאספו בכל פעם תלמידה אחת והורידו אותה חצי קילומטר משם בחוף מבטחים. אחת מהן הייתה הבת של אלי ישי. קצת אחרי, אני מקבל הזמנה לחתונה שלה בבנייני האומה. בא אליי ישי, לוחץ לי את היד ואומר לחתן: בזכות מנו אתה יכול להתחתן עם הבת שלי. מאז, בכל פעם שאנחנו נפגשים אנחנו מתחבקים. כששכבתי גמור עם הסרטן הוא התקשר לספר שהוא הולך עם הרב עובדיה להתפלל בשבילי".
נהיית חביב המגזר.
"אפילו הרב פירר הזמין אותי כדי לבדוק איך אני מטופל. פעם הוא העיר אותי בלילה, כי שתי ילדות של רופאים הלכו לאיבוד, והם התקשרו אליו שיעזור. עד הבוקר איתרתי אותן, והוא זכר לי את זה. ישב איתי חצי שעה, כשהוא בדרך כלל נותן חמש דקות לכל אחד. תתפלאי, אבל מה שעוד עזר היה כתבה בעיתון החרדי למשפחה, עם הכותרת מלאך החילוץ נגד מלאך המוות. העורך של העיתון אמר לי בפירוש, הבריאות שלך חשובה לנו, אנחנו רוצים לכתוב עליך כדי שיתפללו בשבילך בכל הארץ. אני מוכרח להגיד שאחרי הפרסום ההוא הרגשתי יותר טוב. אלוהים נותן לי בכל פעם שוטף פלוס תשעים. בכל שלושה חודשים אני נבדק, ובינתיים הכול בסדר ".
הגיפ נתקע? תזמין גרר
לא רק חרדים מספקים עבודה ליחידת החילוץ. גם חילונים מוצאים דרך להיקלע למצבים קשים במדבר. ונגר: "הם מסתכלים באינטרנט, במפה שהיא לא תמיד מעודכנת, אומרים, מה זה חמישה קילומטרים נחל, בצבא עשיתי את זה בשעה. אבל הם לא מעריכים נכון את תנאי השטח וגם לא לוקחים מספיק מים, ואז מתחילות הבעיות. למזלנו, הטכנולוגיה גם עוזרת. אנחנו מתחקים אחרי אותם מטיילים מהמחשב הביתי ומגלים באילו מפות הם הסתכלו ומה הם כתבו על הטיול המתוכנן בפורומים למטיילים, ככה שזה מצמצם מאוד את גזרת החיפוש."
לא תמיד זה נגמר בטוב. "בגלל החום הכבד באזור, אנחנו הרבה פעמים במרוץ נגד הזמן", אומר ברק. "למצוא מישהו שצועק הצילו זה עוד החלק הקל. החוכמה היא למצוא מישהו ששוכב מת, ואתה יכול לעבור מטר לידו ולא לדעת. ביום הראשון אנחנו עוד קוראים לו. ביום השני אנחנו מנסים להריח, וביום השלישי אנחנו כבר עם המבט למעלה, לראות איפה חגים הנשרים".
עד כמה תרבות הגיפים משפיעה על אופי העבודה שלכם?
ונגר: "אנחנו לא נתקלים בהם הרבה, כי הם מעדיפים את האזורים שבאחריות יחידות חילוץ אחרות".
ברק: "אבל יש פניות. יוצאים שישה-שבעה גיפים. כל אחד שווה חצי מיליון שקל, ורק מפה הם לא קנו, או שהגי-פי-אס שלהם מקולקל, והם לא יודעים איפה הם, ויכולים להגיע בטעות לחברון או סתם ליפול ממצוק. אני שומע את הבכי שלהם בטלפון, כשאני מתדרך אותם לחזור לנקודת המוצא".
ואין כאלה שמתחמנים אתכם לבוא, כדי שתחלצו בשבילם גיפ תקוע?
"בטח שיש. אנשים אומרים, אני צריך חילוץ, ובכוונה לא אומרים חילוץ של רכב. ואז המשטרה נלחצת ומבקשת שנגיע מהר. אני מתקשר, שלום, מה קרה?, והוא עונה שקעתי. אז תזמין גרר. אבל הוא חכם. אומר לי, אשתי מתייבשת. אז אני אומר לו, את אשתך אני אבוא לחלץ, ולרכב תזמין גרר".
נשמע מקסים.
"זה כמו שבזמן שיטפונות, כשהכביש חסום, לכולם בדיוק יש טיסה בחו"ל. יש סיפור שאנחנו מביאים בתדרוכים כדוגמה, תשאול שבו נדבקנו למילה שהטעתה את כולם. בחור שנתקע עם הרכב ביום חם מאוד, ופתאום מדווח לנו החבר שלי כבר לא מדבר. נכנסנו ללחץ, הכנסנו מסוק לכוננות. כשאיתרנו אותם בסוף, החובש רץ לחפש את החבר ורואה אותו בקבינה, מפצח גרעינים. אמרנו לו, אמרת שהחבר שלך כבר לא מדבר. אמר, כן, הוא כבר לא מדבר איתי, הוא כועס.
זה לא מרתיח אותך?
"זה בעיקר מתסכל. יותר מרגיזים אותי אנשים שמסתירים מאתנו מידע שיכול לעזור בחילוצים הבאים. לפני כמה שנים חילצנו ילד מנטורי קרתא שנסחף לים. באתי בתפקידי אז כקצין משטרה לגבות ממנו עדות, והאבא אומר לו ביידיש: אל תדבר אתו, הוא לא משלנו. כנראה פחד שיאשימו אותו ברשלנות, כי רק בירושלים הוא קלט שהילד שלו נשאר בים המלח".
יש מקרים שאתה מלווה גם אחר כך?
"פעם הגעתי לתאונת דרכים קטלנית שלא אשכח. כבר לא היה הרבה מה לעשות. אמו של הבחור שנהרג רצתה להקים לו אנדרטה. הבאתי אותה למקום, וכשהייתי עובר שם אחר כך הייתימשקה בשבילה את הקקטוסים. גם את הדגל ששמנו אני מחליף פעם בשנה. במקרה אחר, ילדה שחילצנו הגיעה לבית לוינשטיין, והרבי שלה אמר להביא לשם אדמה מהמקום שבו היא נפלה. הבאתי להם שקית עם אדמה, והיא הבריאה. לא יודע אם זה עזר או לא".
נחמד מצדך.
"אני לשכת המודיעין של האזור. מתקשרים אליי גם ציידי שיטפונות. אני יודע שינסו להגיע לאזור בכל דרך, אז אני מעדיף להפנות אותם לאזורים בטוחים ומעניינים מאשר לרוץ להציל אותם אחר כך".
בסוף קיבלנוהפרטה
לפני ארבע שנים פרש ברק מהמשטרה, ובאותו יום גויס מחדש כמתנדב. "למעשה גויסתי כבר בגיל פרישה", אומר ברק. "שלמה אהרונישקי ורפי פלד ראו שאין להם אף אחד בים המלח, כי תחנת המשטרה הכי קרובה אלינו נמצאת שמונים קילומטר מכאן, בערד, וגייסו אותי למשטרה בחצי משרה. זה היה פתרון נוח וזול. נאלצתי לפרוש אחרי שהשר לביטחון פנים אמר לקראדי, שהיה אז המפכ"ל, להוריד עשרים תקנים של זקנים במטה הארצי. הם הזדעקו, למה אותנו מוציאים לפנסיה כשיש בעין גדי שוטר בן 70. אנחנו נלך לבג"ץ. קראדי אמר לי, מנו, אין לי ברירה. השאירו לי את המדים ואת האוטו, ועכשיו אני עושה הכול בהתנדבות, למען הבית. אם לאזור הזה תהיה סטיגמה של מקום מסוכן עם תאונות, זה יזיק לכולם".
המדים חשובים לו. "אם בזמן תחיית המתים הייתי עומד ליד הקבר של אבא שלי במדים, לא רק שהוא לא היה מאמין, הוא היה שואל, מה מנו עשה עוד פעם, כי לא היה מעלה על דעתו שזה אני. הייתי פרחח, והוא היה שובר לי את העצמות, מרביץ לי בצינור שבתוכו היה ברזל. היום יושבים בבית סוהר על דברים כאלה, אבל אני לא כועס עליו ."
לעין גדי הגיע ברק, יליד קריית חיים, במסגרת גרעין רעות של הנוער העובד, ומאז הוא פה. "באנו הנה להפריח את השממה, והיום אנחנו כבר לא כל-כך נחשבים. הכול נעשה חומרי ".
במה זה בא לידי ביטוי?
"הגענו בתקופה שבה כולם רק נתנו לקיבוץ. עבדנו הרבה שעות, וגם אם לא היינו יעילים, לא התחשבנו על זה. היום זה עידן אחר. השעות מתומחרות ואתה צריך להיות רווחי. לא כולם אוהבים את זה שמתנדבי יחידת החילוץ עוזבים עבודה כדי לחלץ מישהו. מהדור שלי יש עוד אנשים שמתנדבים לעבוד כשי"ן-גימ"ל, אבל כל התפקידים הופכים להיות בשכר. לחברת מוצרי אהבה, אחד הנכסים הבולטים שלנו, נכנס שותף חיצוני. אני יודע שההפרטה היא תהליך שעובר על כל התנועה הקיבוצית, ועדיין זאת אכזבה".
הילדים שלך עדיין גרים פה?
"יש לי ילדים בעיר. הייתי שמח לדאוג להם, אבל אין לי מאיפה. 53 שנה אני בקיבוץ. אני צריך עכשיו מכשיר שמיעה. פעם נתתי לכולם מכשירים כאלה, היום אני צריך לשלם עליו לבד. לבן שלי שבצבא אני אומר, תחזור בשביל העבודה המועדפת ותלך מכאן, כי מקומות עבודה כמעט שאין. בשביל הדור שלי זה עדיין מפעל חיים. כואב לי הלב שאין המשכיות".
ברק לא נותן לדכדוך להשתלט עליו, ומיד קופץ לו סיפור עצוב עם סוף אופטימי. "לפני חודש וחצי נמצא תייר מצכיה שמת בנחל צאלים. מד"א קבעו את המוות והלכו, ואני על תקן השוטר המתנתי למז"פ. הדלקתי אורות באוטו, הייתה רוח נעימה. ואמרתי לעצמי, עם יד הלב מנו, איזה מזל. הוא מת, אבל אתה חי. פתאום אני שומע דרדור אבנים. צבוע, שאוהב לנקות את המדבר, מריח את הגופה. בקריית חיים הייתי אלוף בלזרוק אבנים על עמודים. שעה ורבע זרקתי אבנים כדי שלא יתקרב ויחגוג על הגופה. לא בכיתי שהשאירו אותי, תמיד העדפתי לראות את הנפלאות של החיים".
