הנשים עצמאיות הגברים שכירים - כתבה

יזמות

הגברים שכירים הנשים עצמאיות

מאת טלי חרותי-סובר / The Marker

קיבוץ עין גדי מציג מודל הפרטה שמקדש את היזמות הנשית. בינתיים, זו עצמאות בשכר מינימום. הבשורה הטובה: זוהי רק ההתחלה

זקני עין גדי מתהפכים, מן הסתם, בקברם. מאז 2004 עובר הקיבוץ הקטן (190 חברים בסך הכל) הפרטה כואבת - משכורת החבר הממוצעת היא רק מעט יותר משכר המינימום וחברי הקיבוץ משלמים בעבור השניצל בחדר האוכל.
אחת התופעות המעניינות היא פריחתן של יזמויות שונות מן הזן הנשי. בעוד רוב הגברים נושאים במשרות שכירים למיניהם, סדקו לא מעט מנשות הקיבוץ את תקרת הזכוכית המקומית והקימו בעצמן עסקים זעירים.
"מדובר בנשים בגיל הביניים", מסביר רפי איילון, מנהל העסקים של הקיבוץ. "לא מאוד צעירות, אך גם רחוקות עדיין מגיל הפנסיה, שההפרטה הכניסה אותן למצב לא פשוט. ענפי שירותים שונים שבהם עבדו בעבר הופרטו או נסגרו, והן נאלצו לחפש לעצמן פרנסה. במקרים רבים, הפתרון היה להפוך תחביב למקצוע ולהתחיל להרוויח ממה שעשו עד עכשיו בהתנדבות וללא תשלום".
אוזן עירונית תתמה לשמע המחזורים הקטנטנים שבהן נוקבות נשות עין גדי המרוצות. "ההסבר", אומרת מירב איילון, דוברת הקיבוץ ויזמית בעצמה, "טמון בקונטקסט החברתי. נשים שחיו שנים רבות בקיבוץ התרגלו לעבוד בענפים נשיים: מכבסה, חדר אוכל, חינוך וכדומה. תמיד היה מי שאמר מה לעשות והמצב היה נוח לכולם. כשהגיעה ההפרטה, הגיע גם זמנן לפרוש כנפיים. לא פשוט לקיבוצניקית שלא הורגלה בחשיבה יזמית ליהפך לאחת כזו, ולכן יש להעריך את עצם הפעולה, גם אם ההישגים הפיננסיים אינם עומדים בקנה מידה עירוני".

הרוב לא רוצות לגדול
פרופיל היזמית העין-גדית קל לתיאור: נשים בנות 45-60, העוסקות במגוון תחומים: בישול, אפייה, רפואה אלטרנטיווית, ציור או קרמיקה. רק אחת מהן עוסקת בתחום המחשבים. לרובן אין כל כוונה, או רצון, לגדול ולהתפתח. הן לא מוותרות על שליטה בעסק הקטן, עובדות לבד ומסתפקות בהכנסות הקיימות.
פתיחת העסקים עלתה סכומים מגוחכים מכיוון שהקיבוץ סיפק את רוב אמצעי הייצור. הן אינן לוקחות הלוואות ובמקביל לרמת שביעות הרצון הכללית מן ההכנסות הקטנות, עולה לא פעם חשש גדול, חוסר ידע ומכאן גם חוסר אונים.
מיד עם צאת ההפרטה לדרך, חרת הקיבוץ על דגלו את עידוד היזמות. לחברים הוצעו קורסים וסדנאות מטעם מט"י, ליווי אישי על ידי יועצת ארגונית וסיוע מקצועי שניתן על ידי היחידה הכלכלית ערד.
"כל מי שרצה, יכול היה להצטרף וללמוד איך פותחים עסק, מתמחרים ומ שווקים", מספר מנהל העסקים איילון. "אבל ידע לא תמיד מספיק. כדי שיזמות תצליח, צריך גם אופי של יזם, מבנה אישיות שדוחף קדימה".

"זה לא כל כך פשוט", מסבירה הילה צחי, יועצת ארגונית ומאמנת עסקית שליוותה את יזמיות עין גדי. "הקיבוץ הישן חינך לממוצע. חבר קיבוץ צריך היה להיות בסדר, לחיות על פי הנורמות ולשמור על הגבולות המותרים. יזמים, שהם פורצי דרך, נחשבו תמיד לעושי הצרות והחריגים, המלה מנהל בכלל לא היתה בנמצא, וכסף היה מלה גסה להחריד. לתוך המציאות הזו גדלו הנשים של עין גדי, וכך הן חונכו.
"אם נוסיף לכך את העובדה שיזמיות בעיר ובקיבוץ הן בדרך כלל מגזר חששני, שפוחד לקחת סיכונים ומטפח חלומות קטנים במיוחד, נבין מדוע היזמיות בקיבוץ אמנם עשו את הצעד - מתוך אילוץ ולא מתוך בחירה - אך רובן לא ממש יודעות כיצד להתפתח".
חסם נוסף על האישיות הלא-אסרטיווית ("לא נעים לי לעשוק חברים", כפי שהגדירה אחת היזמיות) הוא התנהלות הקיבוץ. "מדובר בכלוב של זהב", אומרת צחי. "הקיבוץ לכאורה מופרט, אך הוא נמצא במצב ביניים ואינו משחרר את היזמיות. אין להן חשבון בנק משלהן, הקיבוץ עושה להן את הנהלת החשבונות ומעל הכל מרחפת בנחת רשת הביטחון. היזמית קשורה בטבורה לקיבוץ ומרגישה בנוח: במקרה הגרוע הרי לא תפשוט רגל כמו בעיר, אלא תיפול ברכות אל רשת הביטחון. ככה לא יוצרים מוטיווציה. היזמית בעיר יודעת שאם היא לא תעבוד קשה, לא יהיה לילדים שלה מה לאכול. היזמית בקיבוץ תסתדר".

המסים הופכים את העסק ללא משתלם
החסם הגדול ביותר שמעמיד הקיבוץ בפני יזמויותיו הם המסים. במקביל למאמצי הסיוע עסוק הממסד בגביית מסים שאינה עולה בקנה אחד עם הכוונה המוצהרת. כך למשל, על הכנסה של 3,000 שקל, תשלם היזמית 25% מס לקיבוץ. מעל הסכום הזה תקפוץ דרגת המס לסכום המפלצתי של 58%. "למה לי להרוויח יותר מ-3,000 שקל בשביל שרוב העבודה שלי תסבסד שירותים לחברי הקיבוץ?", שאלה יזמית שביקשה להישאר בעילום שם. "זה פשוט לא כדאי". "נכון", עונה מנהל העסקים, "מדובר בבעיה קשה שנובעת מהחלטות היסטוריות, מבנה הקיבוץ ואופן ההפרטה. אני מסכים שככה לא מעודדים יזמות, ומצד שני, אין לנו ברירה אלא לגבות בשלב זה מסים גבוהים למען הקהילה".
"מדובר ביזמות של שלב ביניים", מסכמת הילה צחי. "בעתיד ישתנה הקיבוץ ועמו גם אופי היזמים: עין גדי, שנמצא כרגע בשלב מעבר, יפעל כיישוב קהילתי, והיזמים יצטרכו להסתגל לתנאים הרבה פחות מפנקים. בד בבד, הדור הצעיר מתחנך אחרת - הוא לומד לרצות לפרוץ ולהצליח ולא להישאר קטן ולא נחשב. יזמויות הדור הבא ייהפכו, להערכתי, להרבה יותר סטנדרטיות ומוכוונות-רווחים והצלחה מיצור הכלאיים שהן כיום".

יזמית טורבו
זהבה גבע, קיבוצניקית זה 25 שנה, היא היהלום שבכתר היזמות המקומית ויוצאת דופן בהתנהלותה. שבעה ימים בשבוע היא עורכת סדנאות יוגה, מעצבת אירועים בחומרים טבעיים ומעניקה במו ידיה עיסוי איורוודי שקנה לו מעריצים רבים. העסק שלה נקרא "רוח מדברית" והוא מגלגל כ-160 אלף שקל בשנה. "אני לא פוחדת מכישלון, מאמינה בעצמי ורצה קדימה", היא אומרת.
בניגוד ליזמיות אחרות המעוניינות להישאר קטנות, גבע חושבת בגדול. "אני רציתי לפתוח שישה חדרי טיפולים בבת-אחת", היא מספרת, "אבל הקיבוץ, בחשיבתו השמרנית, הקצה לי חדר אחד בבית ההארחה. כל הזמן ביקשו לראות כלכליות ובשיטה הזו הכל קורה לאט מדי. כבר שנים שאני מציעה לפתוח פה בית תה צמחוני מול הנוף הנפלא של נחל ערוגות, אבל הקיבוץ לא מאפשר. חסם נוסף הוא העובדה שמטפלים טובים לא נמצאים ביישוב המבודד שלנו ויש לשלם להם כדי להגיע ממקומות מרוחקים, או להבטיח עבודה קבועה, שאין בנמצא בתחום העיסויים".
גבע מודה שהיא מתוסכלת מעט, אך גם יודעת שבחוץ היה הרבה יותר קשה. "לא הייתי יכולה לממן הקמת ספא בעצמי", היא אומרת. "קל יותר כשהקיבוץ נותן את אמצעי הייצור". עוד היא מודה כי חשוב לה לשלוט בכל פרט, מה שמפריע לגדילת העסק, ושלמעט בעלה (שעובד במקביל כשכיר) היא אינה מעסיקה עובדים נוספים. "ההבדל ביני ובין יזמית בעיר הוא בתלות הגדולה בקיבוץ", היא מסכמת. "החלומות שלי גדולים, אבל הם צריכים ליפול על אוזניים קשובות".

יחסי ציבור בפנים ובחוץ
מירב איילון נולדה בקיבוץ ובחרה לחזור ולחיות בו. "אין כמו המקום הזה", היא פורשת ידיים ומצביעה על הנוף. כיום משמשת איילון כדוברת הקיבוץ וכאשת יחסי הציבור של ענף התיירות המפרנס אותו. בין היתר היא מייחצנת את היזמיות השונות.
התפקיד המקומי חשוב לה, אך היא אינה מסתפקת בו. "יחסי ציבור הם תחום שניתן לעבוד בו בכל מקום בעולם", היא אומרת. "הטכנולוגיה מאפשרת עבודה מצוינת עבור כל גורם גם מאמצע המדבר".
נטייתה של איילון היא לכיוון הגורמים התיירותיים מכיוון ש"מדובר בסוג של התמחות". אחרי שהפכה את הנמר של עין גדי לאייטם תקשורתי ועמדה בראש המאבק הקשה בנושא הבולענים, היא לוקחת על עצמה גם לקוחות חיצוניים. "אני רוצה לגדול כי זה נותן עניין בחיים", היא אומרת. "ברור לי שאהיה חייבת לקחת עוד עובדים ולאבד מעט מהשליטה, אבל אני מוכנה לזה".
הנקודה הכואבת ביותר מבחינתה היא העדפת יחצ"נים מהעיר הגדולה. "לא ברור לי מדוע גורמי תיירות מקומיים אינם מעדיפים באופן ברור יחצ"ן מקומי. הייתי שמחה לגלות בעתיד הקרוב שדווקא בתחום זה יפעל יחצ"ן מקומי".

יזמות גורמה
חיה צחנובר, שהגיעה לקיבוץ לפני 28 שנים, עבדה שנים רבות במטבח של הקיבוץ והבישול הוא אחת מאהבות חייה. כשהחלו השיחות על ההפרטה, קפצה חיה על עגלת היזמות והצטרפה לתהליך הליווי של יועצת מט"י. במקביל עבדה במחסן הבגדים, אך תוך זמן קצר החליטה להפוך את היזמות הפרטית לעבודתה הבלעדית. "הייתי מסתובבת בקיבוץ, מחפשת צמחי תבלין ונוסעת לקניות", היא מתארת. "עובדי הענפים המסודרים הרימו גבה". כיום היא מארחת בביתה ובחצרה שבתוך הגן הבוטני כחמישים סועדים בחודש, שבאים בזוגות או קבוצות קטנות, לארוחות גורמה בטעמי המקרא.
קשייה נובעים מן הריחוק מירושלים, לשם היא נוסעת כדי לערוך קניות. בשל כך, היא השקיעה ברכישת מכונית. תוכנית הפיתוח שלה כוללת סגירת מרפסת מול הנוף, אך היא חוששת לקחת הלוואה. העסק, שמגלגל כ-3,000 שקל בחודש בלבד, מספק אותה, והיא מעוניינת להגדיל את מספר הסועדים רק במעט כדי "לא להשתעבד לעבודה".

איך מתפרנסים מסכום כזה?
"בצניעות".

אופה ונלחמת
עדנה בוטא הגיעה לקיבוץ לפני 15 שנים ועסקה בחינוך. בשלב מסוים החליטה, בלא כל ידע מוקדם, להצטרף לקונדיטוריה המקומית. היא למדה תוך כדי תנועה, וכשהקיבוץ החליט לסגור את הענף - שהיה בגירעונות תמידיים - לקחה בוטא באומץ את המטלה על עצמה. "ביקשתי שיתנו לי הזדמנות להפוך את הענף לרווחי", היא מתארת, "ומאז אני לא ישנה בלילות".
בתוך זמן קצר, כשהיא עובדת לבד שעות רבות ביום ומגדילה את סל המוצרים, הצליחה להפוך את האפייה הביתית לעסק שרושם רווח שנתי של 60 אלף שקל בשנה. מכיוון שהמקום שייך לקיבוץ, בוטא מקבלת משכורת ואינה תלויה במחזור, אך היא מתייחסת למקום כאל יזמות לכל דבר. "כשבכלבו לא רצו למכור את העוגות והעוגיות שלי, פתחתי דוכן בחדר אוכל, ובכל יום שישי אני מוכרת שם", היא מתארת את התחרות הפנימית והמאמץ הנדרש למכירה. "אם אני לא אדאג לשורת הרווח - לא תהיה לי פרנסה. הרחבת העסק ומכירת המוצרים ביישובים שכנים או בעיר הגדולה ירושלים, היא עניין בעייתי. אני פשוט לא יודעת איך עושים את זה", היא מודה.

יזמית במשרה חלקית
נעמי נדב, קיבוצניקית זה 33 שנה, מסמלת את היזמית במשרה חלקית. כדי לא לקפוץ למים הקרים, היא מפעילה גם את בית הדפוס המקומי ומרוויחה משכורת צנועה אך קבועה. בזמנה הפנוי יוצרת נדב עבודות קרמיקה ואביזרי אמנות, שהיו תחביבה מאז ומעולם, ואף שולחת ידה בפרויקטים של עיצוב עבור בית ההארחה המקומי.
אין לה סטודיו משלה והיא פועלת במבנה שהקצה לה הקיבוץ. העסק, שאותו היא אינה טורחת כלל לפרסם, מגלגל כ-1,500 שקלים בחודש, ונדב מרוצה. "ברור שאפשר לעשות יותר", היא אומרת, "אבל אין לי שאיפות לגדול. אחרי שלושים שנה במקומות שבהם צריך היה, אני יכולה סוף-סוף לעשות את מה שאני רוצה ואוהבת. יצאתי לעצמאות ואני חוגגת. המוטיווציה שלי אינה מסחרית-כלכלית, למרות שתמיד נחמד להרוויח יותר, אבל חשוב לי בעיקר ליצור ולעשות זאת בזמן ובמקום שעליהם אני מחליטה".

ואפשר להתפרנס מסכומים כאלה זעומים?
"בשביל זה יש את בית הדפוס ואת המשכורת של הבעל. אנחנו מסתדרים".