שמואליק חדש ז“ל - האב, המדריך, המורה
רשימה שפרסם אלי רון ב"אפיק" עלעל עין גדי 6.1.12
כשלושים חברים מעין גדי לקחו חלק בלוויה של שמואליק חדש ז"ל. שמואליק הלך לעולמו טרם התמלאה מכסת פעילותו למען החברה והעם. משימות רבות נותרו באמתחתו. לא ניכר עליו שהיה מוכן כבר להיאסף אל אבותיו ואל בנו האהוב מוטי. למרות גילו הלא צעיר בשבילנו, החברים, הייתה זו הפתעה לא נעימה. החברים הרבים מעין גדי, שהכירו את פועלו ושהו במחיצתו בימים של הקמת היישוב וביסוסו, ידעו להעריך את אשר עשה למענם. גם רבים מעוזבי הקיבוץ בשנותיו הראשונות לא שכחו את אומץ לבו ואת החלוציות האמיתית שלו כשבא אלינו בגפו, מן החיים המסודרים בקיבוץ הגדול כנרת. כשמשפחתו- אשתו שלומית ושלושה ילדים קטנים שמאוד נצרכים לאביהם- נשארת מאחור.
הבחור שבא לעזרתנו באותה עת היה בסך הכול בן שלושים ושתיים, בוגר מהחברים בעשר שנים בערך. הוא הגיע עם רזומה מרשים ביותר:
שמואליק היה מבניה הראשונים של כנרת, בן להורים חלוצים. בגיל 18 התגייס לבריגדה והשתתף במלחמת העולם השנייה. לאחר מכן נלחם במלחמת השחרור ונפצע ברגלו, פציעה אותה נשא עד יום מותו. הפציעה הגבילה אותו כול חייו, אך הוא לא אפשר לה להפריע לו לממש את כול אשר אווה.
שמואליק נמנה על ראשוני המשתתפים בצליחת הכנרת ופעמיים זכה במקום הראשון.
חשיבותו לעין גדי הייתה מעל ומעבר. אני טוען שבזכותו הקיבוץ קיים בכלל. הוא השכיל להבין באותם ימים ראשונים שהישארות משפחות עם ילדים במקום היא קריטית. כשמספר משפחות מטופלות בילדים החלו לעזוב אחת אחרי השנייה עמד בפרץ ובכוח השכנוע שלו הצליח להניע כמה מהן מעזיבה, כשהן כבר היו בבחינת הקש האחרון שישבור את גב הגמל.
אך לא רק על כך אנו חבים לו. שמואליק היה איש עבודה ועקרונות, ואלו לא מילים מן הפה ולחוץ. כשבא לעין גדי הצעירה לא ידע בדיוק מה מצפה לו ובמה יעסוק, או במילים עממיות- לא ידע איך לאכול את זה. אולם בכוח האמונה, הרצון והדבקות במטרה הצליח למצוא מסילות כמעט לכול החברים. הוא היה מעורב אצלנו בכול תחום ועשייה. ביום השתתף בעבודה ככל שהשיתו עליו. בנוסף לכך נרתם למשימות ש"נפלו בין הכיסאות" כגון סידור החצר, איסוף ארגזים, ניקיון של פינות אפלות שאיש אינו נוגע בהן. בערב היה מעורב כמעט בכול הוועדות ולא החמיץ שום אספה. באספות היה צורך ביד מכוונת. החברה הצעירים הקדיחו לעתים את התבשיל בלהט הנעורים שלהם. שמואליק בסמכותו ידע למתן את דוברים באסיפה ולהחזירם למסלול.
נוסף לכך היה שותף פעיל בתרבות ובבניית מסורת של חגים. בחתונות ובחגים הוא נידב את קולו העמוק והחם למקהלה המקומית.
קטעים מתוך ספרו של שמואליק "עין גדי-יומן שליחות":
שמואליק כותב לשלומית, שעדיין נשארה בכנרת, בין היתר:
"... מחיי הקצרים כאן ומהשתתפותי בישיבות השונות אני נוכח שהחברים, ובעיקר נושאי התפקידים, מוכיחים בגרות, רצינות וידיעת הדברים, הן מצדם המשקי הן החברתי. בצד החברתי ישנם דברים שדרושה התערבותי ונדמה לי שהיא מתקבלת ברוח טובה.
במכתב נוסף הוא כותב על מצוקת משפחתו:
"שלום יקרה שלי!
איך את מסתגלת למצב החדש? האם הוא מכביד כול כך כמו שתארנו לעצמנו? איך מתנהגים הילדים, האם חשים הם איזה שינוי? האם הם מקשים עליך מאוד? כתבו לי ושלחו מספר תמונות, אולי זה יעזור לי במקצת להתגבר על הגעגועים.
אתמול היתה אספה והלכתי לישון מאוחר. אני קם בבוקר לפני השעה 5:00 ולצערי הרב תמיד עלי לחכות עד שהחברה יקומו. התחלתי היום עם הבחור של אמירה אלכסנדרוביץ (לפר) לעשות סדר בחצר בדברי האריזה השונים כמו בקבוקים, שקים, ארגזי תנובה ועוד, המתגלגלים כאן כבר חודשים רבים ומשלמים עבורם כסף רב... הכוונה שלי בזה להכניס את החצרן שלהם להרגלים של סדר וניקיון."
בענין עבודות שנזנחו (נפלו בין הכסאות):
"... יצאתי היום לפרק את חוטי ההדליה בעגבניות ובזה עבדתי עד ארוחת הבוקר. אחרי הארוחה ביקש אותי מרכז המשק לגשת אתו למטע הבננות. נגשנו וראינו מיד שיש הרבה מה לעשות שם. החלטתי שאתמסר ימים אחדים למטע זה כדי להביאו למצב סביר. היום כבר עשיתי שם דברים מספר."
וביום אחר:
"... הסתובבתי היום בשדות ואחר כך ניקיתי קצת את הרפת הקטנה מבפנים ובעיקר מבחוץ. מהתרשמות הראשונה שהתחזקה הנחתי שמבחינה משקית יש על מי לסמוך כאן, ובינתיים קיים גרעין די רציני. מה יהיה תפקידי? זאת אוכל לראות כנראה רק במשך הזמן. בינתיים אצא מחר לעבוד לפי צרכיו של סידור עבודה.... "
ועוד מכתב הביתה:
"זה עתה חזרתי מהמקלחת. גמרתי את יום העבודה מאוחר. עסקנו בריסוס מטע הלימונים בגופרית.
בעניין חצר הקיבוץ שאיש לא נגע בה כמעט- הבוקר התחלתי לגזום את העצים הנמצאים בשטח הנקודה וגדלים כולם פרא. לא הספקתי הרבה מכיוון שהגיע הנה מנהל החשבונות מ"ברית פיקוח", וצריך היה לעבור אתו על כול המחסנים ולעשות רשימות על הרכוש הקיים במשק. ישבנו גם במזכירות על חשבונות שונים שאם לומר את האמת אינני מבין בהם הרבה. אני סומך על עמוס והבחור השני- יונתן זמיר- שחזר עכשיו מקורס מנהלי חשבונות שישתלטו על החשבונות ויביאום לידי סדר."
מתוך מכתב אחר:
"... כרגע כתבתי לילדים. אני כול כך רוצה לראותם. אני מרגיש טוב שולינקה, בריא וחזק, חוץ כמובן מרגליי המתעייפות עד מהרה. כול יום יש לי הרגשה שאני צריך להפסיק את העבודה קצת טרם זמנה אולם אני מתגבר וגומר את היום עד תומו. התקיימה אתמול אספה סוערת (כאן כל האספות סוערות ואינני יודע אם אצליח אי פעם לשנות סערה זו).
... היה לנו כאן יום עבודה ארוך. הוכרז על גיוס כול המשק לפנות ערב לשעתיים של סיקול אבנים. יצאו כ-30 חברים וחברות שעשו עבודה יפה. ממה שהתרשמתי במיוחד היא העובדה שההודעה על הגיוס הופיעה בצהרים וכהפתעה ולא שמעתי כול תרעומת או רגינה בנידון. כולם יצאו, עבדו ברוח טובה, גמרו וחזרו הביתה.
... אני בריא כעת ואין לי מיחושים מלבד מיחושי הגעגועים..."
עיניכם הרואות ששמואליק היה מעורב בכול עניין ודבר ביישוב המתהווה בצד המשקי, בצד החברתי ובצד האישי. התלהב מכול התפתחות, התגאה יחד אתנו בשיפור היבולים והתרגש מהתפתחות הילדים הבודדים.
מקרי העזיבה הביאו אותו לדאגה עמוקה. באחד ממכתביו הביתה הוא מספר על ניסיונות השכנוע שלו כדי למנוע את עזיבתה של חברה מרכזית וכותב:
"... כל מקרה כזה (של עזיבה א. ר.) מעורר בי חרדה רבה לעתידה של עין גדי ואינני יכול להמנע ולדבר על כך גלויות עם החברים העומדים מידי פעם בפני בעיות עזיבה. כול כך קשה לי לראות את חוסר הסבלנות השולט בנוער הארצישראלי כיום. אין הוא מוכן לראות את הדברים מנקודת ראות אידאית. מסתכלים על הצלחת שעל ידם ותו לא."
מכיוון שהייתה לי הזכות לעבוד אתו בתחילת הגינון של עין גדי אני יכול להעיד שהיה מעורב לפני ולפנים במשימה שלקח על עצמו. הוא הבין יותר מכולם מה היא חשיבותו של גן הנוי במקום החם, היבש והשומם הזה. הוא נכנס לעבודה הקשה והמתישה בשקיקה ובהתמדה, כפי שעשה כול דבר. אני חזיתי בקשייו הגופניים עקב נכותו. הרגל תדיר גרמה לו כאב. לעומת זאת כפות ידיו החזקות, שדמו בעיני למלקחים עצומים, תפסו בטורייה ומשכו אדמה ואבנים כאילו היו בולדוזר. לא חשת בעבודתו שמשהו מפריע לו, אך כשישב לנוח התלונן על הרגל הפצועה, וגם הבחנתי בכך מדרך פסיעתו. שמואליק לא אפשר לרגליו לשלוט עליו.
אינני יכול שלא להזכיר את שלומית, רעייתו של שמואליק, תיבדל לחיים טובים ובריאים. היא תמכה בו לאורך כול הדרך, ובהמשך הצטרפה אליו עם שלושת ילדיהם- מוטי, עמית וגליה. יחד הם היוו זוג חלוצים, כששלומית פותחת בית ספר עברי ראשון בעין גדי מזה מאות שנים. התלמידים-
מוטי בן העשר ועמית בת השמונה. גליה הקטנה, שטרם מלאו לה ארבע, הצטרפה לפעוטון, חברה לעינת הבת הבכורה שנולדה בקיבוץ ועיבתה את חברת הפעוטים המצומצמת, דבר שתרם לחיזוק הרגשת היציבות. במשפחות שכבר חבקו תינוקות הימצאותה של משפחת חדש, עם ילדיה והרוח הטובה שהשרתה על החברים, הוסיפה רבות לביטחון.
עם חזרתו של שמואליק לכנרת לא תם עיסוקו בעין גדי, ותמיד דאג לחברים ולמשק. ממקום מושבו טרח ודאג לגרעין מחליף שהוא עצמו הדריך וכיוון. הוא דאג להבאת חברים ותיקים מקיבוצים אחרים, וכמו אבא טוב לא זנח לרגע את עין גדי. עד יומו האחרון היה מעורב בנעשה וידע כל אשר קורה בה. הספר שכתב- "עין גדי יומן שליחות"- מוכיח עד כמה היה מעורב רגשית ונפשית במקום.
לבי דואב על לכתו של שמואליק, כפי שכתבתי- אבי, מדריכי ומורי.