מקורותיו

יואל וגרטי (טובה), הכירו במסגרת ה"הכשרה" של תנועת הבונים באנגליה והחליטו להקים משפחה. הם נישאו בשנת 1946 ועלו ב-47' להתיישבות בקיבוץ כפר הנשיא, שם נולדו דויד ויהודית (פוּדי). לימים עזבו את כפר הנשיא והשתקעו ברמת השרון.

כשהיה דויד בן 7 ש' ופודי בת 5 ש', הצטרף למשפחה בן הזקונים אמנון, שנולד ב- 14.10.1955.

גרטי הייתה עקרת בית ואם, וכשהילדים גדלו החלה לעבוד כאחות במרפאת שיניים. יואל היה שנים מספר נהג בקואופרטיב הגליל העליון, אחר כך החל לעבוד בחברת אי.בי.אם כטכנאי, וסיים עבודתו שם כמנהל האגף הטכני וכחבר הנהלה. בתחילת שנות השישים נרשם לבר-אילן ללימודי פסיכולוגיה ומשנת 67' החל עוסק בפסיכולוגיה ארגונית ובהוראה בקורסים להכשרת מנהלים בארץ ובחו"ל, עד צאתו לגמלאות.

יואל מתאר את אמנון כילד טוב, מאוד טוב, כזה שמחבב אנשים ומתחבב עליהם בנקל. הוא מצא עניין בכל דבר, והעדיף לשעשע עצמו עם חומרים מהחיים ולא עם צעצועים. היה משחק שעות בחצר הבית עם אבנים ופחים ומקלות, וקופסאות ואדמה. מן ילד טבע שכזה. בהיותו רך בשנים ביקרו פעם אצל חברים שכלבתם המליטה, ואמנון בחר לו גור אותו כינו יוּלי. אמנון ויולי גדלו יחד ונקשרו מאוד זה לזה.

"אני זוכר" מספר יואל, "שבוקר אחד התקשרתי מהעבודה הביתה, ואמנון, שהיה אז בכיתה א' או ב' ענה לטלפון. זה היה תמוה, הוא היה אמור להיות בבית הספר, אבל התברר שבגלל בעיה כלשהי בבית הספר שחררו אותם מוקדם יותר מהרגיל. כשביקשתי לדבר עם אמא אמר לי אמנון שהיא לא בבית. כנראה יצאה לסידורים. הרגשתי לא נוח עם זה. אמרתי לו 'אתה לבד בבית?' והוא ענה: 'מה פתאום, אני לא לבד, אני עם יולי'... כי יולי בשבילו היה חבר. בכלל, הוא אהב מאוד בעלי חיים, התעניין בציפורים, בטבע.

תמונה נוספת שאני רואה מול עיניי – אמנון כילד קטן, עדיין לא למד לשחות, היה בא לבריכה ומסתכל איך אני שוחה, ולפתע רץ למקפצה ובלי כל פחד ובשמחה והתלהבות קופץ אליי, למים.

הוא היה תמיד ילד שמח. הוא אהב שמחה, ויצר שמחה מסביבו.

כשסיים לימודי בית הספר העממי עבר לתיכון מקצועי, שם קיבל את הבסיס לידע שלו בנגרות, מסגרות ושאר מלאכות. הוא לא היה בדיוק תלמיד מצטיין. קצת למד, קצת לא למד, אבל היה תמיד מאוד מקובל בחברה ואהב את הילדים. אני חושב שגם אהבו אותו.

הייתי נוהג לצאת לטיולי הכיתות של הילדים שלי כהורה מלווה. יש תמיד חשש, כשאבא יוצא לטיול כמלווה, שזה יפריע לילד, שהוא ייצמד לאבא ולא ירגיש חופשי לבלות עם הילדים, שהוא יהיה נבוך בגלל האבא וכו'... עם אמנון לא היו בעיות כאלה. הוא בילה עם החברה' שלו בחופשיות ולשנינו היה נוח כך.

אני זוכר אירוע מדאיג, שקרה בגלל האישיות שלו. היה לו חוש צדק מפותח. הוא לא יכול היה לסבול שפוגעים באנשים. זה היה בטירונות. המפקדים שלו נהגו 'להתלבש' על החיילים החלשים יותר, ו'לרדת' עליהם. את אמנון זה הרתיח. באחת הפעמים, כשמפקד 'ירד' על אחד הטירונים, אמנון לא יכול היה עוד להבליג. הוא ניגש למפקד ופתח עליו פה... הוא אמר לו 'תפסיק להתעלל בו, אתה עושה לו את המוות!' – מאז היו לאמנון חיים קשים בטירונות. המפקדים 'סימנו' אותו...

לילה אחד הוא צלצל הביתה ונשמע רע מאוד. הוא אמר לי 'לא טוב לי כאן'. אני חושב שהוא בכה. נבהלתי. הרגשתי שאני חייב להיות אתו. פחדתי לנסוע לבד...

הערתי חבר טוב ויחד נסענו למחנה 80. איכשהו הצלחנו למצוא אותו. דיברתי אתו ארוכות, הסברתי לו שזה המצב ואי אפשר למרוד, שיש דברים שמוטב לספוג ודי, ושהטירונות הזו תיגמר בקרוב, ואחר-כך הכל ייראה אחרת. הצלחתי להוציא אותו קצת מהמרה השחורה, להקל עליו, ולהקל על עצמי... ואכן, אחרי הטירונות, כשיצא ליחידה הוא הסתדר מצוין עם החברה' ועם המפקדים.

אחרי הצבא הוא חזר הביתה והחל לעבוד אצל ירקן ברמת השרון, לא הירקן שאצלו קנינו אלא מעט רחוק מהבית. כשהצטרף לגרעין פתאום התחילו אנשים שפגשו אותנו להגיד שחבל שהוא כבר לא אצל הירקן, כי עכשיו זה כבר לא אותו הדבר. כשהוא היה שם היה נעים לבוא, הוא קיבל אותם בשמחה, שירת אותם באדיבות וגרם להם לחייך... למרות שהכרנו אותו היטב, תמיד הפתיע אותנו שאנשים היו עוצרים אותנו לספר לנו דברים טובים. זה היה נעים.

גרטי ואני יצאנו לתקופה של 4 שנים לבלגיה, שם קיבלתי עבודה כמורה להכשרת מנהלים לחברת אי.בי.אם. 3-4 ימים לפני נסיעתנו, יצא אמנון עם חבר לטיול ארוך להודו. כשהגענו לבלגיה קפצנו לסופשבוע ללונדון, לבקר את ההורים של גרטי. להפתעתנו הרבה מצאנו שם את אמנון... אמרנו לו: 'הרי אתה אמור עכשיו להיות בהודו'. ואז הוא סיפר שלא יכול היה להמשיך במסע שלו בהודו. הוא ראה את הסבל והעוני והרעב, הוא ראה אנשים שוכבים ברחובות בבלויי סחבות, מחוסרי כל ומתחננים למזון וידע שאין ביכולתו לעזור... היה לו ברור שהוא לא מסוגל לטייל ולבלות במקום בו האוכלוסייה המקומית נלחמת על פת לחמה... שלושה ימים בהודו הספיקו לו. הוא ברח משם ובא לסבתא בלונדון.

בלונדון מצא עבודה כשוטף כלים במסעדה, הסתובב קצת באנגליה, נסע לקנדה, טייל ונדד בדרכים במשך שנה ואז חזר לארץ והצטרף לגרעין בעין גדי."

מספר אמנון הקר:

"אמנון היה בגרעין 'עין גדי', שהגיעו לכאן ב-73. הם באו מכפר שמריהו, רמת השרון ונווה מגן. הם היו כאן בשל"ת, ואז פרצה מלחמת יום כיפור, ואמנון התגייס והלך לצבא.

בשנותיו בקיבוץ הוא עבד בגן הירק, בנוי, בחצרנות, היה סדרן עבודה, מרכז ועדת עבודה, מרכז קניות, לבסוף נכנס לעבוד בנגריה.

הוא היה אכפתניק כזה למה שקורה בקיבוץ, היה חבר בוועדות לאורך השנים, כמו ועדת חינוך, ועדת תכנון וריכז גם את ועדת המינויים.

אמנון היה אידיאליסט. אהב את עין גדי כפי שהייתה בזמנו, ולא אהב את כל השינויים, וההפרטות. הוא התנגד להפרטת המזון, מתוך חשש שעין גדי תאבד את צביונה.

כילד שיחק כדור-יד ב"הפועל רמת השרון", היה שוער. כאן הוא הצטרף לחברה' ששיחקו קט-רגל והיה השוער שלנו. בכלל אהב ספורט, בעיקר לצפות בספורט. כדורסל, כדורגל. היה אוהד מכבי תל אביב. הוא אהד ספורט בדרך מיוחדת: הוא סלד מהפנאטיות. תמיד הפריע לו שאוהדים וספורטאים הופכים את הספורט למלחמה. הוא היה בא באדיקות לליגת הכדורסל של הילדים כאן והיה משתגע מהצעקות והקללות של הילדים והמבוגרים (וביניהם אני...) הוא היה כועס עליי ואומר לי: "זה בסך הכל משחק, ואתם עושים מזה מלחמת עולם. זה לא נורמלי". בשלב כלשהו הוא הפסיק לבוא. הוא אמר לי: "אני לא מוכן להיות שותף לזה".

הוא נגנב על ציפורים וגידל אותן, בעיקר תוכים ו-Love-birds. היה לו תוכי אוסטרלי לבן, עם ציצית צהובה כזו על הראש, הוא חי אצלו בבית. הוא היה חוגג על אמנון, נובר לו בזקן, תולש לו שערות מהאף...

הייתה תקופה שנכנס עם הילדים לקטע של טיסנאות. התלהבו, השקיעו, אבל בשלב כלשהו זה דעך.

אמנון היה אחד מצוות נהגי האמבולנס. הוא עבר קורס, ובמשך שנים היה בסבב הנהגים התורנים. זה היה בעיניו בחשיבות עליונה. זה קטע אותו לא אחת באמצע פרוייקט בנגרייה, אבל כדרכו, סדרי העדיפות שלו היו מאוד ברורים והוא נהג על פיהם.

אמנון למד קורס נגרות ב"רופין" והשתלב בעבודת הנגרייה, אותה אהב מאוד.

הבילויים האהובים עליו היו סביב אוכל. אהב לאכול הכל, אבל היה משוגע על חומוס.

ב-15.2.89 נישאו מיכל ואמנון. ערן נולד ב-27.9.89, ושנה אחר כך, ב-12.11.90 נולד יואב.

"אם זה היה תלוי באמנון" מוסיף אמנון הקר לספר, "היו להם עוד ילדים, הרבה ילדים. הוא היה משוגע על ילדים.

במעבר חד הוא הפך מרווק עליז, נטול כל מחויבות, אוהב בחורות ובילויים – לאיש משפחה נאמן ומסור, אימץ מיידית את שרון, דנה ורועי כמו אב ביולוגי, והיה לאב מאושר כשנוספו למשפחה הבנים.

הקשר שלו עם שרון היה מדהים. הוא אהב אותו אהבת נפש, וכששרון נהרג הוא היה ממש שבור. עד לעת האחרונה, עשה לו למנהג לעלות לבית העלמין להיפגש עם שרון בכל יום שישי בצהריים. לאחר המפגש, אם היה במצב רוח מתאים, היה עובר דרכנו ונכנס לכוס קפה (היה אומר שיהודית מכינה את הנס-קפה הכי טוב שיש). אבל היו פעמים שירד משם בפנים חתומות, וידעתי שהיה לו מפגש קשה ואז הייתי מעמיד פנים שלא ראיתי אותו, ונותן לו ללכת בשקט הביתה.

לפני כחצי שנה החל לסבול מכאבים שהלכו וגברו, עבר רופאים ובדיקות. הייתי רואה אותו בנגרייה, מתפקד בקושי. מאחר ולא יכול להישען על הרגל, הוא היה נשען עם הכרס על השולחן, סובל, וממשיך לעבוד. הוא אמר לי שזה כאב עמוק, שמפרק אותו מבפנים. אחרי העבודה היה בא הביתה ושוכב, בלי יכולת לזוז כמעט, וחי על אקמול. יום אחד הוא מתקשר אלי אחרי ה-C.T ואומר לי: אני ממאיר...

זה נפל עליי כרעם. אבל הוא היה אופטימי. הוא ידע בוודאות שזו אפיזודה חולפת...

אני רוצה להזים כאן דברים שרחשו מסביב. אנשים אמרו שברגע שנודע לו על המחלה הוא נכנס למרה שחורה והסתגר. זה ממש לא נכון. אנשים פשוט לא היו מודעים לזה שהוא סבל מאוד, ולא יכול כמעט לנוע, ולכן נשאר בבית. מרה שחורה הייתה ממנו והלאה. אדרבא. הוא היה אופטימי בצורה מעוררת השתאות. יותר מזה, הוא עודד אותנו, וחיזק את אמונתנו שהנה-הנה, תוך כמה חודשים הוא גומר את הטיפולים וממשיך הלאה. קטן עליו, הסרטן הזה...

האופטימיות שלו נמשכה עד הסוף. כששוחרר מבית החולים, אנחנו כבר ידענו מה שטרם סופר לו. הוא האמין בלב שלם שמעכשיו הוא מתחיל בתהליך שיקומי, והוא היה מוכן לגייס את כולו למלחמה הזו...

אין לי מילים לתאר את הדרך בה התמודד עם הידיעה הקשה שאין עוד סיכוי להחלמתו. הוא שמע, ספג, הבין והחל להיפרד מיקיריו. הוא ביקש להיפגש עם קרובים וחברים והעביר בקשות ומסרים, כמשאיר אחריו צוואה שבעל-פה. התמוה בכל זה היה השלווה שנחה עליו. הוא השתחרר מהצורך לגייס כוחות, להיאבק. הוא היה שלם עם המצב, וכשרועי ועינב סיפרו לו על כוונתם להינשא – הוא היה מאושר.

החתונה נערכה ביום שלישי 12.2. הוא לקח חלק בחתונה והקרין אושר שָׁקט, שלווה, שמחה."

אמנון נפטר למחרת החתונה, ביום ד' 13.2.2002, בשעה תשע בבוקר.

יהי זכרו ברוך!