ראיון
עם אלי ל"אפיק", העלון של הקיבוץ
בחג המשק 1986, ערב
שחרורו מהצבא
.jpg)
לשאלת
הפתיחה שלי: איפה הבית שלך? משיב אלי מיידית: בעין גדי. וממתי? שנה שמינית הוא גר
כאן. הגיע כילד ירושלמי בן 12, במסגרת חברת נוער, שידע על קיבוץ מעט מזעֵיר ועל
עין גדי - פחות מכך. התקופה הראשונה זכורה כקשה: ניתוק מעולם מוכר, זרות בעולם
חדש. הִרגיש מפוחד. הכול נראה מאיים. ההתייחסות של אנשים זרים לו כלפיו וכלפי
חבריו לא הייתה מובנת. תחושה שכל הקיבוץ צופה בהם, בוחן צעדיהם, שכל אחד מרגיש
חובה "לחנך" אותם. "בהתחלה הרגשתי שאני שונא את המקום והאנשים והיה
לי רע ושחור." נקודות האור היו אז הטבע והנוף, המקום היפה, השלו והמבודד
שעודד אותו. "אני אוהב להיות לבד, לחשוב, לבחון את עצמי, להתמודד."
נקודת אור נוספת הייתה בני חברת הנוער שאיתו והצוות המטפל. והיו גם בני המשק
שהתקרבו, רצו להכיר. המפגש איתם לא היה פשוט, היו פערים עמוקים, שוני בסיסי שהיה
קשה לגשר עליו. היה תהליך של בדיקה וביקורת דו-צדדיים ולפעמים תחושת עוקצנות
והתנשאות של בני המשק.
עם
הזמן רפה המתח. מחסומים, שאולי היו קיימים יותר בתחושה, הוסרו, תחושת העוינות
התחלפה בהבנה והחלה לאט לאט התמזגות, היכרות עם החברה והקיבוץ. יחסים נפתחו וזרמו
ותחושת הבית הייתה לעובדה.
אלי מציין בחום את הרגשת הקשר עם המשפחה המאמצת: "על רוי אני בכלל משוגע. אני
לא אחד שרץ ומספר בעיות ולא מפגין קרבה. אני סגור כזה. אבל רוי והלן הם משפחה ממש.
אני משתף אותם במה שמוצא לנכון ומרגיש רצוי. והילדות - מתייחסות אלי כמו לאח הגדול
מהצבא."
בעניין
החינוך הקיבוצי אלי מעביר מסר - תוצאות חיוביות ניתן להשיג על ידי דרך חיובית.
"אם למשל תפס אותי חבר חוצה את הדשא באופניים ושאג עלי ואיים שאם עוד פעם אחת
כזו ו..." זה הפחיד, עורר טינה ו - נכון! זה השיג תוצאה. אבל אם אחר כך, או
מראש, בלי צעקות, עצר אותי והסביר למה אסור וביקש שיותר לא אנהג כך - הוא עורר בי
הרגשת כבוד כלפיו וכלפי בקשתו. בשני המקרים הייתי נשמע ומציית. השוני הוא בהרגשה.
והרגשה היא דבר חשוב."
באשר לשאלה של שוויון בין בני משק לילדי חוץ - לדעת אלי יש עקרון של שוויון, אותן דרישות וזכויות. אבל לפעמים יש הרגשה שילד שיש לו כאן הורים מוגן יותר, חשוף פחות לביקורת חברתית. אולי משום שחבר שנתקל בקושי עם בן משק פותר את הבעיה על ידי פנייה להורים.
הקשר לעין גדי, לדעת אלי, צריך להיות מבוסס על שלושת הזמנים: לבסס את ההכרות על העבר של הישוב, ההווה, וההשתלבות בעתיד. משהו מהעבר של המקום מוכר לו מסרטים ותמונות. יש לו הרגשה שלא נותנים את הדעת מספיק על הכרות טובה יותר. חש הערכה רבה לראשונים שבאו לכאן: "צריך להיות משוגע לדבר כדי לעזוב הכול ולרדת ל-400- ול-40 מעלות, לשממה מוחלטת. להתחיל הכול מאפס, בידיים. זו גדוּלה. שמעתי על הסיקול, גן הירק, המים, הכביש, הכול נראה רחוק וזר, אבל לא כמו אגדה. כשאני נתקל באנשים שכל השנים עובדים עבודת כפיים בשדה - כמו אלי רון, עזרא, יגאל, אני יודע שזה יותר מאגדה, שזו מציאות. בלי להיות משוגעים לדבר לא היו יכולים לחיות כאן, לדעתי. היום, אני לא יכול להעלות על הדעת שאנחנו, חבר'ה צעירים, היינו עוזבים את הציביליזציה והולכים לאיזה מדבר להתחיל מבראשית בתנאים של אז, ואם זה היה קורה, היו אומרים שאנחנו משוגעים."
בקשר לעתיד הצעירים בקיבוץ - אלי חש דאגה גדולה פן יתפזרו ויעזבו. אבל לדעתו לא מספיק לדאוג, צריך לעשות, צריך להתאים את הקיבוץ גם לצעירים, לצרכים שלהם ולרוח הזמן. "אחרי יום העבודה - יבש. אין לאן ללכת, אין מה לעשות. אין פעילויות מתאימות לנו, אין מועדון לצעירים, חסרים חוגים. משעמם. כללית, אני חושב שהחבר'ה כאן הם על רמה, עם פוטנציאל טוב, ומה שחסר זהו כוח הנעה. מישהו שידחוף, ייקח יוזמה, יזיז דברים. אולי זו בעיה של בטלנות שלנו, הצעירים, לא יודע, אבל זה פַקְט, אף אחד לא קם. אז אם רוצים לעזור לנו למצוא כאן עניין - כנראה שצריך להכיר בזה שאנחנו זקוקים ל'פּוּש'. אין ספק שעם יותר תרומה ופעילות תיפתר בעיית השעמום, אבל גם בזה, איך שהוא, צריך סטרטר. אני מאמין שהחבר'ה יכולים ורוצים לתרום, להיות שותפים בעשייה, לקחת אחריות. למשל - להשתלב בהדרכה, בחברה (ועדות, אסיפות), לקחת סמכויות (עבודה, תפקידים)."
בנושא העבודה - אין מה להתלונן. יש מגוון ויש עבודה לעשותה. אלי, אישית, מעדיף עבודת שדה. "לא אוהב ולא מסוגל לתת שירות טוב." אבל הוא בטוח שלא כולם רוצים חקלאות. "חקלאות- זה עסק למשוגעים-לדבר בלבד, ומי שרוצה יכול למצוא היצע גדול של עבודות חקלאיות. אבל כשמתחילים להיות בררניים ולא רוצים, למשל, לעבוד בגילת כי זה רחוק ולא נוח - זהו פינוק. אז שלא יספרו לי שאין מספיק חקלאות. ואני לא חושב שיש פסול בתיירות. זה עניין של העדפה ויש טוב ורע בכל אפשרות.לעבוד בתיירות כמנקה ומגיש לא נראה לי אישית מעניין, אבל יש בה גם עבודות ותפקידים יפים שנותנים סיפוק. אני בטוח שהייתי נורא נהנה, למשל, לסייר עם תיירים, להשוויץ במפעל הקיבוצי ולראות את ההערכה של האנשים מבחוץ לעבודה שלנו כאן. בכלל, יכול להיות מעניין אם עובדים עם אנשים מכל העולם, זה מגוון. צריך גם לזכור שתיירות זו הפרנסה הכי טובה והכי ריאלית שיש לנו."
על תוכניותיו לאחרי הצבא אומר אלי: "הבית שלי זה בעין גדי. הרגשתי את זה חד וברור ביום שבו חתמתי על מחויבות של שנתיים למשק אחרי השחרור. זה הפך את הקשר מרגשי לממשי. מחויבות לפעמים מדגישה את השייכות.
מגיל 12 אני כאן ובעצם לא מכיר דרך אחרת. יגיע יום שבו ארצה לצאת - ללמוד, לעבוד, לראות, לטעום, כדי שכשאחזור לכאן אדע שבדקתי וניסיתי ובחרתי, כי חשוב לי לדעת שאני חי כאן מתוך בחירה."