הספד

כי האדם עץ השדה, ומרגע שניטע באדמה, ומכה בה שורשיו, גם אם ילך ויחזור, אל אדמתו ישוב. 

אלי נולד בירושלים. את ילדותו עבר שם במשפחתו. אך מעט לאחר יום הולדתו ה-12, הגיע לעין גדי, במסגרת כיתת "שיטה", דרך עלית הנוער, ונטע את עצמו באדמתנו. לא קלים היו שלבי התערותו במקום שכל כך זר היה מכל הבחינות להווייתו הבסיסית, ולסביבת חייו הקודמת. ילד סגור היה, ושלבי ההתפתחות וההשלמה היו ארוכים, אבל הסבלנות של הצוותים החינוכיים ושל המשפחה המאמצת (משפחת אינו), והאהבה שעטפה אותו, נטעו בו את הקשר והידיעה שזה ביתו.

לא קל היה להתקרב לאלי. הרבה חומות הגנה הקים מסביבו להגן. אבל ברגע שהצלחת להבקיע אותן, נגלתה נשמה עשירה ורגישה, אוהבת אדם ומחוברת טבע ונוף. אך טבעי היה שלאחר השחרור מהצבא, ועם התפזרותם של חבריו, ראה אלי את עין גדי כביתו, ללא שום ספק וערעור. 

בראיון ל"אפיק", שנה לפני שחרורו מהצבא, הוא אומר: 

"הבית שלי זה בעין גדי. הרגשתי את זה חד וברור ביום שחתמתי על מחויבות של שנתיים למשק אחרי השחרור. זה הפך את הקשר מרגשי למעשי. מחויבות לפעמים מדגישה את השייכות...חשוב לי לדעת שאני חי כאן מתוך בחירה". 

חייו בעין גדי היו רצופים עליות וירידות. אלי בנה סביבו מערכת של חברויות עמוקות חדשות ונתן בהן את נשמתו. את כל תשוקותיו למשפחה, לבת זוג, לילדים, אפשר היה לראות בדרך שבה טיפל בילדי חבריו. 

גילה תחומי עניין חדשים כמו חוות הסוסים וההתמקצעות בלימודי רכיבה. אבל יחד עם זאת היה עסוק בחיפוש אחר המשמעות לחייו, ומשנה לשנה כנראה הפך החיפוש הזה לקשה יותר, ומתסכל יותר. 

גם יציאתו לחופשה מיוחדת, לא הייתה ניתוק אמיתי, ומשכבדו החיים עליו בחוץ, שב לחדרו, לפינתו על המצוק אל מול הים.

לכשספו חייו, מתוך בחירה, הייתה עין גדי למקומו האחרון. 

יהא זכרו ברוך, ונשמתו תשקוט, ואנחנו נִזכְּרֵנו כעץ השדה, שגם אם הלך וחזר, מלא ייסורים אל אדמתנו שב.

יענקלה גלפז