סיפור אמיתי מגוף ראשון
כתבה: איילה גלעד, חברת עין גדי
היה זה בדצמבר 1961. אני בחורה צעירה בת 21, נשואה מזה חצי שנה (יש לפרט זה חשיבות בהמשך), עובדת עם עוד כמה חברה' במטע הוורדים שהיה סמוך מאוד לגדה הצפונית של נחל ערוגות (ערג'ה). בסביבות השעה שלוש אנו שומעים לפתע קריאות: "שיטפון מגיע! שיטפון מגיע! בואו מהר לראות!". כאן עליי לציין כי בימים ההם טרם היה כביש לעין גדי מצד סדום וערד, לא היה גשר על נחל ערוגות* ובוודאי שלא היה כביש לירושלים (נסלל רק בשנת 72', אחרי מלחמת ששת הימים). ובכן, אנו ניגשים לשפת האפיק ורואים נחשול של מים חומים בגובה של כ- ½ מ', מגיח מהקניון של נחל ערוגות. מרוב התרגשות לא חשבנו כי טוב נעשה אם נמהר לחצות את הנחל לצד הקיבוץ, כל עוד אפשר – וכך מצאנו עצמנו מנותקים בלי יכולת להגיע הביתה. השמש שקעה (אנחנו בחודש דצמבר והיום קצר), וראינו שאנו בצרה אמיתית: לפנינו שיטפון שהגיע כבר לגובה מטר של מים גועשים הזורמים במהירות של 10 מ' בשנייה, כשהם גורפים איתם סלעים וענפים, ומאחורינו ההרים והגבול. בקיצור, סוף העולם. ואני, בתחילת ההריון עם בני הבכור. איך נחלצנו בסופו של דבר? זה היה המעשה האמיץ ביותר שעשיתי בחיי. התיישבנו על צינור המים שעבר מעל הנחל, שקוטרו היה 10 צול (25 ס"מ), וצלחנו ברכיבה עליו את המים הגועשים שמתחתינו. היה שם בחור צעיר אחד (כולנו היינו אז צעירים), שעבר על הצינור בריצה. --------------------------------------------------------------------------------- * לימים נבנה גשר על נחל ערוגות – ושנים אח"כ הוא נגרף בשיטפון... | 
