פגישה עם שושו ומינקה
שושו – ביני ובין בינה חמש שנים, אני הבוגרת היא הקטנה, מילדותה זכורה לי בינה, כתינוקת בהירה מאד, בלונדינית מתוקה, בעלת שער חלק וארוך. זוכרת איך הייתה יושבת ליד השולחן, ואנו משתדלים אותה לאכול, והיא מסרבת בעקשנות ומניעה ראשה מצד לצד והשער הבהיר מתנופף כמנקה את השולחן. נושא השיער זכור לי כעניין היחיד שהמשפחה נהגה "לרדת" על בינה בגללו. באותה תקופה צריך היה ללכת עם שיער אסוף, מסודר קלוע בצמה – ובינה אהבה לפזרו ולגדל פוני עד העיניים – המרד של שנות ה-60.
מינקה - אני לא זוכרת "שירדנו" על הבנות, אבל פוני ארוך מקלקל את הראיה – כך אמרו אז, ולכן בקשנו שתקצר אותו.
שושו – בביה"ס היסודי בינה הייתה חביבת המורים "המלאך" של ביה"ס, תלמידה טובה ומאד אהובה, והנה כשהגיעה בינה לגימנסיה הריאלית של ראשון – לציון, ביום הלימודים הראשון אמר לה המנהל: "את האחות של שושנה וונש, שלא תביישי את הפירמה. בינה באה הביתה ואמרה:
"אני לא שושנה, אני בינה!".... וכך התחיל המרד.
מינקה – היא התנגדה למורים, לא רצתה לשתף פעולה, התעקשה לא לעשות דבר מעבר ללימודים – לא הסכימה להיכנס לתדמית שביה"ס ציפה ממנה. אחרי שנתיים עזבה את הגימניה ופנתה לסמינר הקיבוצים. למרות שציוניה היו טובים נאמר לה שהיא ילדותית מדי ולא תוכל לעמוד במשימות של י"ב. וכך למדה את השנה האחרונה בביה"ס האקסטרני. לימים כשהיתה כבר עובדת סוציאלית פגשה בינה באותו מנהל אשר זיהה אותה "כאותה הילדותית" – והופתע לגלות את יכולתה הרבה. במסלול הלימודי, בגיל ההתבגרות, ספגה בינה מכה אחרי מכה, מתוך השוואה שעשו בינה לבין שושו. אך מבחינה חברתית מעמדה היה יציב, כל השנים היתה פעילה מאד בתנועת הנוער, הדריכה, תמיד עליזה, צוחקת, אהבה לטייל ולצאת לפעילות עם החבר'ה.
שושו – אנחנו שונות זו מזו, בינה היתה הילדה הטובה ואילו אני הייתי השובבה והעקשנית במשפחה. כאחות גדולה הפכתי עבורה לדגם מאיים משהו – היא לא העזה לעשות דברים שכביכול מזוהים איתי..... עד שהגיעה לגור בעין גדי, למדה להכיר את עצמה ולהעריך את יכולתה. גם עניין הסריגה והתפירה שייך לתחום זה – שנים לא ניסתה לעסוק בכך מפני שזה מזוהה מדי איתי. רק בעין גדי החלה לסרוג ואח"כ לתפור בכשרון רב ובהנאה גדולה. בואה של בינה לעין גדי היווה נקודת מפנה במערכת היחסים שלנו כאחיות. שני סלולים שהחלו להתפתח בנפרד נפגשו והחלו להתפתח יחד, תוך שימת לב ודגש לכך שאמנם אנו שתי אחיות, אך לכל אחת מאתנו כבר משפחה משלה, ילדים – ויש למצוא את השבילים הנכונים בתוך המורכבות הזו. ככל שעברו השנים ידענו בביטחון כי הצלחנו במשימה של לחיות יחד, באווירה טובה, בהערכה ובאהבה וכל זאת בקבוץ אחד. אפשר לומר שסגרה בכך מעגל ישן מהילדות.
מינקה – בשיחה עם בינה לפני שנים לא רבות, היא אמרה לי:".. אימא, את חושבת שאני לא זוכרת כמה אבא טרח וחיפש לי בית ספר, וכל שעשיתם בשבילי – לא נישאר לי זיכרון קשה מהבית, כפי שאחרים מספרים – אני, מעריכה מאד את כל שעשיתם עבורי...."
שושו – אנחנו גדלנו בבית שהתנהל עפ"י תפישות פסיכולוגיות שבאו באופן אינטואיטיבי. ההורים שלנו היו הורים מבינים ומקבלים – דבר שהיה תמיד יוצא דופן על רקע הסביבה והתקופה.
מינקה – בינה הייתה בת שנתיים כשאמי עלתה ארצה ובאה לגור עמנו. שושו, בינה והסבתא התחלקנו בחדר אחד. אני הייתי צריכה לתמרן ולגשר בין הדור הצעיר ודרישותיו המיוחדות, לדור הבוגר שירגיש רצוי ואהוב. למזלי בעלי, היה רגיש ומבין וכך יכולנו לקיים משפחה רב דורית. בינה מאד אהבה את סבתא, כשאמי נפטרה, בשיבה טובה, הייתה בינה כבר אימא לניר – תקופה ארוכה נמנעה מלבא לבקר..... "מפני שבלי סבתא – הבית ריק"....
שושו – למרות שאבא ואימא היו אנשים פתוחים ומבינים, אני הייתי צריכה להיות מסודרת, עדינה – וזה היה קצת קשה.
מינקה – לעומת שושו שהייתה קצת קשה – בינה הייתה מאוד נוחה, הסתדרנו טוב כל השנים, הייתה בייננו לשון גלויה תמיד, היה לנו טעם דומה בספרים ובסרטים ונהנינו מאותם הדברים. הביקור הקבוע שלה אצלי, "התמסד" כשבינה השתתפה בהשתלמות בבאר שבע היה לה נוח לישון אצלי. גם לפני כן בקרה הרבה, אך לא בפרקי זמן קבועים. פעמים רבות שאלתי אותה אם הביקורים הקבועים הללו לא קשים לה, מכבידים עליה, - אפשר אולי לוותר מפעם לפעם והיא הייתה עונה לי: "... אמא, גם אני רוצה להתפנק לפעמים, להיות קטנה...."
שושו – כשבינה באה לעין גדי היא היתה אחותי הקטנה, אך עם השנים יצרה קשרים חברתיים משלה, כבשה את מעמדה העצמאי מבחינה חברתית ומקצועית בקיבוץ ואני שמחתי בשמחתה – ובהחלט אהבתי את הצלחתה. מבחינת היחסים בינינו – הקשרים רק העמיקו ונבנו, מאחיות בלבד הפכנו לחברות. אחרי האסון שלנו – כששרי נפטרה – הייתה בינה משענת תומכת ועוזרת. גם מנהג הקפה של יום שישי אחר הצהריים – שהיה כמעט מקודש, היה מפגש של כיף ושמחה – נהננו לדבר ולשוחח זו עם זו.
מינקה – לאחר שבעלי – שרוליק, נפטר, התחלתי לעבוד בהתנדבות בביטוח לאומי "בייעוץ לקשישים". במסגרת עבודה זו, הייתי מנחה של קבוצות תמיכה לאלמנים ואלמנות, מעין עובדת סוציאלית – הרבה התייעצתי ונעזרתי בבינה. בינה היתה מאושרת בעבודתה. היא הגיעה לשלב שיכולתה המקצועית זכתה להכרה ולהערכה. תפקידה החדש הציב בפניה אתגרים שעינינו והלהיבו אותה, והכול נראה כל כך מבטיח.
נפגשנו בדברת / יוסי
כשראיתי את בינה בפעם הראשונה – בקטיף האגסים – אמרתי לעצמי – "עם זאת אני אצא.." אני חושב שאת השורה במטע, בה בינה קטפה דישנתי 5-6 פעמים באותו היום.
פניתי אליה וכך התחלנו להיפגש.
באמצע השירות הצבאי התחתנו – היינו שני ילדים שמגדלים ילד, מתמודדים ביחד ומנסים למצוא את הדרך להקים משפחה. באותה תקופה, בינה יותר ממני, הייתה מיושבת בדעתה, עם שתי רגליים על הקרקע, לאט לאט היא הצליחה ליישב גם אותי ולהביא לכך שנתפקד כמשפחה.
בכוחות משותפים התגברנו על משברים שפוקדים זוגות צעירים. עם צאתה של בינה ללימודים והשיתוף הרב ששיתפה אותי בעובר עליה – למדנו להכיר זה את זו יותר לעומק ולהשלים האחד את השנייה בדרך של שיתוף ועשייה בצוותא.
המשפחה הייתה תמיד בראש סדרי העדיפות, כשהדבר העיקרי להיות לפחות שעה ביום – אם לא יותר, ביחד, כולם.
דבר זה טבוע בילדים עד היום, המשפחה מעל הכול והרצון להיפגש ולהיות ביחד.
הדברים נחתכו באמצע....
התחלנו לדבר על הזקנה, איך מתבגרים יחד, איך מעבירים את השעות לבד לאחר שהילדים יצאו מהקן באמצע...עכשיו התבשרתי שניר עומד להתחתן... חלק ממשאלותיה והיא לא איתנו. בינה השכילה לתת לנו כלים ולהראות לנו את הדרך להתמודד עם עצמנו ועם הסביבה.
בכל אחד מאיתנו טבוע משהו – חלק ממנה.
היא בהחלט הייתה דמות מאזנת במשפחה. היכולת שלה לראות עניינים בצורה שונה, לנתח אותם, להאירם באור אחר – היא הייתה מאד גאה במשפחה, חשובה לה כל כך.
בכל התפקידים שמלאה והעיסוקים הרבים תמיד ניסתה לנווט כך שהמשפחה תיפגע כמה שפחות וברוב המקרים השכילה לעשות זאת.
בינה הייתה "כיף" של שותפה לחיים.
כשהאנשים באו לנחם ב"שבעה" הרגשתי בכל אחד את החלק של בינה בו.. ויכולתי לאסוף וללקט את פניה הרבות.
בגלל אישיותה, והמקצוע בו בחרה ושכל כך תאם את כישוריה הטבעיים, נעזרו על ידה רבים, תמיד בינה ציינה, שהיא יכולה להגיע הביתה ולהיטען מחדש – כי אחרת לא הייתה מסוגלת לעמוד בנטל.
וזה כולל את ההבנה והשיתוף של הילדים למרות שלא תמיד קבלו את הדברים. ("הרגשתי שהיא אימא של כולם ולא רק שלי." אורי) היכן בדיוק מתבטא החוסר...?
שאין לך עם מי להתחלק בכל העובר עליך במשך היום, ולמי שהיה רגיל לשתף ולחלק, זה מעיק מאד.
כשגמרתי ללמוד זה היה חריף מאד, והנה עכשיו כשניר מודיע על תוכניותיו אין לי את מי לשתף ועם מי לשמוח.
אחרי כל כך הרבה שנים של יחד – להיות פתאום כל כך לבד.
שיחה עם יוסי והילדים
יוסי – אני מבין את הילדים שלי עם הקושי בחשיפה העצמית לאיזה זכרון שהוא זכרון קולקטיבי של הקיבוץ, כל החברים (מבחוץ) שרצו לכתוב ולספר על חברותם עם בינה אמרו, כי התחילו לכתוב ובין רגע זו הייתה כתיבה על עצמם, על בעיותיהם, ובעצם על בינה לא כתבו – יש הרבה חשיפה עצמית בקשרים איתה, ולילדים קשה עם חשיפה זו.
ניר – כמו שאבא אמר.... הייתה אימא טובה... מפנקת אותנו, הרגילה אותנו לחיים טובים ונוחים. אלה הדברים הפשוטים, או שנספר על איך שעזרה לי כשיצאתי לשנת חופש, או עם החברה, או איך כשהפסקתי ללמוד...בגלל שאימא עסקה במה שנקרא חיי הנפש, מיד אתה גולש לדברים שאתה לא תמיד רוצה שיכתבו, ושאחרים ידעו. ומאידך הדברים היום יומיים הם בנאליים ומובנים.
יוסי – אימא תמיד הראתה לכם שאפשר למצוא בכל אחד טוב, אתה (ניר) תמיד היית בא מלא כיסוחים ואימא הייתה מראה לך את הצד האחר של העניין.....
עידית – את הצד הסוציאלי...
ניר – אימא הכניסה בנו הרבה דברים, את העניין של לנסות, ללכת עם רעיונות עד הסוף, לא לברוח מהתמודדות.
הרבה דברים היא לימדה אותנו בדוגמא אישית, כמו היחס החם שנתנה לסבתא אחרי שסבא נפטר, קיבלנו את הדברים כמובן מאליו.
עידית – אני הייתי נשארת הרבה ימים לבד כשאבא למד ואימא הייתה נוסעת לסבתא, היה קשה אבל חשבתי והבנתי שהיא צריכה לעשות את זה.....
ניר – אני חושב שהיא הייתה יודעת לתת לאחרים ולתת לעצמה, לעסוק בעבודתה שכל כך עניינה אותה, ולהישאר להיות אימא באותו הזמן. וזאת אני חושב, הייתה אחת הגדולות שלה – שלמרות שאבא היה בלימודים, אורי בצבא ואני בגילת או בשנת חופש.... תמיד היה פה בית חם... אם זה בשבתות כשהיינו נפגשים... או בכל זמן... בית חם וקשרים טובים בין אחד לשני.
הבית... מתמיד היה מלא פעילות. גם אימא וגם אבא תפקדו בכמה וועדות כל הזמן, הלימודים של אמא, עבודה בחוץ.... גם אם לא נפגשנו הרבה. הבית היה בית מאוד עוזר, תומך, אוהב – לגבי הוא מהווה לבית שיהיה לי כשאקים משפחה – פתוח, שכל אחד עושה מה שהוא רוצה בכללי, כולם מתחשבים זה בזה והקשרים חזקים.
..... גם בתקופות של פריקת עול... והיו כאלה... הקשרים עם ההורים נשמרו, הייתי בא הביתה כל יום, אוכל ארוחת ערב עם ההורים, יוצא איתם לחופשות ובין לבין ממשיך בקטעי ההתמרדות.
... באתי הביתה לא מתוך הכרח אלא בגלל שהיה לי טוב בביית. כל דבר שאתה עושה, שמצליח לך, אתה חושב חבל שאימא לא פה ולא רואה....
אורי – הכי חבל לי, זה שאימא לא רואה אותי גומר את הצבא. הצבא שלי נורא הפריע לה, היא תמיד דברה על זאת עם אבא.
יוסי – לא הצבא שלך, אלא, ההתנהגות שלך בצבא... אימא הייתה גם מאד גאה בך לו ראתה את ההתנהגות שלך בשבוע הראשון לאסון...
היא הייתה מאד גאה כל השנים בכל המשפחה.... אני חושב שהעובדה שיידענו איך להעמיד לילדים את הדברים החשובים בהסברים, בלי כפייה, את החשיבות של יום שישי ביחד, את העניין של ארוחות ערב משפחתיות.
אחד הדברים שתמיד הפריעו לנו בחדר האוכל היה שהילדים יושבים בנפרד מהוריהם... והחלטנו שאצלנו זה לא יהיה... רבע שעה, עשרים דקות יושבים כולם יחד, אח"כ יכולים להתפזר כל אחד לעוניינו.
עידית – זה נשמר חוץ מהתקופה שאימא הייתה מרכזת וועדת עבודה, היא ניסתה להציב גבולות אבל זה לקח 10 דקות בדיוק ואנשים היו באים לדבר איתה.... הייתי מבקשת שלא תדבר איתם והיא הבטיחה... אבל תמיד נשברה...
ניר – היו 3 סוגים של החלטות בביית. 1. ההורים מחליטים ואנחנו מבצעים. 2. ההורים מתייעצים איתנו ומחליטים אחר כך.3. ההחלטות שכולם מחליטים ביחד, ויש בכך הרבה הצדקה, יש דברים במשפחה שההורים מחליטים לגביהם ויש החלטות שאתה יכול לקחת בהן חלק – כשייך למבנה הכולל של המשפחה....
יוסי – בכל מצב תמיד היינו בחופשות שנתיות יחד, כולם תמיד התפעלו מזה שהילדים יוצאים איתנו לחופש...
ניר – זה היה גם בית חם לחברים שלי – הרבה בגלל המקצוע של אימא אבל גם בגלל שהיה פשוט בית חם...
פעם... במוצאי שבת... כשהייתי חייל, אבא ואימא הלכו לאסיפה, כשחזרו ישבנו פה 10-11 חברה ושיחקנו טאקי... אימא ואבא לא רצו להפריע והלכו לאיציק ורינה, כשחזרו אחרי 3/4 שעה (אחרי 1.00) עדיין שיחקנו – אימא עשתה לכולם שתייה, ואבא צילם אותנו.. עד היום יש את התמונות....
למרות שיש לנו חדרים משלנו הם לא אמרו לנו, "לכו לחדר שלכם", אלא הצטרפו אלינו – זה מה שעשה את הבית לבית נעים. תחילת הצבא שלי הייתה קשה... כל שבת שנשארתי בטירונות הם באו לבקר לכל מקום....
יוסי – נסענו הרבה לבקר את ניר בצבא... פעם אחת לא נתנו לנו לעבור במחסום והחלטנו לנסוע דרך תקוע... האוטו התחפר, וכולם דחפו בעליה – עידית, אורי ובינה.... זה היה מפחיד למדי, קטע לא נעים. אורי תמיד היה שואל – "כשאני אהיה בצבא גם תבואו לבקר אותי?"
אורי – כל מה שניר עשה מגיל 16-18 אני עשיתי מ-18-20.
יוסי - פעם ביקרנו את אור בכלא 4 וזו הייתה חוויה קשה מאד לבינה, לדבר מבעד לסורגים להתנשק דרך סורגים.... וכשרצו להעביר אותו לכלא 6 היו לו טענות על כך שמעבירים אותו אחרי שיצר קשרים טובים עם המדריכות.
מה שכן אחרי האסון המשפחה הייתה עוד יותר מלוכדת...
ניר - פשוט כולם בביית. הגיע הזמן אחרי 10 שנים שנהייה קצת יחד כולנו
מפגש חברים – 16.11.89
עמיחי – אני מנסה לחשוב במה לפתוח... כשהגענו לעין גדי בינה ויוסי היו משפחה מאמצת שלנו.. כבר בשבת, כשהתארחנו אצל שרה'לה וכספי הן הכירו לנו את יוסי ובינה, בעצם אמרו לנו שאם תגיעו לעין גדי זו תהייה המשפחה המאמצת שלכם. אני זוכר שהגענו ובצ'יק נוצרה כימיה, ההרגשה של חדשים הייתה רק על דרך הבדיחה.
בינה, הגדולה שלה הייתה לפחות לגבי, שידעה כל דבר, טוב או לא טוב, לפרופורציות, ולהוריד.... לפחות אותי... עם שתי רגליים על האדמה ולא חשוב אם זה לחיוב או שלילה...
ידעה לכעוס או להעיר ועשתה זאת בצורה הכי יפה, תקיפה מאד בלי למרוח דברים, היושר הזה, הדוגריות.... למרות שלא תמיד נעים לשמוע את הדברים, אבל כשחושבים על זה רואים עד כמה צדקה.
התלבטתי אם להגיע .. די קשה לי לדבר, כל דרכנו בעין גדי שזורה בשיחות ופגישות עם בינה. דבר אחד לא אשכח כל חיי, אחרי הניתוח הראשון שלי ולפני ההקרנות הייתי בבית, שחקתי אותה "ג'נגו"... כאילו הכול בסדר, אבל בפנים העסק עובד... בוקר אחד דופקים בדלת ובינה נכנסה.... הייתי לבד בבית והיא תפסה אותי באחד הרגעים הכי קשים שהיו לי... פעם ראשונה שמשהו זר ראה אותי בוכה... בוכה מחוסר אונים.
בחצי שעה עם בינה, היא הצליחה להחדיר בי כוחות שאני לא יודע איך להסביר, הייתה סיטואציה איומה, קשה נורא... אני חושב שמהשיחה עם בינה עד היום כל פעם שיש נפילה קטנה ולא חשוב באיזה שטח, אני חוזר לשיחה הראשונית, אז, עם בינה, ומנתח את הדברים באותה הדרך שהיא ניתחה אותם.
בשיחות שהיו לי עם בינה, והיו לי הרבה שיחות ופגישות – אני מדבר בבעיות אישיות – היא ידעה איך להוציא את הטוב... להראות את הכוס המלאה... אחרי השיחה הרגשתי שקיבלתי ממנה כוחות כאלה שעד היום אני משתמש בהם.
הרצל – אני רוצה לציין תכונה של בנה, שהיא תכונה די נדירה ואני חושב שזה מסוג התכונות שלא לומדים אותם אלא נולדים איתם, קשה לרכוש אותן.
היו לי הרבה שיחות עם בינה, השנה האחרונה שלי בלימודים הייתה השנה הראשונה של בינה באותו המקום, והיינו יכולים להחליף הרבה חוויות ונתחנו אירועים ותהליכים שמתרחשים ולכל אחד מאיתנו היה עניין לשמוע את השני.
העניין שהירשים אותי אצל בינה – היכולת לקבל החלטות, תכונה לא פשוטה כי כל אחד עושה את ההחלטות שלו ועושה מאמץ אדיר להיות נחמד כדי שלא יכעסו עליו, בכדי שלא יפרשו אותו, וזוהי תכונה שמקיפה את רובנו. אצל בינה לא היו פשרות וזה לשבחה – היא ידעה לקבל החלטת ביודעה שתהיה לא נחמדה, היא הייתה עקבית, נתקלתי בזה בתקופה שהיא ריכזה את ו.עבודה ואני במסעדה. מדי פעם נתקלנו בנושא הזה של קבלת החלטות – היא גלתה עקביות שאוכל לסכם במילה אחת – מרשימה.
אם הייתה צריכה לקבל החלטות שהן לא פופולאריות, זה אף פעם לא פגע במערכת הקשרים החברתיים שלה. יכול להיות שאנשים חלקו על צורת השיפוט שלה, על ההחלטה שלה, אבל תמיד העריכו את העקביות שלה, ולמרות הכול כולם נשארו ידידיה. זו תכונה שמעט מאוד אנשים התברכו בה ובינה זכתה בה.
נורית ט. - לדבר על בינה בלשון עבר – עד היום לא ניתפס לי,למרות שיש המון שיחות עליה עם יוסי, יהודית, שרהל'ה.. יש לי בבית תמונה שצילמתי את יוסי ובינה כחודש לפני התאונה בטיול משק במצוקי דרגות, אני לא יודעת אם צילמתי שלוש תמונות בכל החיים שלי וזו אחת מהן ודווקא אחרונה...
התמונה מונחת בבית במקום כזה שאני רואה אותה כל הזמן ובכל פעם שאני רואה אני פשוט לא מאמינה... היא חיה בשבילי שם... אני מדברת איתה בלב... מתלבטת איתה... גם בפנים – בלב וגם בהרבה שיחות עם האחרים שהיו קרובים אנחנו מנסים לחשוב מה בינה הייתה אומרת על סיטואציה כזו או אחרת ואני מרגישה שאני מנסה לחשוב בדרך שבה בינה הייתה חושבת וזה בהחלט עוזר.
בתקופה הראשונה... כשדברנו על כך ניסינו לסדר לעצמנו את הדברים כדי לשמור על שפיות... החלטנו שבינה נסעה למקום רחוק .... ופעם נפגוש אותה...
לפני כמה זמן היה לי חלום שעוד אף פעם לא סיפרתי... חלמתי שאני נגשת ליוסי ואומרת לו "תגיד לה שתחזור, די, מספיק עם "התרגיל הזה"... כמובן שבמציאות לא היה לי כוח לומר זאת ליוסי..... אבל זה כל כך הולך איתי – עד כמה אני רוצה שתחזור.
אני רוצה להמשיך את הקו של עמיחי:
גם המפגש הראשון שלנו עם בינה ויוסי היה דרך הקליטה..הם לקחו אותנו תחת חסותם כחודשיים – שלושה אחרי שהגענו, גם אם זה לא היה אימוץ רשמי, זה נתן לנו דחיפה מאד גדולה מבחינה חברתית.... כי בתוך הבית של יוסי ובינה פגשנו והכרנו כל כך הרבה אנשים, בנוסף לאלה שהתקרבנו ישר מן ההתחלה כמו יהודית וזאביק.
הבית שלהם היה תמיד מלא אנשים מכל הגוונים... היו שם בני גרעין מאומצים, חברים ותיקים ובני חברת הנער...
דרך יוסי ובינה הכרנו הרבה מאד אנשים והיה לנו מאד נוח, דרכם, להגיע גם אל אחרים.
חשבתי... איך בעצם להגדיר את בינה... בשבילי הכותרת הכי נכונה... הכי קולעת היא: חברה – ומה שמייחד אותה זה שלא רק אני יכולה להגיד עליה חברה אלא אנשים רבים, שכל אחד מרגיש שבינה הייתה חברה שלו... וזה דבר די נדיר... אני חושבת. כולם יודעים שהיא היתה מסוגלת לשמוע בעיות של כל אחד בכל תחום ולענות ולהגיד תמיד את הדברים המתאימים, אבל, בהחלט הרגשתי את החברות הזאת גם מהצד השני – שגם היא נתנה מעצה עם הבעיות שלה, עם ההתלבטויות... בכל תחום... על מה מדברות נשים... אם זה על הזוגיות שלנו במשפחה או על בעיות עם הילדים או ההורים שלנו – הדברים שפחות או יותר משותפים לאנשים באותו גיל... אני מוכרחה לציין שזה לא היה בכל יום ולא בכל שבוע אבל פעם שיצא לנו להיות ביחד ובעיקר כשהלכנו לבריכה בשבת, אילו היו שעות מאד טובות, תמיד יצאתי מהם מעושרת, אם אפשר לומר כך. היום אני מרגישה עד כמה זה היה חשוב ובונה, ובעיקר עד כמה שזה חסר לי...
עוד הגדרה לבינה היא – בן אדם, מעבר לברות שאותה ידעה כל כך להעמיק... היא פשוט אדם. כתבתי זאת גם בחוברת של "השבעה" ואז זה היה פי כמה יותר קשה... אני לא יודעת איזו הגדרה יש לנו למושג "אדם" לכל אחד בוודאי יש הגדרה אחרת...
התכונה המאוד מיוחדת לבינה: להגיד את האמת גם כשהיא לא כל כך נעימה ויחד עם זאת לתת את החיזוקים. זה לא היה דבר אישי ביני לבינה אלא, עם הרבה אנשים.
ידעה להקשיב... ויחד עם זאת להעמיד את הדובר, להעמיד אותו במקום.
הייתה לה לבינה תכונה מאד מיוחדת – שכולנו היינו מודעים לה גם כשבינה עוד היתה, היה לה איזון יוצא מן הכלל בין הגיון לרגש, גם לגבי עצמה, ידעה תמיד לעשות את החשבון הנכון בין מה שטוב לה לבין מה שטוב לכלל, לחברה, לקבוץ. זה היה חשוב לה, ושום דבר לא היה במקום הדבר השני. היא באמת ידעה את המינון הנכון לשני הצדדים.
עוד דברים שכל כך בלטו אצלה וחסרים כל כך עכשיו:
האסתטיות שלה. היא לא הייתה מלכת היופי אבל תמיד כך כך חיננית ומחייכת, אני מסתכלת בתמונה ואני חושבת: היא תמיד נראתה ככה אף פעם לא ראיתי אותה לא מחייכת, והלבוש והתכשיטים והנעליים... אם זה בבריכה או בחדר האוכל או בעבודה או מחוץ לעבודה – זה דבר שחרוט מאד חזק ממנה.
היחס לאימא שלה – בעיקר אחרי שאביה נפטר, אני חושבת שבינה שמשה דוגמא ומופת ביחס להורים מבוגרים... והבעיה אצלנו חריפה במיוחד כשההורים רחוקים וכל קפיצה זה מבצע... ובינה בפרוש הדגישה... היא אמרה לי פעמים רבות, שבעניין זה היא רוצה לשמש דוגמא לילדים שלה שכאשר היא תזדקן היא תזכה מהם לאותו היחס שהיא נותנת עכשיו לאמא שלה שנשארה לבד...
וגם על זה דיברתי... עם יהודית.
שהילדים שלה לא יזכו להחזיר לה את מה שהיא כל כך רצתה לקבל מהם.
זהו... ודבר אחרון שאני רוצה להגיד זה החוסר שלה.... בשבילי.... החוסר הגדול מאוד בכל סיטואציה, אם בהתלבטויות אישיות ואם בהתלבטויות מקצועיות ובכל שמחה ובכל כאב ובכל....
בכל... ויש רק את התמונה.... והזיכרונות.
נחמה – קצת קשה לקחת מרחק מהדברים הכול כך קרובים וחזקים שנורית אמרה. הקשר שלי עם בינה, לאורך השנים, אף פעם לא היה קרוב מדי, אך תמיד היה. בינה הייתה באה לבקר בעין גדי כנערה, אחות של שושו, דודה של שרי, הייתה מגיעה לגן הילדים והופכת לגננת של כולם. התייחסה לכל ילד שבחבורה כאל פלא צומח, בן אדם קטן ומעניין. להורים נראתה כרוח אביב המרחפת בתוך הגן, זהובה ופניה מאירות.
הגישה שלה לילדים: כמורה לאומנות, יצא לי לפגוש אותה לאורך כל הדרך – כאימא,, לילדים הפרטיים שלה, כמטפלת לילדים רכים או מתבגרים, כאדם. הסקרנות שלה עוד בטרם למדה משהו. לחפש ולגלות מה מאחורי הדברים מה פשר הנסתר מאחורי הנגלה, באינטואיציה, מתוך אהבה....
חלקי פגישות, שיחות ודיבורים, בינה לומדת, מרחיבה את תחומי פעילותה, צומחת לעינינו, המבוגרים יותר, לאישיות בעלת משמעות בחברה הקיבוצית.עם כושר ארגון וביצוע, תמיד ממשיכה להתעניין מה רוחש שם מתחת לפני השטח, מתחקרת אותי בקשר לציורים שלי, בהקשר לציורי ילדים ולביטוי אומנותי בכלל. למודי הפסיכולוגיה נתנו לה כלים, אך האינטואיציה מובילה. בינה ידעה את הדינאמיקה של התפתחות האדם בכל גיל, אך ראתה את המייחד כל פרט בשלב זה או אחר של חייו. היה לה אורך רוח וסבלנות לתהליכים. אם מישהו מתרחק, מסתגר... הוא יחזור, זוהי דרכו, יתקבל תמיד בחום ובחיוך. לאחר הייתה מושיטה יד לקרבו.
הקשר שלה עם אנשים: תמיד הייתי תמהה על החוג הרחב כל כך של חברים וילדים איתם היה לה קשר. כל קשר והקוד המיוחד שלו.
אם זה הורים של חברים, או ילדים רכים שבקושי הולכים. כשהיא מדברת עם מישהו היא ממש איתו, מתעניינת, נמצאת.
אהבת הקולנוע: בסרטים, באולם המופעים ישבו בינה ויוסי בסמוך, שורה מאחורינו (הרי לכולם מקומות קבועים כמעט, מתוך בחירה חופשית...) היינו מחליפות דברים על מה שמתרחש על הבד, על סרטים אחרים, על ביטוי אמנותי ועל מה שקורה בחיים... אחת לשבועיים, נדמה לי, הייתה בינה הולכת עם אימא שלה לסרט בעיר. כשנפגשנו, על המדרכה או בעבודה, במסעדה, הייתה מספרת על הסרט שכדאי או לא לראות, וכל מיני דברים שמתקשרים. השבוע היה סרט "פלה הכובש" סיפור אנושי, עשוי נהדר, התבגרות של נער בתנאים פיסיים וחברתיים קשים מאד, לצד אביו המזדקן.
בינה חסרה לנו.
יונקי - גם אני, כנחמה, ליוותי את בינה מאז שהייתה נערה צעירה שבאה לבקר את אחותה, הילדה החמודה הזו הבלונדינית שתמיד באה בשמחה... והנה פתאום היא באה אלינו, אישה נשואה עם משפחה... באה להשתקע בעין גדי – בגלל סיבות משפחתיות שלה, אני רואה ילדה צעירה, קטנה, עוד עם הצמה הבלונדינית היפיפייה הזו... ומתוך הקשיים האישיים שלה – רק צומחת, בונה ומתפתחת ויוצאת מהם כל כך חזקה נשכרת כאילו זה היה פרק שהיה הכרחי בחיים שלה, שגרם האצה בהתבגרות.
ואני רואה אותה מתפתחת לאישיות. תמיד הייתי אומרת, שבינה את השיעורים הראשונים בסוציולוגיה ובפסיכולוגיה עברה באופן מעשי ויצאה מהם מאד נבונה, רגישה, מבינה גם את עצמה ומתוך כך גם את האחרים והנה היא כבר לא הילדה הצעירה, גם לא האישה הצעירה היא הופכת די מהר לידידה, לגמרי שווה, פער השנים בכלל לא בא לידי ביטוי, (שאני היותר מבוגרת והיא היותר צעירה). חכמה, רגישה – אני הייתי אומרת תמיד מין בליל של מילים המנסה לבטא רגשות, והיא הייתה אומרת את זה במילה או שתיים – איזה כישרון, אני חצי שעה פה מדברת והיא אומרת בשתיים שלוש מילים, עם המון הבנה ודקות של רגש. ואח"כ באמת, כמו שהזכירו פה... כל מי שנפגש עם בינה היה בטוח שהיא החברה שלו... וככה גם אני הרגשתי. היו לנו שיחות שהתפקידים התחלפו – לפעמים בינה העוזרת, התומכת והמסדרת את הדברים, ולעיתים אני בתפקיד דומה. כל אחת כמובן עם האישיות והאופי שלה.
ככה אנחנו מלווים במקביל עם מערכת היחסים שלנו האישית ומתקשרים לשושו ולמשפחתה, לשרי הנערה המתבגרת, והחולה... ואח"כ לשרי שאיננה... יחד בכל מיני סיטואציות... גם הורי מתבגרים ואבי נפטר... ולא הרבה לאחר מכן גם אביה נפטר... אני מרגישה שהחיים שלי שזורים עם החיים שלה מגיל רך מאד ואח"כ לאורך החיים פה בעין גדי, במישור האישי וגם במישור המקצועי, אני האחות ובינה המטפלת – בהתמדה ובמסירות שבכלל לא אופייניים לעין גדי, אני חושבת שלא היו מטפלות בעין גדי שעבדו בחינוך לאורך כל כך הרבה שנים ובכזו מסירות.
לאחר מכן בינה כעובדת סוציאלית, ובינה בלי תואר מיוחד, ואני כאחות... הייתי הולכת אליה – תסבירי לי, מה את אומרת על זה... כאחת שמבינה בבני אדם... התפקיד שלה אצלי גדל מאז שיוסי נפטר, יוסי שהיה הכתובת שלי... ואז בינה הייתה הכתובת...
כנראה זה מה שנגזר, ולנו לא נישאר אלא להיזכר בה, באלף ואחד דברים קטנים וגדולים אני בטוחה שלכל אחד מאיתנו יש במה להיזכר.
רינה כהן – קשה לי לדבר... בשבילי לדבר על בינה, בעיקר בקשרים שנוצרו ביננו בשנים האחרונות, זה להיחשף וזה קשה.
הקשרים שלנו כל השנים היו עולים ויורדים אך תמיד הייתה זרימה. הקשר המשמעותי ביותר שהתרחש עם בינה היה אחרי שהתאלמנתי – עברתי תקופה מאד קשה של לבד ושל להתמודד לבד.. קרו לי הרבה דברים בתקופה הזו... התרחקתי מהחברה... בהתחלה היה לי נוח מאד... אח"כ לא יכולתי לחזור... הורים שלי נורא רצו לעזור... אך המרחק נטל ממני את היכולת להישען על משפחה. הייתי יותר התומכת מאשר הנתמכת. בעצם נשארתי פה לבד עם שלש בנות.
באיזה שהוא שלב החלטתי שאם הקבוץ לא עושה את הצעד, אני אעשה אותו ופניתי לשרהל'ה כספי שהייתה מרכזת ו.יחידים – שמאד היה טוב שתהיה לי בקבוץ משפחה מאמצת. לא במובן של קליטה או חברים אלא משפחה כמשפחה לי ולבנות.... שרהל'ה נתנה לי שהות לחשוב מי המשפחה שיראת לי וגם היא תחשוב וכאשר נפגשנו אחרי כמה ימים היינו שתינו עם אותו השם: משפחת ונגר... וכך נוצרו הקשרים שהיו של הרבה מאד נתינה, הרבה מאד קבלה מצידי... מערכת מאד מיוחדת, מאד חדשה בבניה שלה....
אחרי הרבה זמן כשיצא לי לדבר איתם על העבר... אמרתי להם שמבחינתם יוסי נתן לי את הכתף ובינה את הראש.
חלק מהצורך שלי היה להתייעץ, כי במצבים כמו אלה שנקלעתי אליהם, קל מאד להסתבך בתוך עצמך ולהגיע למסקנות מנופחות ולא הגיוניות. היה לי מאד חשוב לשמור על האיזון לדעת שאני בסדר, שאני לא מגזימה שאני בדרך הנכונה... או שאני שוגה וגם זה מאד חשוב היה לי לשמוע ובינה נתנה לי את זה הרבה, הרבה מאד.
הם בעצם החזירו אותי לחברה בעין גדי, לחיים האמיתיים... זה קשרים שבכלל קשה לי לדבר עליהם... מאד קשה לי להסביר לאנשים מה זה אומר... אני חושבת שאלמלא האסון זה היה נשמר באינטימיות לא פומבית – זה היה מרקם מאד עדין שכל הזמן צמח ובנה את עצמו.
לא מזמן יוסי ואני שחזרנו את המפגש הרשמי הראשון – כמובן ישבנו על המרפסת ובינה – כעובדת סוציאלית שאלה אותי – "נו רינה, איך היה את רואה את הקשר?". היו הרבה הגדרות הדברים, פורמליסט יקה שבמשך הזמן הפכה לספונטנית, כשהדברים הפורמאליים נשארו מאד חשובים, הם שנתנו את המסגרת וזה חשוב.
אני מאד מקווה ששאר האנשים בקבוץ ידעו... מדברים על קוים לדמותה וכמה היא עשתה ונתנה... היא נתנה המון... ולכל אחד את המשהו השונה שלו... כל אחד הולך עם זה... אני רוצה לבקש שגם ידעו לתת את זה החוצה, גם לתת את זה לאחרים... כי זו בעצם התרומה האמיתית.
טלי ע. - קשה היה לי לבא ולדבר כאשר יהודית אמרה לי, כי אני לא מרגישה שהקשרים שלי איתה היו חזקים כמו שלאנשים שמדברים כאן ולאורך השנים... חשבתי איפה הצטלבו דרכינו והגעתי לכך שהייתי מטפלת של עידית בכיתה א' ו-ב', והייתי מטפלת של אורי ואח"כ תפקידים שונים שעשינו לחילופין.... דור צעיר, חבי"ב, ועדת חברים... הרגשתי שהיא שומרת עלי כל הזמן בשלט רחוק, כל השיחות שהיו לנו (והיו המון) היו יותר התייעצויות ועצות של בינה.
הרבה קשור לועדת חברים ואני מנועה מלדבר על כך... בתקופה האחרונה לפני שנהרגה עבדנו יחד בפונדק, היא השלימה 3 ימים שלי – ויצא לנו גם לעבוד ביחד – ואז בכלל חגגנו עם ההתייעצויות וכל השיחות הללו.
הרבה פעמים היא עזרה י מאד – דברים מאד אישיים.
מה שאני כל הזמן זוכרת, בפסח, לפני שנהרגה היא אמרה לי – טלי תזכרי תמיד לקחת הכל בפרופורציות לא להתמסר יותר מדי ולא להזניח, לשמור על איזון והכל יסתדר.
והשאר זה דברים אישיים.
יהודית טמיר – בינה הייתה המטפלת הראשונה של סיוון כשבאנו לכאן, סיוון הייתה בת שנה וחמישה חודשים ולא ידעתי בכלל מה זה מטפלת בקיבוץ. נתקלתי במישהי, שלימים הסתבר לי שאני יכולה לכנותה בתואר המטפלת. אחריה אף פעם לא נתקלתי במישהי כמוה.
המשמעות שלה לגבי קליטתנו כזוג צעיר עם ילדה בקיבוץ, הייתה מאד גדולה. מעבר להיותה מטפלת ידעה ברגישות שלה לעלות על דברים נוספים, להעיר הערות כשצריך, לייעץ, לעזור ולתמוך. היום אני מסתכלת לאחור ונזכרת שהיא הייתה אז רק בת 29 אני ממש נדהמת – מהאופן שבו הקרינה לא רק בגרות אלא גם בטחון עצום במה שהיא עושה, בקשר שלה עם האנשים, בקשר שלה עם הילדים.
הטיפול (שהיום נקרא פעוטון) הזה, היה היחידי שהכרתי אז, אבל היום כשאני חושבת עליו – הוא היה ללא ספק טיפול מעניין – על כל פנים בהחלט לא פשוט. הייתה הבעיה של עומרי, שהיה גדול מהם, עם בעיית השמיעה, ההורים מכל קשת הגילים – ואני זוכרת את היכולת שלה לתמרן בין כל הרצונות של האמהות, לבין מה שהיא חשבה, להעמיד דברים באופן מאד ברור על מה שהיא רוצה ועם כל זה הייתה רכה ונעימה, תמיד נתנה הרגשה טובה, כל ילד היה ילד שזכה למלא תשומת הלב. כשבינה נבחרה למלא את התפקיד הראשון (המשמעותי) שלה, הילדים בטיפול היו בני שנתיים וחצי לערך והיא מונתה להקים את ועדת הבריאות בקיבוץ. היה עליה לצאת לשבועיים השתלמות. היו אמהות שכעסו מאד והתנגדו ליציאתה לקורס וגם טרחו לומר לה זאת... אני זוכרת שהיא ידעה להגיד להן – "אני חברת קיבוץ ואני רוצה לעשות תפקידים מעבר להיותי מטפלת, והשבועיים האלו הם המחיר שהכלל יצטרך לשלם בשביל שאוכל ללמוד איך לעשות את התפקיד".
אני זוכרת שמאוד התפעלתי מזה, - משהו ציין במהלך דבריו את היכולת שלה להגיד דברים קשים ולהישאר חברה ואני חושבת שזו בדיוק הדוגמא לכך. לאחר מכן כשהוחלט שעומרי יעבור לגן פשוש עם בינה – ושאר הילדים ילכו לגן סנונית – היא הודיעה מראש שהמעבר יעשה בעזרת ענת סקלי – הילדה מהגרעין שעבדה אתה (כבר לא כל כך ילדה..) – היא זו שתיקח את הילדים לגן, גם זה היה קטע קשה מבחינת האמהות – אבל אני זוכרת שבינה הסבירה את המהלך בצורה מאד הגיונית.
לסיוון היה – ויש, יחס מאד מאד מיוחד לבינה, לאורך כל השנים ראתה בה מעין אימא נוספת...
לפני כמה שנים הייתה בקבוץ תחרות היתולית לבחירת האישה היפה בקבוץ – לא זכור לי לאיזה אירוע היה הדבר, אבל חברים התבקשו לשים פתקאות.... ובבית דברנו בעניין – טבעי, שכל ילד יחשוב שהאימא שלו הכי יפה... ובכן, לא, אצל סיוון הדברים היו מאד מוחלטים – בינה – האשה היפה ביותר בקבוץ.....
עד היום בביית אנחנו מדברים עליה ככה... היופי שלה היה מאד פנימי והוא קרן ממנה החוצה וכולנו נהינו ממנו.
יהודית הקר – המפגש הראשון בהכרות האישית שלי עם בינה היה כשהחלה לעבוד בגן בו אני עבדתי. בינה הייתה אז עוד לפני הלימודים שלה ברופין, אך כבר הרגשתי כמה אני יכולה ללמוד ממנה, ביחס המיוחד שלה לילדים ולמבוגרים. הלימוד העיקרי ממנה היה, שתמיד ידעה להסביר את עצמה ולהגיד את הדברים בצורה יפה וטובה גם אם לא תמיד היו נעימים ומלטפים. כשבינה גמרה את עבודתה בגן, החלה ללמוד עבודה סוציאלית ברופין, ובמסגרת הלימודים היתה צריכה לערוך תצפית ועבודה על ילד בגיל שנתיים, ובקשה ממני רשות לעשות זאת על – בנינו עמר. זו הייתה זכות מיוחדת, משום שדרכה למדתי המון דברים על חינוך וגידול ילדים, למרות שעמר לא היה הילד הראשון שלנו. מאז הרגשתי שתמיד אוכל להתלבט ולהתייעץ איתה וללמוד ממנה בחיי היום יום שלי.
הדבר שמאפיין את בינה כל כך בעיני ושתמיד אהבתי אצלה, שלמרות שהיו לה הרבה חברים, היה לי כיף לשבת ולדבר איתה ותמיד נתנה לי להרגיש שחוץ ממני לא קיים באותו רגע אף חבר אחר בשבילה. כשעברתי תקופה קשה לאחר תאונת הדרכים ושכבתי חודש ב"הדסה", הרגשתי את הדאגה והרצון לעזרה של כל החברים, אך את הביקורים של בינה אהבתי במיוחד, למרות שבסופו של כל ביקור שלה מצאתי את עצמי – בוכה, לאחר שבינה מנסה לעודד אותי ולעזור לי ובהחלט אמרה לי גם דברים שלא קל היה לי לשמוע ולקבל – אך תמיד עודדו אותי. נזכרתי בדברים אלו – כשבסוף ההיריון עם ענר – בינה שאלה אותי איזה מתנה הייתי רוצה ממנה – ועניתי לה שהמתנה היחידה שהייתי רוצה – זה לפגוש ולראות אותה אצלי בבית החולים לאחר הניתוח – ובאמת בינה הגיעה אלי ובילינו שעות יפות ביחד.
לבינה הייתה חשובה מאד האסטטיקה שלה, תמיד הייתה בעיני אישה מטופחת ונאה מאד, ועם זאת ידעה להבחין ולתת תשומת לב כשהבחינה בשינוי והתחדשות גם אצל אנשים אחרים.
אני מוצאת את עצמי יום יום חושבת שבעצם לא אזכה יותר לאותן הזדמנויות של התלבטות, שיחה או סתם קשקוש על כוס קפה....
קשה לי לקלוט וגם להבין זאת.
את חסרה לי מאד – בינה
עפרה ג. – לא חשבתי לדבר... אבל כל מיני דברים שאנשים אמרו פה הזכירו לי, שאני מכירה אותה בעצם דרך מאד מאד ארוכה.
כשבאתי לעין גדי עבדתי בגן הירק, הבת היחידה שעבדה שם והייתי מאד גאה על כך. כשאפי בא לבקש ממני שאעשה הפסקות בטיפול של בינה – זה נראה לי נורא. בינה הראתה לי כמה זה כיף, באה מלוכלכת מגן הירק ומתקלחת במקלחת של הילדים... והייתי מאד מרוצה. מהר מאד הייתי מחליפה הקבועה שלה... ואם ני לא טועה אני החלפתי אותה כשיצאה לקורס שיהודית סיפרה עליו.
לכל אורך הדרך היה קשר... לא ממש חברות כי אנחנו לא באותה שכבת גיל... אבל כל הזמן היה איזה שהוא קשר דרך העבודה וועדות והיא תמיד ידעה לתת הרגשה טובה של הערכה את הדרך בה אני עובדת וחושבת, נתנה לי להרגיש כיפית כזו, אמיצה, טובה...
כפי שאתם יודעים בשנים האחרונות הייתי מטפלת של עידית ונוצר בינינו קשר מאד חזק ודרכו קשר חזק עם בינה...
לבינה שנעדרה הרבה מהבית היה טוב לדעת שיש לעידית היכן להיות – מקום שהיא אוהבת וטוב לה. אני חושבת שהיא אהבה אותי יותר על זה, אני אהבתי אותה על כך שעידית כל כך נפלאה.
אני רואה היום את הילדה ודרכה חיה את העניין יום יום... לידה אני מגלה בגרות עצומה.. משתדלת לפחות....
בחופשת הלידה האחרונה שלי עם רון – בינה החכמה הזו, הנבונה הזו, באה אלי בקר אחד לבקש ממני שאדבר עם עידית שאולי אצליח לשכנע אותה לצאת לפעילות עם הכיתה, כל כך הערכתי אותה על כך....
עכשיו, למרבה האירוניה והצער, אחרי שבינה נהרגה, עידית יצאה לראשונה לפעילות משותפת.... אולי זה הגיל והבגרות... אולי לא רצתה לצאת כי לא רצתה להתרחק מהמשפחה.
רוני לני - נקלעתי לבית הזה בגלל ניר... אני זוכר שתמיד כשהיה לי משהו על הלב הייתי מדבר עם ניר... עם כל ההתלהבות של הנעורים אחרי שהיינו גומרים עם כל ה"כסח" – בינה הייתה יושבת ומאירה לי נקודות שבכלל לא חשבנו עליהן. זה נמשך תקופה ארוכה.
כשבינה הייתה המטפלת של כיתת "תמר" לא הייתה לנו מחנכת – בינה שימשה בשני התפקידים. פעם ראשונה שהרגשנו מעורבות, ממש כניסה לפרטים האישיים והאינטימיים וזה אולי שהוריד את כל המחיצות של "אימא של ניר...", יכולתי ללכת אליה בלי התיווך של ניר.
זכורה לי מתקופת י"ב, שבינה הייתה מעירה לי תמיד שאני מחייך כל הזמן – שזה לא רציני ואנשים לא יתייחסו אליט ברצינות... אחרי הצבא כשנכנסתי אליהם הביתה בלי חיוך – הייתי מקבל על הראש.....
עופרה הזכירה קודם קטע של עידית... בצבא... בינה ביקשה ממני שאדבר עם ניר על הקטע הצבאי... אולי אם אני אדבר איתו הוא ישמע. דיברתי עם ניר "שיחת ניעור" עפ"י הדברים שבינה הנחתה אותי להגיד לו....
ואז הגיע הקטע שהשתחררתי וקיבלתי על עצמי להדריך את גרעין חולית, מהר מאד השארתי לבד, היו קטעים קשים כשאני מגונן על הגרעין ובינה כל הזמן דאגה ליישר ולכוון אותי .
אני זוכר שהייתי תופס אותה בארוחת ערב –הייתי חייב לדבר עם מישהו. היו לי אז המון קשיים
עבדתי בגילת ועבדתי עם הגרעין. לא רציתי לוותר על אף אחד משניהם. בינה כל הזמן אמרה לי שאם אני ממשיך בשתי העבודות אני צריך לקחת הכול בפרופורציה.
תמיד אמרתי לניר, שאני מקנא בו שיש לו הורים צעירים, שהוא יכול לבא חופשי ולדבר איתם.
ערב לפני שבינה נהרגה, סיפרתי למי שאחראי עלי בעבודה, על ניר וכמובן על בינה, הוא שקיבל את ההודעה בבוקר לקפריסין. באותו הבוקר עוד כתבתי להם מכתב... את המכתב הראשון שלי – יוסי הקריא לבינה בנסיעה האחרונה....
קשה להתמודד עם כל הקטע הזה, כשרחוקים מפה, עוברת לי הסיטואציה בראש, בכל יום שישי כשהייתי פה, נכנס לבינה יוסי וניר... והיום להיכנס לשם, בלי לשמוע את בינה שואלת – מי שותה מה? – זה קשה.
