דברים לזכרה

נולדתי כשרנה הייתה בת 7. איני יכולה להיזכר ששיחקנו יחד או שהיו לנו דברים משותפים אחרים. הייתי בכיתה ח' כשרנה ואיציק נישאו, ובכיתה ט' כששי נולד. מה שאני כן זוכרת הוא, שתמיד הסתכלתי עליה מלמטה למעלה (תרתי משמע). כשלמדתי באורנים, והיו לי הרבה הסתכלויות על ילדים, וניסיונות ומבדקים, הייתי נעזרת הרבה בשי ובחני, ורנה שיתפה פעולה. במידה מסוימת קינאה בי שלמדתי באורנים, שהיה ביה"ס הגבוהה והעדכני ביותר בחינוך, ורנה תמיד שאפה להכיר ולהתעמק יותר בנושא. התחום הזה, הוא שהיווה בימים ההם את המשותף בינינו.

רק כשהגעתי לעין גדי והקמתי בעצמי משפחה, ורנה גידלה את בת הזקונים שלה כשאני גידלתי את בכורתי – נקשרנו גם בקשרים נוספים. אז יכולנו לשתף ולהשתתף גם בנושאים מאוד אישיים, ואז גם החלה בינינו תקופה של חברות שהלכה והתחזקה והעמיקה עם השנים ועם הילדים, ואחר כך עם המרחק שקשר מאוד מאוד את ליבותנו. בעצם רק כשהיינו בשליחות בניו-זילנד, הבנו כמה אנחנו קרובים בלב ובנפש לרנה, איציק והילדים.

דבר נוסף שרנה הייתה טובה בו, היה שמירת קשר עם ההורים, האחים ומשפחותיהם, וגם עם הדודים ובני הדודים וכו'. תמיד ידעה לתת לכל אחד, חשבה על כולם, זכרה את כל המאורעות המשפחתיים. רנה הייתה הדבק של המשפחה. 

אחרי שגמרה ללמוד במכון אדלר, עזרה גם מאד לכולנו בקשיים שהיו לנו עם ילדינו (כשאני אומרת לנו, אני מתכוונת לכל האחים), כל אחד עם ילדים בגילים שונים ועם קשיים שונים, אבל הקו שלה היה תמיד: "שיתוף, התייעצות, ובקשת עזרה." והייתה גם חוזרת ואומרת "שמכיוון שכל הקשיים, כמעט נובעים מכך שהם מחפשים את המקום שלהם במשפחה, כלומר – להיות נחוצים, להיות  IN ממש, אז עיקרון זה אומר – לשתף אותם בחיי הבית, להתייעץ עימם ולבקש את עזרתם, בכל הזדמנות." זהו ציטוט ממכתב שכתבה לי בגולה, אחרי ששיתפתי אותה בבעיה שהייתה לי עם בנותיי. הייתי גם עדה לניסיונות שלה לעזור לשאר האחים. פעם כתבה לי: "אם לא הייתי מאמינה, וגם נוכחת בזאת על בשרי ובשר ילדי – לא הייתי עוסקת במה שאני עוסקת בו בהתלהבות כזו."

רנה הייתה כנה ואמיתית וחברה טובה מאין כמוה. לכן כשהציעה לי להצטרף לחוג ההורים, ידעתי שכדאי לי, והצטרפתי.

אנה הייתה דומה לאבא, סגורה ועצורה רגשית, אך פתוחה לנסות וללמוד עוד ועוד, ולכן היו לה הרבה חברים וחברות, אך כל מי שזכה להיות אחד מחבריה, "הרוויח" חברה טובה. רנה אהבה להקשיב, כיבדה כל אדם באשר הוא, גם אם היה ילד קטן, השתדלה מאוד לא לבוא בביקורת, לצאת מתוך האדם עצמו, לא הלכה ראש בראש, תמיד בחיוך, בסבלנות אין קץ, ובכיף.

ואיך אפשר שלא להתגעגע לחברה אחות, או לאחות חברה.

אני מתגעגעת מאד ורנה באה לבקר אותי בלילה, כשאני לבד, ואז אנחנו נהנות עוד קצת ביחד....

את היית זו שזוכרת, זו שמזכירה, זו שמתכננת, זו שדואגת. אך המצב השתנה. זה נכון שיצאתם בכל שנה לחופש של טיולים והיה כייף להיפגש בהרכב מלא, ולחטוף ביחד קטע קטן בצפון הארץ ולראות את כולם מחייכים, עמוסי תיקים ושקי שינה. אך השנה המצב השתנה. וכאשר היית מטלפנת להתעניין מה שלום הילדים ומה חדש אצלנו ולהזמין לביקור, היה כיף, כי הייתה הרגשת אחדות ושלמות במשפחה.

היום, מה שנותר לי, זה לנצל את שעותיי הפנויות קבע בימי שישי, ולנהל איתך שיח ושיג במחשבות, כי זה לא יעזור – המצב השתנה. 

היית מספרת לי איזה תענוג זה לשיר בחבורת הזמר של עין גדי, והיום החבורה מתכננת ערב לזכרך, וגם זימנו אורחים מבחוץ והאווירה כאילו פסטיבל, אך אצלנו הלב מתכווץ וכל שיר שמושר מחזק את ההרגשה כי לא יעזור – המצב השתנה.

ההורים שינו את דירתם והייתה חסרה להם עוד יד מכוונת, עוד עצה אשר תעזור להגיע לשלמות שתמיד חיפשת, וכך הסתדרנו בלעדייך כי ידענו שלא יעזור – המצב השתנה.

וכשתעבור לה שנה תמימה ונפסיד את כל החגים בחברתך, נחמיץ את כל ימי ההולדת המשותפים, נעבור חורף מבלי לשמוע שהיה קר נורא, נוותר על אביב בגלבוע, נחסיר קיץ מבלי שתקנאי במזג האוויר הצפוני – נדע כי נסגר מעגל אחד ומתחיל שני ועוד רבים כאלה אחריו. כי לא יעזור – המצב השתנה.

בתל-יוסף גרו ההורים ביחד עם הוריהם – סבא וסבתא של רנה, בדירה צמודה – שני חדרים וכניסה משותפת, במשך 25 שנה. רוזי נהגה לטפל בהוריה אחרי שעות העבודה, לנקות אצלם, ולדאוג לכל צרכיהם במשך כל חייהם. אחרי פטירת אמה הכינה עבור אביה אוכל כשר. נוצר אצל הילדים יחס חם לסבא וסבתא. לידם בשכנות גרו מאוחר יותר הדוד והדודה. המשפחה הגדולה הייתה מתכנסת באופן קבוע. רותי זוכרת שביום כיפור, עם תום הצום, היו היא ורנה ושאר הנכדים, הולכים אל בית הכנסת כדי לקדם את פניהם של סבא וסבתא השבים מהצום. תקופת הצבא הייתה רנה נוהגת להיכנס עם בואה קודם כל אל סבא, ורק אח"כ אל ההורים ולחדרה שלה.

אחרי שרנה ורותי עזבו את תל יוסף ובאו לעין גדי, הציעה רנה להורים לבוא לחיות לידן. "כאן תוכלו עוד לעשות משהו," אמרה. ההורים סירבו. אמה אמרה לה : "נבוא, ואת תצטרכי לנקות בשבילי את הבית?", ורינה ענתה: "ואת, אימא, יכולת לנקות בשביל ההורים שלך?".

בבית התינוקות בתל-יוסף – רנה תינוקת כבת חודשיים, אמה יושבת, מניקה אותה מוקדם בבוקר. על הקיר הלבן, מאחוריהן – משחק צללים ושמש. רנה מפסיקה לאכול ומסתכלת אל הקיר. המטפלת ניגשת אל אמה ואומרת לה: "רוזי, דעי לך , זאת תהיה חכמה ותלמידה טובה." רוזי צחקה. ואחר כך שכחה.

כעבור שש שנים – כיתה א', וחיה שליטא מכינה עם הילדים הצגה. לרנה ניתן תפקיד רציני, ולמדה הרבה בע"פ. בתום ההופעה אנשים התלהבו, ורוזי מרגישה יד על כתפה. המטפלת "את זוכרת מה שאמרתי לך?". מאז חיה שליטא שמה לב לרנה. נתנה לה תפקידים בהצגות, ראתה בה שחקנית שיש לטפח את הכישרון שלה. 

עוד בכיתה א' – המורה, עליזה לונדון, באה אל ההורים: "באתי במיוחד, אני צריכה לספר לכם משהו: הלכתי אחר הצהרים אחרי רנה וחברתה לכיתה, הקשבתי לשיחתן. רנה אמרה: "אין לך מושג," וחברתה שאלה: "מה זה אין לך מושג?" ורנה: אם את בכלל לא מבינה, לא תופסת, לא יודעת מה הכוונה, זה "אין לי מושג". ועוד אמרה עליזה, שלו הייתה היא צריכה להסביר בכיתה את פרוש המושג לא הייתה יכולה להסביר כמו רנה הקטנה. 

עדין בכיתה א' – לפנות ערב על הדשא של משפחת רוטשילד, ההורים והילדים, השכנים, סבא וסבתא, רנה מגיעה ולעיני כל: "אמא, פעם אחת אני רוצה לדעת סוף סוף מאין באים הילדים." ורוזי: "מחר יש לי יום חופש, בואי הביתה לארוחת בוקר, ונדבר." רצתה לראות אם רנה תזכור, ותבוא, ואכן, בבוקר רנה באה ורוזי מכינה לשתיהן ארוחת בוקר, מבלי להזכיר דבר, עד שרנה, באמצע האוכל: "אמא, הבטחת לי משהו." אחרי שסיפרה לרנה את הסיפור, רנה הביטה באמה, ואמרה: "רנה, עמרי, רותי, שלוש פעמים". רוזי ביקשה מרנה שלא תספר את שיחתן לילדים. זו שיחה פרטית, וכל ילד שיתעניין, יכול לשאול את אימא שלו.

כעבור שנתיים, סיפרה המורה של רנה לרוזי על שיעור בכיתה, שיעור שנתנה בכיתה בנושא: "מניין באים התינוקות." היחידה ששתקה במשך כל השיחה, כאילו לא נאה לה, היתה רנה. כששאלה המורה "אין לך מה להגיד רנה?" ענתה: אני כבר יודעת הכול. אימא שלי סיפרה לי."

פעם אחת ויחידה נתנה רוזי לרנה סטירה. רנה באה עם חברה לכיתה הביתה. לשאלת אמה ענתה לה באופן לא יפה, דבר שהיה אצלה כל כך יוצא דופן, עד שאמה סטרה לה, ורנה, בו – במקום, לחברה שלה: "בואי נלך". למחרת באה הביתה נכנסה כאילו לא קרה דבר. כעבור חצי שעה שאלה אותה אמה: "את יודעת למה קיבלת אתמול סטירת לחי?" ורנה "כי דיברתי לא יפה". אמה אמרה: "לא. רציתי להראות לחברה שלך שאם את לא מתביישת לדבר אלי ככה, אני לא מתביישת לתת לך סטירת לחי."  את המקרה הזה היתה רנה מזכירה לאמה.

האב, מאיר עבד באותן שנים ברפת. עבודת יום ועבודת לילה, וגם בשבתות. מעט מאד זמן נותר להיות עם הילדים ובכל זאת, היתה רנה קשורה במיוחד לאבא, דומה לו בתכונות, באהבת המוזיקה, בשקט.

בהיותה כבת שתיים עשרה, נסע האב לתקופת מה לאמריקה. רנה נטלה אחריות, עזרה לאמה לטפל באח ובאחות.

לקראת סיום בית הספר התיכון, רנה תלמידה מצטיינת ואף על פי שבימים ההם לימודים לבגרות היו יוצאי דופן, הציעו בבית הספר שרנה תיגש לבגרות. ורנה – בשום פנים ואופן לא. ובשיחה עם אימא שואלת: "תגידי לי למה אני צריכה את חתיכת הנייר הזאת?" ואימא עונה: "חתיכת הנייר הזאת מצוינת כדי להחזיק אותה בכיס, ולהוציא אותה מהכיס, אם צריך. רנה צחקה, כעבור שנים, ורנה כבר אם לשי, ישבה ולמדה, ועברה את בחינות הבגרות, עם כל הקושי. לקראת לימודי השיננות בהדסה, כשהזדקקה לתעודה, הזכירה לאמה את השיחה ההיא.

בתקופת גן שומרון, חשבה רנה על לימודים באורנים, ובאה להורים בהצעה שיעברו לשנתיים לגור אתם בגן שומרון. רצתה ללמוד משהו בתחום החינוך. אבל הם לא הסכימו. 

במלחמת יום כיפו, איציק היה מגויס, ורנה לבד עם שי וחני. אימא באה לביקור, ולפני שנכנסה שמעה את חני בוכה: "רוצה את אבא" ומסרבת להירגע. סיפרה לה שיש לה משהו במזוודה, מיהרה לדחוף את המתנות עמוק פנימה ונתנה לחני לחפש. וכך, תוך כדי החיפוש, דיברה עם חני, הרגיעה אותה. בערב כשישנו הילדים, שאלה רנה: "אימא איך עלה בדעתך?" ורוזי: "אני לא יודעת". באותם ימים היה ביקורה עזרה גדולה לרנה ולילדים.

במשך שנתיים הדריכה רנה בחוג הורים בירושלים. כשהתחילה, הזמינה את ההורים לאחת הפגישות – פגישה של כל ההורים בירושלים שהשתתפו בחוג. אחר כך חילקה את ההורים לקבוצות כשלכל  קבוצה שתי מנחות. רנה הייתה אחת המנחות. בלימודים במכון אדלר, ואחר כך בעבודה עם ההורים, מצאה רנה דרך קודם כל לעזור לעצמה, למשפחתה, ואחר כך מצאה בזה ייעוד – לעזור לאחרים.

הפגישה השבועית של החוג ארכה שעתיים, בין 20.00- ל- 22.00. אחרי הפגישה הייתה רנה עוד הולכת עם אחת המשפחות הביתה, בכל שבוע משפחה אחרת. אל ההורים שאצלם לנה, הייתה מגיעה בין 24.30 ל-1.00. ההורים דאגו מאוד, עמדו על כך שהמשפחה תסיע אותה, או שתיקח מונית, עד לביתם בבקעה. תמיד כעסה – למה אבא עומד וממתין לה בחוץ. אחר כך, בלילה, עוד הייתה יושבת עם ההורים ומספרת.

רוזי נולדה בפרנקפורט. רותי ואיציק ביקרו שם. איציק צילם, הביא תמונות. הייתה לרוזי ורנה תכנית – שתיהן ייסעו יחד לראות את עיר הולדתה של אימא – פרנקפורט, רנה מאד רצתה לדעת מהיכן באו ההורים.

השנה חגגה כל המשפחה את ליל הסדר ביובלים אצל עמרי ומשפחתו. משם ארגנו טיול לעמק, למפגש אצל הדודים בתל יוסף. רנה ורותי טיילו ברגל עם ילדיהן מבית שטורמן דרך בית הספר המשותף ובית הילדים בתל יוסף, וסיפרו להם בתוך הסביבה הזאת על חוויות הילדות. אחר כך נפגשה כל המשפחה בחדר האוכל עם חברים רבים, שעה ארוכה. זה הפך לביקור פרידה....