דברים שכתבה משפחתו של מני

אחרי הרבה זמן שלא שמעתם ממני מצאתי תיבת דואר, ישר כתבתי מכתב והופ... הביתה. אני מרגיש מצויין עד כמה שאפשר להגיד מצויין. בקיצור אני מרגיש טוב ומחכה למכתב מכם. את המכתב שיעל שלחה לי קיבלתי. את החבילה עדיין לא קיבלתי וחבל. אל תשלחו לי יותר כיוון שגם זה לא יגיע.

מהמשק נפצעו מספר חבר'ה. מרדכי פימנטל נפצע בכתף עוד בימים הראשונים של המלחמה ולפני שבוע בא למשק. כל יתר הפצועים חזרו למשק מלבד בחורצ'יק אחד שנפצע בעין ושוכב בתל השומר. 

עמוס שחר בן כיתתי שלפני חצי שנה עזב יחד עם הוריו לקבוץ דברת נהרג בסיני. שמעון שברך כבר חזר למשק והוא בסדר גמור וגם יואל וצור. מאברהם מלחי לא שמענו בינתיים כלום.

בשבוע הבא יש רוב הסיכויים שאהיה בבית בכל זאת. לפי כל  התוכניות אני אהיה, רק אם יקרה משהו אני לא אבוא. בכל זאת אל תחכו לי היות שאני לא בטוח שאבוא.

הרבה אין מה להוסיף, נשיקות חמות

מבנכם אוהבכם

מני

מסרו ד"ש ונשיקות חמות ליעל ולעופר

בעיקר לעופר

רחל מבכה על בנה כי איננו

הולך תמים ופועל צדק

ודובר אמת בלבבו

לא רגל על לשונו

לא עשה לרעהו רעה 

כי אם הלכת לעזרת כל אדם

היית אהוב כל כולם

היית שקט וענו כל ימי חייך

ואפילו בשעת לידתך לא התייסרתי

נולדת בשקט בלי צעקה

הבאת אותי לעין גדי שכל כך אהבת

ועזבת אותי לפתע ואין לי נחמה

הסתכלת אלי ביראה ובכבוד ותמיד רצית שאמא תצחק

מחמל נפשי ונשמתי

נשמתך הטהורה והישרה השארת

בלבנו בכאב וצער

יהי זכרך ברוך לנצח בלבנו

אוי לי שאיבדתי בן (לבבי ואהובי בני מחמדי)

אימא

אבי היה אבא טוב שאהב לעזור לאנשים, כל מה שהיינו רוצים הוא היה עושה. אבא שלי היה חשמלאי, היה לו משרד ליד החשמליה בו הוא היה עובד ומבלה בזמן הבוקר. כשאני ואבישג היינו חוזרות מהבית היה אבא מתעניין אם עשינו שיעורי בית. אם לא עשינו אבא היה עוזר. אבא ואמא התחתנו ואני ואבישג ונופר נולדנו. אבא היה אדם מאושר וכל יום היה עובר עליו בהצלחה (כמעט).

אבא היה לומד ברופין. במבחנים שלו הוא היה אומר לנו להרים אצבע (אות להצלחה) בשעה שהיינו קובעים.

היו לו הרבה שיעורי בית ותמיד היה עושה אותם, אף פעם הוא לא פיספס יום. תמיד עשה אותם.

                                                                                           

***************************

 כמעט 12 / רינה

מני ואני התאהבנו בפורים. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. החיים המשותפים שלנו התחילו באבסורד, וזה בעצם היה חוט השני שנשזר בחיי נישואינו עד לסיומם. כבר בערב הראשון היה בעצם התחיל האבסורד שהמשיך ואפף תמיד את חיינו המשותפים. עוד ביום נישואינו – לפני החופה – כשיוסי ונגר בא להוריד אותנו לנחל דוד, הסתבר שלטרקטור יש תקר וצריך להחליף גלגל. מאז החלפנו והחלפנו גלגלים עם תקרי. זמן קצר לאחר החתונה נשכבתי לכמה חדשים לשמירת הריוני, ומאז לידת הבכורה היינו על ציר של בתי חולים וניתוחים. בתוך התקופה הזו עוצבו נישואינו. ידענו שאפשר לשבת ולהרגיש מסכנים ודפוקים ולשאול את השאלה הבלתי נמנעת "למה דווקא לי", אך אנחנו החלטנו שלנו זה לא יקרה. זו הייתה כמעט קריאת תגר נגד העולם או הגורל. כל כך קל היה להישבר ולשקוע בצרות. אבל לנו הדרך הייתה ברורה.

כשילדתי הייתי צעירה בת 23, כמעט פרגית. מני אז כבר פסע בדרכים רבות וקשות. תמיד טענתי שמאז שנולד הסיכויים היו לרעתו, אבל הוא השכיל להפנים את הקשיים ולהציב לעצמו אתגרים ואני מאמינה שאלה הם הדברים שגרמו לו להתפתח לאדם נפלא ומרשים כל כך, וגרמו לי לצמוח ולהתפתח לצדו למה שאני כיום. ביחד ידענו למצות  זה מזו מה שנראה לנו חשוב: עצמאות וחשיבה.

גידלנו את הבנות באווירה בריאה ויוצרת. מני היה פעיל ויצר בתחומים רבים. מכך נבעה העובדה שלא שהה הרבה בבית. אף על פי שהבנות היו קטנות, לא היה קיים אצלו המושג 4.30, כל אותן שעות שהוא הקדיש למשפחה היו איכות נטו. הוא גידל את הבנות ואותי באהבה רבה ובאינטנסיביות רבה: יום עבודה שאף פעם לא נגמר, התמסרות מוחלטת לרעיון הקיבוצי בצורתו הטהורה ביותר. מושגים כמו עזרה ועבודה היו מהות חייו כאיש קיבוץ. אך באופן הפרדוקסאלי ביותר הוא דחק בי כל השנים שנעזוב את הקיבוץ. הוא רצה לחיות במושב, חשב ששם יהיה מנותק, ממסגרות כל כך כובלות ולא עצמאיות. הפריעה לו הבינוניות שבה שקועים רוב האנשים וההתפשרות, הרעיונות לטובת החומר. ופה באה  לידי ביטוי גדולתו כאדם: למרות הביקורת והוויתור האישי, הוא ידע לתת לקיבוץ כל מה שיכול היה לתת.

היו לנו חיים יפים ביחד. ידענו להיות שותפים האחד בעבודתו של השני, להיות מעורבים אבל לא להתערב, ויחד עם זאת לכל אחד מאתנו היה תחום הלבד שלו. ידענו לכבד ולהעריך כל אחד את צרכיו של השני. מני היה החבר הטוב ביותר שהיה לי אי פעם. שעות על גבי שעות היינו יושבים ומדברים, ובגלל סדר יום העמוס שלו היה זה בדרך כלל בשעות הקטנות של הלילה. הוא לימד אותי לסמוך על עצמי, להיות נאמנה לעצמי ולא לוותר על דעותיי, מבלי להתחשב בדעת הקהל. יושר וכנות היו מפתח מאוד חשוב באישיות שלו ושלי, ובדרך החיים שלנו בתוך הקיבוץ. הוא בנה אותי ואני אותו.

השבוע האחרון היה לי שבוע קשה מאוד, הזמן שנתבע ממנו לחברת הנוער והבעיות שהיו לנו עם נעמה גרמו לי לחולשה גדולה. תכננתי לי לשוחח איתו, לומר לו שאני נחלשת, שאין לי כבר כוח. את השיחה הזאת לא מימשתי. נשארתי לשאת בעול המשפחה לבדי. השיחה אתו חסרה לי. מני חסר לי.