חברים מספרים על מני

דוצי -  הרבה פעמים אני שואל אצת עצמי, מה בעצם גרם לנו שכל כך נאהב את מני או שנתייחס אליו באופן מיוחד. אני חושב שאחד הדברים שאולי כל כך מייחדים אותו, הוא, שבתכונות שלו היו קיצוניות, שאפיינו אותו הדברים הקיצוניים.  הוא היה בחור טוב באופן קיצוני, היה עוזר בלי חשבון לאף אחד. היה איש משפחה מסור באופן קיצוני. גם אלו שחיו איתו בקרבה וגם אלה שהיו איתו במילואים, ידעו כמה הוא קשור ומסור לבית. הוא היה בעל מקצוע טוב באופן קיצוני, אני לא זוכר אי פעם שנתקלנו באיזושהי בעיה שבמהותה היא טכנית שאותה לא פתר. עם חוט ברזל, עם מברג, עם פטנט פלייר, עם פטיש, זה נפתר.הוא היה קטן באופן קיצוני. אולי זה מה שעשה אותו כל כך בולט באנרגיות העצומות שהוא הוציא. המון אנרגיה.

הוא באנרגיה העצומה  שלו עשה הכול, בלי חשבון של זמן, כשהיינו במילואים האחרונים, עבדנו די קשה. אני זוכר שהמג"ד אמר לי: איזה משוגע, הוא בא אלי ואמר לי: תן לי עבודה, אמרתי שאין לי עבודה, אמר לי, אתה מוכרח לתת לי, אני משתגע והוא עבד. הוא עבד בין 12 ל-16-18 שעות ביום. היה אחראי על הקשר. היה יוצא לסיורי לילה, והיה מזווד את כל הקשרים, את כל מערכות הקשר, אחר כך הוא אמר שאין לו יותר עבודה, אז נתנו לו גם את כל עבודות החשמל. היה לו הפטנט פלייר שלו, המברג, והאיזולירבנד ועם זה הוא נדד. עם המון אנרגיה.

היינו חברים טובים במיוחד. אני לא יודע למה, וגם במה זה בא לביטוי, כי בעצם לא התראנו הרבה, לא היינו מבלים יחד. היינו שותים כוס קפה, היינו מדברים.  לא משהו שאפשר למשש אותו בידיים, אבל היינו מאד קרובים. אני לא יודע אם מה שאני אומר זה אובייקטיבי, כי באמת אהבתי אותו. זה בעצם מה שאני יכול להגיד אם אני מנסה לתמצת, למצות, לראות מה היה כל כך מיוחד במני הקטן הזה.אם תבחנו אותו, הכל היה אצלו קיצוני. אחד הדברים המענינים: אני חושב

שלא היו לו אויבים, שונאים, הרי לכל אחד מאיתנו יש כמה כאלה שמחכים לו. אני לא חושב שמישהו חיכה למני, ובקיבוץ שאף אחד לו יחכה לך – גם זו תופעה של קיצוניות.    

יגאל מגדל -  בכיתה י"ב מני כבר לא למד. רצה ללכת לשנת שירות מוקדמת בעין גדי. הוא בא אלי ואמר שבעצם דני (מרכז החשמלייה בחוליות) לא מוכן לתת לו ללכת. דני אמר לו: חביבי, אתה בחשמלייה ויש לך עוד שנה עד הצבא, אז תעבוד כמו בובלה בחשמלייה, כי אנחנו צריכים אותך. ראיתי שעין גדי אצל מני היא ממש בנפשו. בעין גדי חיפשו חשמלאי, ובכלל עשו המון מאמצים לקליטה. הוא יצא לשנת שירות בעין גדי, ובתום תקופת הצבא עין גדי שמרו על קשר איתו.

כשמני חזר מהצבא, הוא חזר לשדה נחמיה, לחוליות, ואמר: אני חייב להחזיר משהו מכל השנים שהשקעתם בי. הוא עבד תקופה בחוליות, אם כי הראש שלו היה בעין גדי, אבל הוא הרגיש שהוא חייב את התקופה לחוליות.

מצאתי 2 ספרים, ספר אחד נתתי למני באוגוסט 70. קראנו לספר הזה "התנ"ך של החשמלאים". זהו ספר עם לוחות טכניים שהוא קיבל מאיתנו. בהקדשה כתבנו: למני כהן, והגית בו יומם ולילה (אם לא יהיה לך משהו חשוב יותר לעשות), שמור על מתח גבוה, חח"ח (חברת חשמל חוליות), 1970 . אני חושב שאז נפרדנו ממני.

הספר השני, הוא מדריך לחשמלאי של דוניבסקי. אני חושב שנתתי לו אותו ב-81, כשעשו לו את "חיים שכאלה" במצפה. מכיוון שלא הייתה לי הברקה גדולה כתבתי לו אז: "למני כהן ביום חגך המיוחד קבל מתנתי, שיתקיים בך הכתוב "והגית בו יומם ולילה".

סיפור נוסף שאני חייב לספר: מני לא פחד מחשמל בכלל ובכלל לא נקט באמצעי זהירות. בחוליות היו לי המון שיחות איתו על העניין הזה – שמחשמל אפשר למות. הוא אמר: עזוב אותי, מ- 220 וולט אי אפשר למות, הכל סיפורים. מדי פעם קראתי לו מהעיתון – הנה מישהו התחשמל תוך כדי עבודה במכונת כביסה או מקדחה. הוא אמר: לא יכול להיות, זה לא נכון. על הזלזול שלו הגבתי בכעס. אמרתי לו: אני אחראי לעשות לך תרגיל. אתה תבוא, תכנס לחשמליה, המלחציים יחשמלו. באותו יום לקחתי על עצמי לעשות דבר מבלי שידעתי בכלל מה אני מדבר, עליתי על טורים, היה לי בראש שאני צריך לחשוב איך ברצינות נבהיל אותו מהעניין הזה.  רצה הגורל, בערך שעתיים אחרי הצעקות שלי, ומני הגיע לחשמליה חיוור כמו סיד ואומר: אל תעשה תרגילים, אני שוכנעתי שמחשמל אפשר למות. באותו יום שלחתי את מני לבתי המתנדבים כדי להחליף נורה. הנורה התפוצצה, צריך היה להוציא את ההברגה ממתכת. מני לקח אופניים וסולם אלומיניום על הכתף ונסע למתנדבים. שם חלץ את המגפיים, יחף עלה על סולם האלומיניום. את המפסיק הוא הוריד למטה, אבל לא ידע שלמטה היה מודלק. עלה על הסולם, תפס את ההברגה ונזרק משם. הוא נשכב על המיטה, וחצי שעה היה בהלם, מהמכה עד שהתאושש.  את המנורה לא החליף, אני הצטרכתי להחליף. הוא חזר לחשמלייה חיוור כמו סיד: אפשר למות מחשמל.....

קוקי: ורדה הייתה קוראת לו נקודת חן. בכל אופן, אחת הקיצוניות שלו, אם אמשיך בקו של דוצי, הייתה האופטימיות הבלתי מתפשרת. אני רוצה לספר על קטע שמאד מאפיין את האופטימיות ללא גבול. יצאנו למילואים ולפני המילואים הוא החליט שהוא ישתחרר כי היו לו בחינות. מי שידע את העומס שרבץ עליו בקורס במדרשת רופין ואת האחריות שייחס לכל נושא הלימודים, יבין איך העיקו עליו המילואים. והיה ברור לו שהוא ישתחרר. הוא הכין את כל מה שהיה צריך, כדי להשתחרר ולא הכין תיק. למילואים כמובן הוא יצא. אבל מהיום הראשון היה לו ברור שהנה כבר הוא משתחרר ולכן לא אירגן את התיק. בחופשה הראשונה רינה הכינה לו עוגיות ושאלה אותו אם הוא חוזר לשם, והוא ענה כן אני חוזר, אבל בקרוב מגיע הביתה... בינתיים הוא נעשה מ"כ, באנו לעוד חופשה ולקראת סוף המילואים השחרור שלו הפך למין בדיחה.

קשה לי מאד היה להגדיר את מערכת היחסים של מני ורינה. זה לא זוג שהשלים אחד את השני, אבל זה היה מין רצף כזה. אני עד עכשיו לא יכול להגדיר את מערכת היחסים הזאת, אבל היתה בתוכה הבנה הדדית לכל השיגיונות, והיו שמה קטעים שממש חייבים לספר. מני היה אב ובעל מסור במידה יוצאת מן הכלל, אף על פי שהיה מפוזר וזרוק. מי שהכיר אותו בלימודים ידע כמה הוא מסודר ומאורגן בתחומים אחרים. למשל ארגז הכלים יכול היה להיות מבולגן, והנעליים והבגדים, אבל שולחן הכתיבה – אם רינה היתה מעיזה לגעת בעט, היה כבר אומר משהו באותו ערב. 

ורדה -  מערכת החיים שלנו – שתי המשפחות בארבע חמש שנים האחרונות היתה כמשפחה אחת. היינו כרוכים בנסיעות ובחופש השנתי אותו לקחנו יחד.  אם מדברים על הבקר שלו, אני זוכרת שנסעתי אתו לבית החולים לבקר את רינה ומני  בקושי התעורר,  והלכתי איתו עד לאוטובוס כשהוא ממש ישן, אפילו בירושלים לא הצלחתי להעיר אותו, ממש התביישתי, כל האוטובוס הביט איך הוא ישן ואני עומדת ומנסה להקים אותו. רק בבית חולים, כשהוא ראב את רינה במיטה, הוא פתאום התעורר. היה לו קשה מאד לראות אותה בבית חולים. כשחזרה אחרי ההרדמה כל הזמן שאל: ורדה מה זה מה זה.

נופר נולדה בפברואר, היה נורא קר. פתאום הם באו אלינו ואמרו שרינה נוסעת וקוקי צריך לרדת להישאר עם הבנות. הם כבר נוסעים, וקור אימים, והוא עם חולצה. אני אומרת: מני, צריך מעיל, והוא אומר לקוקי: תביא, תביא מעיל. קוקי, מכל המעילים שלו נתן לו מעיל שלשת רבעי, ומני עם מעיל שלושת רבעי של קוקי, הסתובב 3 ימים רצופים בהדסה, ראו רק ראש, מעיל, ונעליים עד שזר. אחר כך בכל כיס מצאתי כספים, שכנעתי אותו שהם שלו. אמר: אצלי זה לא יכול לקרות, לא אצלנו, אלה לא כספים שלנו.

כשלמד ברופין, ב-2.00-2.30 בבוקר היה שוטף את הבית. וכך רצה למצוא בית ביום רביעי. ביום ראשון כמובן כבר לא ניכר שום ניקיון. הבית היה מלא צעצועים ובגדים, עד יום רביעי בצהריים. ביום רביעי רינה הייתה נכנסת למתח, כי מני צריך להגיע, וצריך לסדר. אבל אם לא הייתה מצליחה לסדר, היה בא ומעיף כל מה שהיה רואה על הרצפה ועולה למעלה לשתות קפה. הכול היה מלווה תמיד במומנטים של צחוק. תמיד הצחיק אותו איך קוקי ורינה מתווכחים. תמיד הצחיק אותו שאני מתרגזת. היה נהנה לראות שאני מתעצבנת ממשהו, עם העיניים שלו ועם הצחוק שלו, הכול היה מתרכך.  

אונדרי – אמרתי פעם לרינה: אני תמיד זוכר אותך בחדר אוכל, עוד לפני שהרחיבו אותו, עם נעמה תמיד מתפנקת ואת קצת כועסת עליה שהיא מנדנדת לך, ומני תמיד מחייך,  רואה את נעמה, ואותך יוצאת מהכלים, וצוחק. 

הייתי מאומץ אצל מני ורינה. אני טיפוס ביישן, כשבאתי אליהם, לא ידעתי מה לעשות. מני אמר לי: שלום, אני מני, תכיר, חופשי חופשי, וזהו. ומהפגישה הראשונה לא יכולתי להתנתק מהם. הוא פתר לי הרבה דילמות אישיות בהתלבטויות אם להישאר בקיבוץ. גם אני כמו כולם אהבתי לראות את מני ורינה מתווכחים ובסוף העיניים המבריקות והחיוך השובר. כשמני היה בלימודים, רינה היתה מתוחה: מה יהיה ביום רביעי כשמני יגיע והבית לא יהיה נקי. בימי רביעי אחרי הצהריים לפני שמני מגיע, הבית היה קצת הפוך. הכול למעלה מוכן לשטיפה, עוד לא שטוף, לפעמים ההיתי מוצא את מני עם המגב ביד: נו, מה לעשות, יום חמישי  היום ובאתי אתמול והבית לא נקי., וכרגיל היה מנקה עד השעות הקטנות, עם מנורת הלילה שעובדת שם במוצאי שבת, כדי שהכל יהיה פיקס ליום ראשון כשייסע לרופין.

רותי רון: בחברת הנוער מני היה המדריך אבל מהתחלה הוא הבהיר לנו שהוא לא יעבוד רק בחברת הנוער. הוא איש עבודה והוא לט יוותר על עבודה בחשמליה או בכל מקום אחר. באו אנשים מעליית הנוער, וניסו לשכנע את מני שהוא צריך להתמסר כולו לחברת הנוער. הוא אמר: אני אתמסר אבל זה יהיה אחרי יום העבודה. וככה היה. וזה התחיל עוד לפני שהילדים  הגיעו. קיבלתי בית שהיה ממש חורבה. כמובן סמכתי על מני שיעשה עבודות נגרות, חשמל, מסגרות. אמרתי: מני יסדר הכל. מני אמר לי: לא, תארי לך שהיית מקבלת מדריך עם שתי ידיים שמאליות, היית פונה לכל בעלי המלאכה והם היו עושים לך את העבודה. הוא לא ויתר לי. בשלושת הימים האחרונים בא לעזור לי. הוא אמר: נו, מה הביות, מה צריך לעשות. תני רשימה, אבל לפחות של 14 דברים. בפחות מ-14 דברים אני לא מתחיל.

כשהגיעו הילדים הוא כמובן קודם כל הולך לעבוד בחשמליה ורק אחר כך מגיע. היה מגיע בבגדי עבודה, תמיד עייף. יום אחד באו אלי הילדים ואמרו: תראי כמה גנוב הוא ישן. הוא נכנס לאחת המיטת של הילדים ונרדם. הם שמרו עליו כדי שאף אחד לא יעיר אותו. 

כשהילדים הגיעו רצינו שכל שעה משעות היום שלהם תהייה מתוכננת. שלא יסתובבו סתם. שנדע מה קורה איתם. מני אמר: טוב אני אהיה אתם. שאלתי: מה תעשה? איך תעסיק אותם אמר: אל תדאגו, נמצא כבר משהו.נעשה כבר משהו. הכל היה אצלו ספונטני כזה, לא מתוכנן. בדרך כלל היה יושב ומדבר איתם, ואילו לנו זה לא כל כך נראה בהתחלה. רצינו שיעשה להם פעולות, ידבר אתם על הקיבוץ, יעביר להם חומר. אבל בעצם הוא צדק. הם היו צריכים פשוט את הקשר האינטימי הזה. הוא הבין אותם והזדהה איתם ויצר איתם קשר לא רגיל. הוא לא היה איתם הרבה שעות. אבל במעט שהיה אתם העניק להם כל כך הרבה. אחרי שנפטר, לאורך כל השנה, אפילו בחודש האחרון, היו הילדים אומרים לי: את יודעת, אני חולם עליו. קשה לי להירדם. העדינות שלו ממשיכה ללוות אותנו.  

אמנון הקר – אני רוצה לספר על לימוד הנהיגה המשותף שלנו. היינו יוצאים כמעט כל יום בבוקר ביחד לירושלים. להעיר אותו, זה היה סיפור. אחר כך היינו נוסעים בדרך כלל עם טנדר ומני צריך, כמו שמישהו אמר, מדף נירוסטה של 20 ס"מ וזהו, הוא נרדם. כל הדרך חורפ, מגיעים לכניסה לירושלים, אני מתחיל להגיד לו: מני קום, מני קום והוא ישן הרי עם עיניים פתוחות. ואני חושב שהוא ער. איזה ער? מגיעים למרכז ירושלים. אין ברירה, אני מוריד אותו בדיוק איך שהוא, מחזיק אותו בעמידה והוא ישן. אנשים עוברים ברחוב, מסתכלים איך אני מחזיק בן אדם ישן.

אחרי שאני מאושש אותו, עם קצת סטירות, הולכים לשיעור נהיגה. המורה לנהיגה שלנו נדלק על מני. היה קורא לו עמנואל. למני היה ידע מקיף בנהיגה ברכב, עוד לפני שהיה לו רישיון. אני הייתי מגדל שיער, מני היה אומר למורה: הנה, אתה רואה את אמנון? הוא מגדל שיער רק בגלל שהוא מעריץ את צביקה פיק., הוא מנסה לחקות אותו. לפעמים היינו צריכים לחכות למורה. היינו מחכים ליד בית הספר לנהיגה במרכז העיר. מני לא התבייש מאף אחד. עוברת בחורה הוא פונה אליה ואומר לה: תגידי לי איפה היית אתמול בארבע? חיכיתי לך ולא באת. מה קרה לך?והיא מסתכלת עליו, על הזאטוט הזה, ומסתלקת. לפעמים היינו נוסעים עם האוטובוס לכיוון מרכז העיר, וקו 6 בירושלים בבוקר, זה קו עמוס, נוסעים כל הכורדים הזקנים לשוק מחנה יהודה עם הסלים. אנחנו עולים לאוטובוס ואין מקום להכניס סיכה ומני מתחיל: שמישהו יקום ויתן לי לשבת. אני למדתי לקח. הייתי עולה איתו לאוטובוס, תופס אזימוט, לא מכיר אותו, לא יודע מי הוא, מסתלק לסוף האוטובוס.

מגיע תאריך התיאוריה ואנחנו אפילו לא הסתכלנו על כלום, מני אמר לי: יהיה בסדר, עם האינטליגנציה שלנו ועם ההגיון שלנו יהיה בסדר. טוב, באים לתיאוריה, עומדים בחוץ, מני מתחיל לדבר עם איזה בחור. הבחור אומר לנו: למדתם? אנחנו אומרים לו: לא יצאנו לנו ללמוד בכלל. הוא אומר: אוהו, נכשלתם. אתם יודעים מה? שבו על ידי.

התיישבתי מאחורי הבחור באותו טור. מני משום מה, הלך ותפס פינה אחרת. המזל שבמקרה קיבל אותו מבחן שלנו. אני רואה בזווית העין שמני מסתבך, לא יודע מה לעשות, הבחור שלפני גומר את המבחן ובעקבותיו אני. אני אומר לבחור: תעשה משהו, הבחור העתיק את התשובות הנכונות לפי סדר על הנייר, גילגל את הנייר, ושם במהדק של העט שלו. הוא הגיש את המבחן לבוחן, בא למני ואמר: תודה רבה על העט שלך. מני: לא נתתי לך עט בכלל. לא לא, זה שלך. מני: על מה אתה מדבר בכלל. טוב בסוף איכשהו לקח, ראה את הפתק, ושנינו עברנו את המבחן.

היחסים של מני ויהודית היו משהו מאד מיוחד. תמיד היה בא ומחבק אותה ומתרפק עליה, והיא גדולה עליו בכמה מספרים טובים. תמיד היה מתעקש ללכת איתה מחובק. כאילו להרגיז אותי, שאני אקנא. תמיד היה אומר לי: יה אללה איזו גדולה היא, איך אתה מסתדר איתה? יה אללה היא ממש גדולה.

יוחאי -   עבדתי  עם מני במצפה שלם. יונקי  באה והציעה למשפחה לצאת לשנה ולהיות משפחה אומנת במצפה. רינה ישר נדלקה על הרעיון. מני אמר: שטויות, אין לי בכלל זמן בשביל זה. יום אחד הופיע אצלי ואמר לי, שמע, באתי לשמוע מה יש לעשות שם, אני יודע, אולי. אמרתי לו:  תראה קיבוץ צעיר, חברה צעירים. אתה לא צריך להיות מדריך שלהם ולא מורה שלהם ולא לתת להם הרצאות. בסך הכול לעבוד. הם יעבדו איתך, ישבו איתך בביית ישתו קפה. יראו איך אנשים מבוגרים מתנהגים. והוא יושב,  מקשיב, חשבתי: הנה, תפס. בסוף הוא זז הצדה ואומר לי: שמע, שכנעת אותי שאני לא צריך  ללכת. 

יונקי לא הסכימה לוותר לו בקלות, וזימנה פגישה. גם רינה וגם אני ידענו שהוא מתנגד. עלינו אליה, ישבנו דיברנו משם על כל הדברים שבעולם. אחרי שגמרנו את הקפה ואת העוגות יונקי אומרת לו: מני, אתם יוצאים. והוא אומר: טוב בסדר. שלושתנו הסתכלנו עליו. לא הבינו מה קורה. אבל הוא ככה סגר את העניין. החליט: יוצאים.

אלחנן - ההיכרות היותר מעמיקה שלנו היתה בעצם במצפה שלם. מני הגיע למצפה, ואני הלכתי לעבוד במסגריה. מני בעצם הקים את המסגריה במצפה. היום כשאני עובר במצפה אני לא רואה פרויקט אחד שלא מעורב בו מני בזמנו. אם זו תחנת הדלק, אם זה הלולים, ואם השיפוצים של מצוקי דרגות.

דבר אחד משמעותי אני רוצה לציין: יש אנשים שחושבים, יש אנשים שמדברים ויש אנשים שעושים. במני התרכזו כל שלושת הדברים , היה מעלה רעיונות, היה מדבר עליהם וגם היה עושה. כאשר היו באים לבקש ממנו משהו, היה  אומר: בסדר, מתי אתה רוצה שאני אעשה לך את זה? אמרו: עכשיו, אמר: עכשיו לא, עכשיו אני לא יכול. אמרו: מחר, אמר: מחר אני לא יכול. גם אחרי שמני ורינה חזרו לעין גדי, היה ברור לנו שמני ורינה באים למצפה לעוד שנת שירות. היינו שואלים: מני, מתי אתה בא? היה אומר: עוד מעט. אני רוצה לספר על מני ורינה כמשפחה. אסיפה זוטא היו קוראים לזה. היו באים אחרי הצהריים ובעיקר בערב. היינו אז צעירים והיו חיכוכים רציניים, ואצלם בביית היה האו"ם. שם היינו פוגשים אנשים שאיתם לא הינו מדברים באותה תקופה. ידענו ששם לפחות הדברים יהיו יותר רגועים ואפשר לבוא לשוחח, ובעצם לא ייגרע מכבודנו שום דבר. כשחזזרתי מהצבא ורינה ומני כבר היו בעין גדי, עבדתי במסגריה. תמיד ידעתי שיש בעין גדי למי לבוא וממי לבקש כל מה שאני צריך. כך היה גם כשהתחלתי ריכוז משק. לא תמיד היה לי נעים לבוא לאנשים פה בצורה מסודרת וממוסדת ולבקש מה שאני צריך. הייתי בא למני, ומבקש ממנו משהו. הוא היה אומר לי: אלחנן, מה אתה צריך. תגיד, מה שאתה רוצה, תיקח. היינו באים עם האוטו. מני היה עושה אתנו סיבוב בחצר "אתה צריך את הברז הזה? אתה צריך את זה? קח, תעמיס, אין בעיה, תיסע".

משה'לה שמיר –  מאד קשה לי עם רינה ובלי מני, 

ביום הראשון שהגעתי לעין גדי, יואב שהיה מרכז ועדת עבודה, אמר ל, אתה עובד מחר במסגרייה. 

בעשרה לחמש אני עומד ליד הדלת של המסגרייה. לבד. בערך בחמש ורבע יורד מישהו. בלי חולצה, עם מכנסיים ארוכים, עם נעליים שמגיעות לו כמעט עד לברכיים, בלי דרוכים. אומר: בוקר טוב, אתה החדש? אני אומר: כן. הוא פותח את הדלת ואומר: אז בוא נתחיל לעבוד. יאללה נתחיל. אני אומר: במה? הוא אומר: קודם כל שים מים לקפה. עד שבע ורבע רק ארגנו את הברזלים במסגריה, כי הוא רצה שיהיה נקי. בינתיים הוא מספר לי שאנחנו נרתך את זה ואת זה. אנחנו נרתך ואנחנו נעשה ... התחיל להרביץ בי ציונות ואני רואה, שכמה שהוא קטן הוא קורן, ופתאום נהיה גדול. הוא אומר: אתה רואה את הרחבה הזאת, פה נבנה מסגריה גדולה. ואני מסתכל וחושב: מה הוא מספר לי סיפורים. אחרי שהוא סיפר לי שאנחנו נרתך ואנחנו נעשה ואנחנו נחתוך, בא גיורא ובכלל גיורא מרתך, גיורא חותך, גיורא מנסר, והו ממריץ אותו. חשבתי: יש לו שכל. נותן לגיורא לעבוד. באותו יום לימד אותי לנסר. פחדתי מהמכונה. והוא אומר: אל תפחד. והוא נעמד מול המכונה, בלי חולצה, מול כל הגיצים.

כשחזרתי הביתה באותו יום, הדס שואלת אותי: איך היה? אני אומר: תשמעי, יש שם איזה בחור לא נורמאלי. איך הוא עובד. הוא ניכווה כמה פעמים, לא צועק, לא אומר שום דבר. ועוד אמר לי שמחר בבוקר אנחנו יורדים לרתך גדרות בחלקה. ובאמת ירדנו. היינו רק שנינו עם הדרוזים. ואנחנו מתחילים לרתך את הגדרות, את העמודים. אני מעמיד עמוד והוא מרתך, אני מעמיד עמוד והוא מרתך. מרתכים את החיזוקים מלמטה. פתאום הוא אומר שצריך גם חיזוקים למעלה, לך תביא את הסולם. אני הולך, אין סולם. הוא אומר: אל תדאג, עד שנעלה ועד שנרד לא נגמור את העבודה. אתה מחזיק אותי ואני מרתך. וככה תארו לכם, אנחנו עוברים איזה ארבע מאות מטר. הוא על הכתפיים שלי, מרתך ואחר כך אומר:     במקום שאני ארד ממך, יותר טוב תיגש לטרקטור, תזיז אותו קדימה, כשאני עליך. וככה הוא יושב עלי וממשיך לרתך. גמרנו את יום העבודה, רק כדי לא לבזבז זמן להביא סולם. זה היה מני. 

פעם אחרי יום העבודה, כשכולם עולים למעלה, הוא בא ואומר לי: שמע, הבטחנו לגנים את הגדרות ואת הסככות. אז בוא נלך לישון נרביץ שעתיים חרופ ואחר הצהריים נרביץ להם כמה ריתוכים ועניינים. והיה אותו צינור קיטור שהתפוצץ בבית הארחה. עבדנו 48 שעות. הכנתי שם אוכל, עם השומרים בלילה, בערך בשלוש וחצי בלילה, הוא נרדם על מדף נירוסטה ברוחב של 20 ס"מ בערך. נתנו לו לישון. כשהערנו אותו הוא שכח שהוא רעב ואמר שנלך לבית הארחה לעבוד. את הדס הוא אהב. תמיד היה צוחק. היה אומר: אני הולך להרים את הדס, והיה ניגש ומרים אותה. 

סנדי – היינו יושבים עד שעה מאוחרת בלילה במרפסת, לפעמים עד 2-3 לפנות בוקר. מני היה בא עם  האופניים. במקום ימינה היה פונה שמאלה במדרכה, עולה לי על האצבעות ואומר: אה, מה העניינים? עם חיוך עליז. קוקי ואמנון אמרו משפט מסוים, שביחסים עם אנשים, היה עם כל איד מאיתנו באופן שונה. החלטנו במשך תקופה לא לעשן בביית, ישבנו שלושתנו בביית, רוחמה מני ואני. היה קר, חורף. הוא יוצא לעשן, ואנחנו ממשיכים לדבר. אחר כך אני יוצא לעשן. פתאום אני שומע קולות. אני רואה את השחור הזה מסתובב בחיוך ואני מתפוצץ מצחוק. זה היה מני. רק צחוק.

רוחמה -  באחת הנסיעות שלו  להולנד וגרמניה, הוא נכנס לבית שלנו ושאל אותי: יש לך סרבל? אני צריך סרבל לעבודה שם. אמרתי לו: יש לי, אבל אני חושבת שזה יהיה קטן עליך. הוא אומר: עזבי, מה קטן, מה פתאום? תביאי, נמדוד. אני חשבתי את עצמי לרזה, אבל הוא טבע בתוך הסרבל כמו בתוך שק קמח. הוא אומר: לא מצאתי באף חנות, לא בבוטיק. את חייבת לתת לי אותו. בקיצור, רינה קיצרה.. וקיצרה.. וקיצרה והצרה. כבר ראיתי שהסרבל הזה לא חוזר אלי והוא קיבל את הסרבל. לא היה איכפת לי לוותר עליו.

עד היום אנחנו יושבים בחצר ואני אומרת לסנדי: הנה הוא כבר מגיע עם האופניים לתוך החצר על הרגליים שלנו. הוא תמיד היה צוחק עלי שאני יותר מידי רצינית עם הבנות שלי. תמיד היה נכנס בשעת ההשכבה, כשהייתי שרה או מספרת סיפור לבנות, ואומר: יאללה, יאללה    מספיק עם הבלגן, לוקח לי את הספר מהיד ואומר למיטל: גמרנו, את הולכת לישון בלי סיפור, בלי כלום, אימא צריכה לשתות קפה, צריכה לבוא איתי. מיטל בהתחלה הייתה נורא נבהלת ממנו. אחר כך, עד היום, היא אומרת: קשה לי שמני מת בגלל שהוא תמיד הצחיק אותי.

כספי – אני רוצה להכניס קצת דברים שלא נאמרו עד היום. את מני הכרתי בימים הראשונים שלו בעין גדי. אני חושב שההכירות הראשונה והמצחיקה אתו היתה כשהייתי שומר לילה והייתי צריך להעיר אותו בואדי בצריפים. בדרך כלל השומרים היו מעירים ארת כל הואדי במכה, לא חשוב מי צריך לקום. היו לוקחים חצץ מהכביש למעלה וזורקים על הגג, על הפחים. זה היה עושה בומבות וכולם היו יוצאים בריצה מהחדרים. אבל מני לא. הוא ביקש ממני שאעיר אותו במיוחד. בלילה הראשון הערתי אותו במיוחד, והוא קם. עד שהתברר לי שלעבודה הוא לא הגיע. בלילה השני, כבר דאגתי שהוא יצא החוצה, שיתלבש ויכנס לנעליים, אבל הוא שוב לא הגיע לעבודה. בלילה השלישי כבר לקחתי אותו על הידיים ושמתי אותו מתחת לממטרה. אבל הוא חזר למיטה. בלילה הרביעי שמתיי אותו מתחת לממטרה וגם מילאתי את המיטה מים. וזה כבר עזר. זאת היתה ההיכרות הראשונה איתו.

אחר כך הייתי מנסה להוריד אותו עם אבן מעמודי החשמל. עד היום הוא זוכר לי את זה. הוא מספר לי שהוא היה יודע שכשהוא צריך לטפס על עמודים הוא היה קודם הולך לברר עם סידור עבודה אם אני במשק. רק כשאני לא הייתי במשק הוא היה עולה על העמודים. לאט לאט זה התפתח ליחסים אחרים קצת.

לאט לאט התפתחו בינינו יחסים אחרים. כאן עולה מני שהוא פשוט אדם, אדם פשוט, שיש לו התלבטויות, לא על כל הדברים הוא שלם, לא עם כל הדברים הוא מסתדר שלי-שלך כמו שהוא אומר. מחפש אנשים שיכול לדבר אליהם. אני לא יודע אם ביקש לקבל מהם עצה, אבל הדיבור איתם עזר לו לעשות סדר במחשבות שלו. אני לא יודע כמה סדר עשיתי במחשבות שלו. היה לי נוח לדבר איתו ואני חושב שהיה לו נוח לדבר איתי.  אם להיכנס לראשי פרקים, היו לו התלבטויות לעצם הישיבה שלו בעין גדי, או לעצם הישיבה שלו בקיבוץ בכלל, וזה לא נפסק, כל הזמן. מני כל הזמן התנדנד בנושא הזה. בצורה אמיתית. לא בצורה שלילית. הוא חיפש את השלמות, הוא חיפש דברים שידברו אליו יותר, הן מבחינת חיים בקיבוץ, הן מבחינת סידור עניינים בקיבוץ, היתה לו בעיה עם זה. והיתה לו בעיה רצינית יותר עם עצמו, שהוא לא הצליח להתאים את עצמו לצורת העיניינם כפי שהתנהלה כאן. אבל הוא מצא את הדרך, אני חושב בעזרתה האדיבה של רינה או בלחץ של רינה, הוא מצא את הדרך.

הוא לא השלים איתה אבל מצא אותה. זה מני שמדבר אלי יותר. מהסיפורים שמסביב. כי קשה מאד לעשות דברים שאתה לא כל כך מסכים איתם. ולעשות אותם בצורה כזאת שהתבטאה בדברים של כל החברים כאן. באותו יום שמני נפטר, המשפט הראשון שברח לי מהפה, בבית של רינה, היה שבן אדם של חצי מטר השאיר חור של חצי קילומטר. עוד לפני שאפילו אמרתי יא אללה, מה קרה. 

גיורא - אמרו פה שהייתה בו אנרגיה עצומה. זה נכון. מצד שני חברים דברו פה על הפיזור שלו. מני לא היה מפוזר. הלבישו לו את זה, וייתכן שבמידה מסוימת בצדק, אבל היה לו כושר התרכזות עצום. היה מתמקד בדבר, ובאותו זמן לנתק את עצמו מכל השאר, להתרכז אך ורק בעבודה הזאת, ולא לשים לב לדברים אחרים. 

אני ראיתי את ההירדמות שלו כאותו כושר להתנתק מדברים אחרים ולרכז את כולו בדבר אחד – עכשיו הוא עובד, או – עכשיו הוא ישן. היינו עובדים ביחד המון שעות, לפעמים בלי להחליף מילה, רק רמיזות. "קראנו" אחד את השני. שמונה שנים עבדנו יחד. מני בא בערך שנה אחרי למסגריה, אבל הוא בעצם היה אחד המורים שלי.

היכולת שלו לתפוס בכל תחום מה הנקודה, מה העניין, למקד אותו. התפיסה המהירה שלו, לתפוס גם מהי המוגבלות וגם איפה הבעיה. כשעבדנו בצוות היה משאיר לי את ההלחמות, ולו – את התכנון והחשיבה, וכך זה את זה, הוא ראה ואיתר את הפיתרון במהירות בזק. השלמנו זה את זה כצוות. הייתי צריך לעמוד בקצב שלו כל הזמן, רק לא לעצור, הזמן בוער, רץ קדימה, קדימה. היה מעיד על עצמו: אני חי מהר. שנתיים בשבילו היו פרק זמן ארוך מאוד שאפשר להספיק בו המון. כאילו הרגיש תמיד שהוא צריך להספיק. היה אומר: "אם תגיד לי כל פעם 'רגע', לא נגמור.

אמרתי את זה פעם לרינה: הוא בא אלי כמה פעמים בחלום. משוחחים. אני אומר לו: אבל אתה מת, מה אתה עושה כאן. והוא חוור כל כך, הוא משכנע אותי: אני לא מת. ואני: אבל אתה חיוור, ראיתי אותך, אתה קר. והוא, כמו שיכול היה לשכנע באמצע היום שעכשיו לילה, בחלום מוציא את הטיעונים שלו ומשכנע אותי שהוא חי. ובבקר הייתי צריך להתנער, לחזור למציאות. והחלום חוזר, הוא מופיע בו בטבעיות, למשל – אני מוריד כלים והוא מופיע מאחור, נותן מכה, צוחק. הוא מופיע הרבה בחלום, מפריע לי לישון. יום אחד עשיתי איתו עסק: תפריע לי לפני שאני ארדם.

בתוך החשמליה תלויה החולצה שלו. אחד הדברים האופיינים למסגרייה – משתמשים בבגדים ישנים כסמרטוטים. לפני שהיינו משתמשים בסמרטוט, היינו בודקים אם זו לא חולצה של מני – תמיד היה משאיר חולצה פה, שם והולך. עכשיו אני נכנס לחשמליה – קולט את החולצה. 

אני מנסה לחשוב – מני הצטייר כאדם אופטימי – אני אף פעם לא נתקלתי בו עצוב. מודאג – כן.

מחד, ברגע שהגיע למסקנה שעכשיו עושים דבר מסויים, היה מתרכז באותו הדבר. כאילו מרכז בראש סיכה.

ומאידך – ראייה רחבה מאד. למשל על הקיבוץ: רצה לנסות להבין בשביל מה אנחנו חיים בקיבוץ. לפעמים היינו שוקעים בוויכוחים על דרך החיים בקיבוץ – הוא לא השלים איתה, היה מעדיף לחיות בצורת חיים אחרת. התעניין בהמון תחומים. קרא הרבה. זוכר תקופה שקרא ביוגרפיות, תקופה שקרא רומנים היסטוריים. 

הקרדיט הגדול שנתן לכל אדם – האמין ביכולת של האדם. לא ראה אדם לפי הדגם שלו, אבל אולי חשב, אם אני יכול גם אחר יכול. האמין גם ביכולת שלו עצמו. פשוט היה איש שהאמין באנשים. היה גם מסוגל להגיד לכל אחד את הדברים ישירות בפניו. זוכר שאמר לאנשים דברים, פתאום, למשל בהפסקות קפה או בהזדמנות אחרת, אומר לאדם את דעתו עליו. זכור לי אדם אחד שבמיוחד נרתע מהדיבור הישיר של מני, ומני צוחק עליו, ואותו אדם כבר לא יכול היה לכעוס. אבל הלקח נלמד. גם הוא עצמו, כאחד האדם – היה מתרגז, נעלב. טמטום או טיפשות היו דברים שהוציאו אותו מכליו – לא יכול היה לשאת אותם. 

תופעה שכזאת: חושב על רעיון שלא חשבו עליו, הולך אל מישהו, מופיע אצלו פתאום, מדבר, העיני – כאילו הוא בשליחות. כאילו עבר במקרה, כאילו בא לראות מה נשמע, אחרי שנפטר חשבתי – כאילו היה  איזה מלאך שתפקידו לעבור, לשמוע בעיות, לראות אם חסר משהו. 

בעבודה מני היה נשרף הרבה. לא היה שם על עצמו אביזרי בטיחות. זלזל בהם. ריתך רק כשלא הייתה לו ברירה, כי ראה שהוא תורם יותר בארגון העבודה, בהכנת החומרים, באחזקה. ולכן היה חשוף לריתוך, מסתנוור, כי לא חבש משקפיים. הייתי הולך אליו הביתה בערב לזלף לו טיפות הרגעה – מוצא אותו שרוע על הכריות בסלון, היה סובל מאד מקרינה בריתו. 

ההיכרות שלנו: הגיע למשק כשהכיר את רינה. בא מסיני אחרי תקופה ארוכה שעבד שם. נעמי ואני טיילנו על המדרכות, פתאום שמענו את הקונצ'רטו הברנדנבורגי של בך – דבר מוזר לשמוע אצל הצעירים – וזה קונצ'רטו   שאנחנו אוהבים. ניגשנו לראות. מצאנו את מני, עומד, בונה מחיצות, ארונות בחדר שיהיה שלו ושל רינה, מנסר, דופק, ובחדר מנגן הקונצ'רטו שגם אנחנו אוהבים, דרך המוזיקה הקלאסית נוצר החיבור הראשון בינינו.

בימים האחרונים מני הגיע למצב לא טוב. נפל, קיבל מכה בראש, לא היה מוכן לטפל בזה, רצה לגמור משהו בחשמליה, קרה לו דבר שהיה נדיר אצלו – טעה בעבודה. אמר לי: יום שלם ניסרתי, והכול טעות. היה אפילו ריב בינינו – בא למסגריה, רצה מכשיר ואני רציתי לתת לו מכשיר חילופי, לא הבין אותי בדיוק, התפרץ, רצה לעזוב את העבודה, ניסיתי להסביר לו מה אני עושה, היה נרגז, שונה מכפי שהכרתי בו עד אז.

היה בשבילי חבר, בכל דבר יכולתי להתייעץ איתו, הייתי ניגש אליו אחה"צ, בערב. היה בשבילי סמכות, יכולתי להישען על מילה שלו, עצה שלו. אני מרגיש עכשיו ממש כמו יתום.  

הלל – ביום שמני נפטר מצאתי את עצמי יושב במעבדה ומסווג לי כמה מילים והגדרות. על הדף הזה שמרתי ומצאתי שכמה ביטויי חוזרים על עצמם. כמה מהם: קטן גדול, שווה את משקלו בזהב, ויותר מהכל  חזרה המילה חבר. יוצא לי המון לחשוב עליו כל התקופה האחרונה, ובסיטואציות מאד מוזרות. החודש האחרון היה פסטיבל של כדורגל. שמעתי באחד הלילות, בעומק הלילה, את יורם ארבל מגדיר את מרדונה: קטן אבל גדול. ואני אומר לעצמי: ככה הגדרתי את מני. אתה מצפה מאיש קטן ורזה שיהיו לו רגשי נחיתות, שיהיה נחבא אל הכלים. לא היה שום דבר מהדברים האלה במני.

היה בו משהו מיוחד.

בעיקר רציתי לדבר על העניין של חבר, כי נדמה לי שבתחום הזה הוא חסר לכולנו יותר מכל תחום אחר. תפסתי את העניין הזה נורא מאוחר, אני חושב שרק בשבועות האחרונים. פתאום התחלתי להרגיש כמה זה חסר וכמה זה מצרך נדיר אפילו שאנחנו בתוך חברה של חברים.שמתי לב פתאום, בעצם הרבה זמן שמנו לב, שמני היה מופיע אצלנו בלי שום מטרה מראש, בלי סיבה ניראת לעיין, מתיישב, ומתחילים לגלגל שיחה שמתחילה בלא כלום ומגיעה לדברים, באמת, הכבדים והכואבים. אבל אף פעם לא מצאתי איזשהו קשר, בין הביקורים האלה, העיתוי שלהם, עד לאחרונה. פתאום שמתי לב לדבר מאד מוזר: בכל פעם שיש לי איזשהו תיקול, אסיפה קשה, ועדה עם נושא שמעלה את לחץ הדם, היתקלות לא נעימה, חסר לי הביקור של מני, ורק אז תפסתי שתמיד יום-יומיים-שלושה אחרי אירוע כזה הוא היה מופיע.. והוא מחזק. זה פשוט לא יאומן. אני מתאר לעצמי שאני מדומה כמי שלא צריך חיזוקים ומחמאות, מספיק לעצמו את כל התצרוכת, ומני היה מוצא במצבים האלה צורך לבוא ולחבק, להגיד איזו מילה טובה, לנסות לתקן את הרושם שאולי התגבש אצלי על מישהו שאמר משהו  שעשוי היה לפגוע בי וסיפר לי שהוא שמע אותו אומר גם כמה דברים חיוביים ושזה לא כל כך נורא. אני באמת חושב שיש לי עוד חברים, אבל אף אחד לא מצא  צורך להגיד איזו מילה טובה, אף אחד לא חשב שזה חשוב. ומני היה עושה את זה. נדמה לי ששמחתי שרינה ביקשה שנדבר על הנושא הזה ושהיא תפסה את הרמז והעלתה אותו. אני חושב שזה נושא שצריך להעלות אותו, בעיקר בקיבוץ, לעיתים הרבה יותר קרובות. כי אם בהגדרה, בצמצום של מילים צריך להגדיר את מני, זה בראש וראשונה, חבר.

טוסיה – אני נשארתי עם החיוך שלו. אחד הדברים שלי קורים בעיקר בתקופה האחרונה שהקיבוץ שלנו גדל מאד ואתה עובר ליד אנשים ובעצם כבר לא מתחכך בהם לעיתים קרובות מדי, הוא שאני מקפידה להגיד שלום, כי השלום נשאר מין דרך לתקשורת אפילו אם לא מחליפים עוד מילים. אני יודעת שאנשים שעוברים זה ליד זה ולא אומרים שלום. אני עצמי אומרת תמיד ראשונה, אבל מני, בין שנינו, תמיד היה מקדים אותי. כאילו משהו נדלק, בעיניים שלו, בחיוך, בחום. היה משהו מיוחד כשהיינו עוברים זה ליד זה. 

בתקופה האחרונה פגשתי מני כועס, מני אחר לגמרי. זה היה בגלל החלטה על ילדת חוץ אחת. הנושא הסעיר את מני. ביקשתי כינוס של ועדת חינוך. הייתה אז ועדה שהייתה אמורה להחליט אם ילדי חוץ יישארו כבני משק או לא. זו הייתה אחת מאלה שלא התקבלה. הדברים כאבו למני מאוד. גם לו וגם לרינה. הוא בא אלי הביתה. ישבנו די הרבה זמן ואחרי השיחה הלך הביתה. מצאתי את עצמי שוב אצלם, משוחחת אתם על ההחלטה לא לקבל את הנערה כבת משק. למני הייתה תפיסה מאד מעניינת. כמי שהתחנך כילד חוץ בחוליות, אני חושבת שהוא נשא מטענים שבזכותם כל החיים הרגיש חייב לאותו בית ולחום שהוא קיבל שם. והרגיש שהוא חייב לתת את זה גם לאחרים. זאת הייתה כמו שליחות, כמו איזו מצווה פנימית שהייתה לו. שהוא קיים אותה מתוכו בכנות ובאמון. גם אני כמו מני, התנגדתי להוציא ילד מעין גדי אם אין לאן להוציא אותו, אם אין בית שיקבל אותו, אפילו אם זה ילד שאינו יכול להסתדר במסגרת לימודית שלנו. במקרה זה עלינו למצוא לו מסגרת בסביבה הקרובה ולתת לו חום, מתוך המטרה שיהיה אחר כך אדם, אזרח.

לפחות בזה מצאנו את עצמנו במכנה משותף למרות חילוקי הדעות. כך נפרדנו ושמחתי שזה היה.