|
דברים לזכר גיורא, שהתפרסמו ב"אפיק", עלעל עין גדי, ב-24-10-2014
כתב: אלי רון
כשאני כותב על גיורא ברזילי ההתרגשות אוחזת בי. למרות שעברו 54 שנים מאז נרצח על ידי בדואים, אינני יכול לשכוח אותו.
חודשיים לאחר מותו נולד בני, ונתנו לו את שמו, גיורא, לזכרו של בן הגרעין שלנו גיורא ברזילי. בני גיורא נפל, כפי שאתם יודעים, במלחמת שלום הגליל ב-1982. שניהם היו באותו הגיל בלכתם- בני 22 שנים.
לא פעם חברתי לגיורא ברזילי בשיטוטיו ובחיפושיו אחר ממצאים ארכיאולוגיים. שמנו עין על כול מערה אפשרית שנקרתה בדרכנו, טבעית או חצובה בסלע על ידי קדמונינו. גיורא היה בעל נפש של חוקר הדבק במשימתו.
באחד מסיורינו גילינו במצוק הצפוני של נחל ערוגות מערה בגובה של כעשרה מטרים. לאחר שכול ניסיונותינו להעפיל אליה עלו בתוהו העלה גיורא רעיון- לחזור לקיבוץ ולהביא סולם. מצאנו סולם מעץ, כבד למדי, ששמש לבנייה. במאמצים רבים הצלחנו לגרור אותו. לאחר שעתיים של הליכה איטית ומייגעת הצבנו את הסולם מתחת למערה, ואז התברר לנו שחסרים כארבעה מטרים. אמרתי לגיורא: "הנח, ישנן מספיק מערות אחרות", אך הוא לא וויתר. "בוא נביא יתדות ונתקע אותן בסלע" הציע. בלית ברירה הסכמתי לדבריו. כשחזרנו כבר ירד הערב. הבטחנו לעצמנו שבאחד הימים נחזור למקום ונמשיך במחקר.
יום זה לא הגיע, מכיוון שגיורא עצמו כבר לא היה. הסולם היה מונח באותו מקום, מושען על הסלע, במשך שנים רבות.
באחד מסיוריו הרבים נורה גיורא על ידי בדואים עוינים ונפגע בבטנו. חברו לטיול, שנפגע בידו, הלך להזעיק עזרה בקיבוץ (כפי שאתם יודעים, טלפונים סלולריים עדיין לא היו), והדרך ארכה זמן רב. מיד הוזעק מסוק צבאי לחלצו. הייתה זו הפעם הראשונה שמסוק צבאי חילץ אזרח. בדרך לבית החולים נפח את נפשו.
במקום נופלו בהר ישי נאסף גל אבנים. מידי שנה בשנה עולים חברים למקום זה ביוזמתו ובהדרכתו של גדעון הדס, משמרים את הגל ומזכירים את גיורא.
יש לציין את הנחישות וההתמדה של גדעון מזה עשרות שנים.
מתוך החוברת לזכרו
בין יתר הדברים כותב ליישי:
"... קפדן היה במעשיו ועקשן ברצונו. לא קל היה להזיזו מדעותיו, אלא רק לאחר עבודת שכנוע מאומצת וסבלנית.
... הייתה לו בת צחוק סלחנית וילדותית, חמה, רכה, טובת לב ומעניינת. הייתה זו בת צחוק הקסם המקשר והמאחד, הקורא לך לבוא לשמוע. כן, כי מגיורא היית לומד דברים רבים.
... "אדם חייב להכיר את ביתו" היה אומר לנו, והיה עומד עלינו ומשכנע שנצטרף אליו בסיורו באזור".
חבר מנשר, המכנה עצמו ז.ל. כותב בין היתר:
" גיורא תמיד נדחף להתקדם ולחרוג מעבר לקו. כך היה עוד בגיל הילדות, בטיוליו הרחוקים עם חבריו, אשר הוא היה היוזם להם".
הדסה ולאה מנשר:
"... הייתה לו "מעבדה" במחסן שליד הבית, ובה היה עורך ניסיונות שונים שהיו מפילים פחד על אמו..."
יוסי ליאור ז"ל:
"... אפיינו את גיורא הרדיפה אחר העמקה ורצינות, ושלא עלה בידו לכרוך בדבריו את אלו היה פונה בהומור המיוחד לו. בהומור זה ביטא את מהותו שלו עצמו: כבד, מרצין, עקשן ומקורי."
יורם אגמון:
"... בכול מקום ובכול מצב נראה גיורא דואג לנוחיות הזולת בחן ובהומור המיוחד רק לו. אם כול אחד שאף להרחיב ידיעותיו, עלה גיורא על כולם ביסודיותו ולא הניח דבר בטרם חקר אותו עד תומו".
קטע ממכתב שכתב להוריו בהיותו בעין-גדי ב-25/2/1959:
"בזמן האחרון מצאתי לי שני עיסוקים שממלאים במקצת את הזמן החופשי. למרות שיש לי ספר טוב קשה לי להתרכז, מפני שאני עייף מהעבודה שאליהם התכוונתי הינם ניסיונות לשחזר חרסים עתיקים, שישנם פה למכביר, וכן יציאה בערבים למארב ליעלים, הבאים ואוכלים שיחי ורדים במטע".
מתוך מכתב לת.:
"... השבוע קרה לי מקרה מעניין, ומעשה שהיה כך היה. ביום שלישי הלכתי עם צ' (כנראה צ'רלי) על ההרים, מהמשק עד מצדה. עלינו על מצדת עין-גדי, זה הג'בל מעל למשק, והלכנו שם בוואדיות ובשטח. מן הון והון, כשהשעה הייתה כבר ארבע אחר הצהריים, אנו פוגשים מעל לסיאל שני ערבים מזוינים. ראינו זה את זה ממרחק של כ-40 מטרים. חשבנו שהם ישראלים ולא עשינו כלום אלא המשכנו מולם. פתאום הם הורידו את הרובים מכתפיהם ופתחו עלינו באש מטווח קרוב. קצת נבהלנו בהתחלה, אבל מיד פתחנו עליהם באש מהירה (איזה גיבורים גדולים, הא?). מכיוון שהייתה לנו תחמושת נתיבה הם נורא נבהלו, הרימו רגליהם וברחו... מה שמעניין שברגע שהם פתחו באש התחלתי לחשוב: מה פתאום מישהו רוצה לירות עליי, לא עשיתי להם כלום! זה ממש מצחיק, אבל מזל שהספקתי לחשוב מהר ויריתי עוד יותר מהר. העיקר שהכול עבר בשלום.... אני לא רוצה לראות כתוב: שתפסיק ללכת לטייל!!!"
יום זה לא הגיע, מכיוון שגיורא עצמו כבר לא היה. הסולם היה מונח באותו מקום, מושען על הסלע, במשך שנים רבות.
באחד מסיוריו הרבים נורה גיורא על ידי בדואים עוינים ונפגע בבטנו. חברו לטיול, שנפגע בידו, הלך להזעיק עזרה בקיבוץ (כפי שאתם יודעים, טלפונים סלולריים עדיין לא היו), והדרך ארכה זמן רב. מיד הוזעק מסוק צבאי לחלצו. הייתה זו הפעם הראשונה שמסוק צבאי חילץ אזרח. בדרך לבית החולים נפח את נפשו.
במקום נופלו בהר ישי נאסף גל אבנים. מידי שנה בשנה עולים חברים למקום זה ביוזמתו ובהדרכתו של גדעון הדס, משמרים את הגל ומזכירים את גיורא.
יש לציין את הנחישות וההתמדה של גדעון מזה עשרות שנים.
מתוך החוברת לזכרו
בין יתר הדברים כותב ליישי:
"... קפדן היה במעשיו ועקשן ברצונו. לא קל היה להזיזו מדעותיו, אלא רק לאחר עבודת שכנוע מאומצת וסבלנית.
... הייתה לו בת צחוק סלחנית וילדותית, חמה, רכה, טובת לב ומעניינת. הייתה זו בת צחוק הקסם המקשר והמאחד, הקורא לך לבוא לשמוע. כן, כי מגיורא היית לומד דברים רבים.
... "אדם חייב להכיר את ביתו" היה אומר לנו, והיה עומד עלינו ומשכנע שנצטרף אליו בסיורו באזור".
חבר מנשר, המכנה עצמו ז.ל. כותב בין היתר:
" גיורא תמיד נדחף להתקדם ולחרוג מעבר לקו. כך היה עוד בגיל הילדות, בטיוליו הרחוקים עם חבריו, אשר הוא היה היוזם להם".
הדסה ולאה מנשר:
"... הייתה לו "מעבדה" במחסן שליד הבית, ובה היה עורך ניסיונות שונים שהיו מפילים פחד על אמו..."
יוסי ליאור ז"ל:
"... אפיינו את גיורא הרדיפה אחר העמקה ורצינות, ושלא עלה בידו לכרוך בדבריו את אלו היה פונה בהומור המיוחד לו. בהומור זה ביטא את מהותו שלו עצמו: כבד, מרצין, עקשן ומקורי."
יורם אגמון:
"... בכול מקום ובכול מצב נראה גיורא דואג לנוחיות הזולת בחן ובהומור המיוחד רק לו. אם כול אחד שאף להרחיב ידיעותיו, עלה גיורא על כולם ביסודיותו ולא הניח דבר בטרם חקר אותו עד תומו".
קטע ממכתב שכתב להוריו בהיותו בעין-גדי ב-25/2/1959:
"בזמן האחרון מצאתי לי שני עיסוקים שממלאים במקצת את הזמן החופשי. למרות שיש לי ספר טוב קשה לי להתרכז, מפני שאני עייף מהעבודה שאליהם התכוונתי הינם ניסיונות לשחזר חרסים עתיקים, שישנם פה למכביר, וכן יציאה בערבים למארב ליעלים, הבאים ואוכלים שיחי ורדים במטע".
מתוך מכתב לת.:
"... השבוע קרה לי מקרה מעניין, ומעשה שהיה כך היה. ביום שלישי הלכתי עם צ' (כנראה צ'רלי) על ההרים, מהמשק עד מצדה. עלינו על מצדת עין-גדי, זה הג'בל מעל למשק, והלכנו שם בוואדיות ובשטח. מן הון והון, כשהשעה הייתה כבר ארבע אחר הצהריים, אנו פוגשים מעל לסיאל שני ערבים מזוינים. ראינו זה את זה ממרחק של כ-40 מטרים. חשבנו שהם ישראלים ולא עשינו כלום אלא המשכנו מולם. פתאום הם הורידו את הרובים מכתפיהם ופתחו עלינו באש מטווח קרוב. קצת נבהלנו בהתחלה, אבל מיד פתחנו עליהם באש מהירה (איזה גיבורים גדולים, הא?). מכיוון שהייתה לנו תחמושת נתיבה הם נורא נבהלו, הרימו רגליהם וברחו... מה שמעניין שברגע שהם פתחו באש התחלתי לחשוב: מה פתאום מישהו רוצה לירות עליי, לא עשיתי להם כלום! זה ממש מצחיק, אבל מזל שהספקתי לחשוב מהר ויריתי עוד יותר מהר. העיקר שהכול עבר בשלום.... אני לא רוצה לראות כתוב: שתפסיק ללכת לטייל!!!"
צילום: מני גל
משפחתו של גיורא ברזילי ליד הגלעד לזכרו, מרץ 2007
צילום: גדעון הדס
|
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
