מיכל לוויים - דברים לזכרה

 

"...לעולם לא נשכח

כי צמחה במרחב בקמה

בין אלפי שיבולים

שיבולת אחת ירוקת-העין..." 

 

מוזר לכתוב לך ובלשון עבר, ובלי שום תגובה, רק Stars ברקע והרגשה שאת כל כך איתנו, כמו תמיד, כמו ארבע השנים האחרונות שפתאום נראות קצרות כל כך. אבל כמו חיים שלמים, כי אנחנו הרי כבר שכחנו בכלל איפה הכרנו...

הביטויים שלך, תנועות הידיים, ההליכה, אצבעות הידיים המתקערות, כפות הרגליים המחוספסות, השיער האדיר והשפתיים של כלילה, חיבוקים ונישוקים שתמיד באו בזמן, האופטימיות בדברים החשובים והבכיינות על השטויות, ולא נשכח גם את העקשנות...

כמה אהבה וחוזק ויושר וחכמה וצחוק וחיים. ומשפחה שכל כך אהבת והמון חברים, וכל כך הרבה תוכניות.

איך תמיד ידעת לפרק את הדברים לגורמים הקטנים ביותר והכל נראה כל כך מצחיק ונכון.

ותקופות קשות גם היו, ועם כל הכאב והצער, המועקה והמיאוס - התמודדנו, נתמכות זו בזו והתגברנו.

ומה עכשיו?

איך כמעט הלכת לנו לפני שלושה חודשים וקיבלנו אותך חזרה כמו מתנה וכל כך כל כך נדבקנו ואהבנו ושמחנו.

וזהו.

עכשיו נשארנו אחת לשנייה, אנחנו למשפחה והמשפחה לנו ותמיד נרגיש שבאיזשהו מקום גם את אתנו, רק רחוקה מידי...

 

אורלי וגילי 

 

========================

 

מיכלי,

רציתי נורא לכתוב לך מכתב ולספר לך הכל... ולא הספקתי.

אני נמצא עכשיו מעבר לאוקינוס שכל כך רצית לחצות, הכל נראה כל כך מעורפל ומטושטש.

קשה לי להבין ולהסביר את הכאב ממרחק שכזה.

אני בהרגשה שהדברים קורים בלי שליטה ואני כל כך מרוחק מכולם, ממך, מהחברים, מעין גדי.

מיכלי, יש לי כל כך הרבה להגיד לך ואין ביכולתי לעשות זאת.

אבדה לי בת כיתה.

אבדה לי חברה טובה-טובה.

אבדה לי פיסת חיים תוססת.

ולעזאזל - "I wish you were here" ...

כואב, כואב, כואב...

 

עילם רז

בוסטון מסצ'וסטס, ארה"ב, ספטמבר 1992

 

==================

 

מיכי שלי,

אני יושבת פה בחדר שלי, מנסה לכתוב לך וזה יותר קשה משחשבתי. ברקע יש את השיר "Youve got a friend" של קרול קינג ואני רוצה לקרוא לך שתבואי כי קשה לי ואני צריכה אותך לידי עכשיו. ואני לא יכולה. וזה קורע אותי.

אי אפשר לתמצת בדף אחד (וגם לא צריך) 23 שנים של חברות ושל ביחד. זה חיים שלמים! אמרתי לאבא שלך - אני יודעת שזה סופי, אבל זה פשוט לא נראה לי.

מיך, אחרי כל מה שעברנו ביחד, ועברנו הרבה, במיוחד בתקופה האחרונה, איך זה שפתאום נעלמת לי? לא תיארתי לעצמי שהכאב יכול להיות כל כך פיזי. כואב לי בכל הגוף כשאני חושבת עלייך.

את זוכרת שגרנו ביחד בכיתה ט' והפרידו בינינו בגלל שבשאר החדרים לא הסתדרו? איך קיללנו, כי לנו היה כל כך טוב ביחד.

אני מנסה לארגן לעצמי את החיים מחדש, חושבת על כל התוכניות שהיו לנו. תמיד התווכחנו מי תתחתן אחרונה. אז מי? אפילו דיברנו על זה שנלד ילדים בערך באותם גילאים, שיהיו חברים, שנוכל להמשיך את השושלת... והרי את תמיד רצית ילד, מכיתה י"א לא הפסקת לדבר על זה. זה היה נראה לך הדבר הכי מופלא ונפלא שיש בעולם. אני בטוחה שספגת את זה מהבית.

את בטח חושבת עכשיו לעצמך: "וואלה, זאתי כשהיא נשפכת אז עד הסוף"...

הכרנו כל כך טוב אחת את השנייה, היה מספיק מבט אחד בין שתינו בשביל לדעת מה קורה אצל השנייה. אף פעם לא הצלחתי להתחמק ממך. בהתחלה הייתי אומרת שהכל בסדר, אבל אחרי דקה הייתי כבר נשברת ומספרת לך.

מיך, את הפכת להיות חלק בלתי נפרד ממני, המרץ והשובבות והתסיסות שהיו בך זורמים בדם שלי. משהו בי מת יחד אתך. אני מסרבת להיפרד ממך...

את בטח מטיילת עכשיו בכל העולם, כמו שתמיד רצית, וכל כך טוב לך שפשוט לא בא לך לחזור. היי, אני מבינה.

את היית כל כך גאה בי שהתקבלתי לבית-צבי, לא הפסקת להשוויץ בי.

עכשיו אני מרגישה כאילו עשיתי את זה בשביל שתינו, ותאמיני לי מיך, שאני אהיה השחקנית הכי טובה בשבילך, כי אני יודעת ש: "The show must go on"!

את זוכרת שאחרי שנפלת סיפרתי לך שבשניות הראשונות הייתי בטוחה שאת מתה, והמחשבה הראשונה שעלתה לי בראש זה איך אני אחיה בלעדייך? כשהתעוררת הרגשתי כאילו הכל נולד מחדש, פותחים דף חדש בחיים.

אז איך, לעזאזל. איך?

מיכי, את תמיד תהיי אתי, כי אי אפשר בלעדייך.

אני מתגעגעת אלייך המון ורוצה ממך חיבוק ונשיקה.

אוהבת

דלית

 

 

===================

 

חוברת לזכרך. דפים.

חברים. שירים. תמונות. תנועות. מבט. צחוק מתגלגל.

מנסה להיאחז בריחות, בטעמים, באותו הקול, ואת כל כך כאן...

רואה אותי יושבת עם כולם ואת נכנסת ועוברת "שלום" ביניהם. ומחכה בשקט כי יודעת שבסוף תגיעי אליי וחיבוק חזק ותתיישבי עליי ונסכם את הימים האחרונים עליהם עוד לא דיברנו.

ואנחנו יושבות ומעבירות חוויות קולניות על ניו-יורק ואיפה עוד צריכות לבקר ביחד כי פספסנו.

צועקות שירים של פינק פלויד בנחל בערב יום שישי, כשאין אף אחד.

מביטות אל הים וההרים ונושמות את המקום הזה פנימה. מדברות על אהבה ותסכולים, חופש וים, וצוחקות.

רוקדות לתוך הלילה, שיכורות אהבה וצחוק ועייפות.

וכל כך הרבה יחד. במאבקים נגד העולם הגדול הזה, ומנסה להרגיע אותך בהתרגזויות על הממסד. מקנאה בך על העולם הזה שלך שבו את שוחה לך את הזמן, מרטיבה את הנשימה במי ים מלוחים וחולמת על ילד קטן משלך.

עולם אחר.

אוף, מיכל, יש לנו עוד כל כך הרבה מה לעשות יחד.

יש לך עוד כל כך הרבה להספיק .

 

מתגעגעת אלייך כל כך

רוצה אותך פה.

עכשיו.

 

ציפי 

 

=============================

 

פלורידה, 19.9.1992

מיכל שלי,

הכל פה כתמול שלשום. הכל כל כך רחוק מפה שאני לא יכולה להבין ולתפוס.

חושבת, משחזרת, ואין סוף לזיכרונות, ויודעת שאת חרוטה בי כל כך עמוק בפנים, מרגישה עד כמה. נכון שאומרים על דרך הביטוי, שמי שהולך לוקח אתו חלק מזה שנשאר, אני מבינה כעת שזה לא סתם ביטוי.

חוששת מהרגע בו תכה בי ההכרה בכל עוצמתה ואז יישאר בי חלל עצום, בלתי ניתן למילוי.

בראש עוברות לי שנים של מגורים יחד בתיכון, בשנת השירות וגם בשנת החופש.

טוטל של שלוש שנים של התחשבות שלא תיאמן, בלי צורך במילים, בלי צורך לבקש, אחת מפנה לשנייה את החדר כשמגיע החבר, חברה או אורחים. הרמוניה מושלמת, בלי ויכוח או ריב אחד. ידעתי להעריך את השותפות הזאת וגם את ידעת לבוא ולהגיד בחיות "ציפי שאלה איך לנו ביחד, אמרתי לה שאנחנו מאוהבות".

מנסה לשחזר לעצמי עשרות פגישות בקיבוץ, חיבוקים של שמחה, ימים של בריכה, של עבודה ביחד בנוי, עבודה ביחד בבניין ועוד מיליון דברים משותפים הופכים ליקרים כל כך.

יודעת שהלשון שלך חדה כמו תער, אבל לא אכפת, אנשים שקרובים אלייך ומכירים אותך כמוני יודעים מי את באמת. מעבר לכל הציניות והאמירה הישירה חסרת הפשרות וגם חסרת הטקט לפעמים, מסתתרת מיכל מקשיבה, פילוסופית, עולם שלם של נוי וטבע, רגשות, תחושות והבנה. לא יכולה לחשוב בלשון עבר על שעות של שיחות. לפעמים התפלאתי עד כמה עמוק הגענו בשיחות, שהרי אנחנו כל כך שונות וכאילו לא שייכות, ובכל זאת... 

 שיחות ארוכות על הטיול, ראיתי איך תכננת כל מקום והכרת כל אבן עליה תדרכי, וקינאתי בך על שיש דבר בו כל כך רצית ואת על סף הגשמתו. ויחד עם זה ראיתי אותך עובדת קשה בבניין, לא מצליחה לחסוך, מסתבכת עם קבלנים שלא משלמים - ולא מוותרת.

עובדת במפעל בקיבוץ ונשברת - אותך לא יצליחו להעמיד ליד סרט נע. ואז דחית את הנסיעה, ואני טסה. להיפרד לא הספקנו, לא התראינו אותה שבת כדי לומר שלום. מה שנותר לי היה להשאיר לך עוד פתק אוהב.

ואז הבשורה על הנפילה...

כאבתי את דחיית הטיול בשנית, אך ממך קיבלתי מכתבים אופטימיים ויפים כל כך. הכל שופע חיים וחיוכים ו"חמודי" ו"מתוקי". אז איך אפשר בערב אחד של יום חמישי אחד להבין ולתפוס? ועוד שלמחרת קיבלתי ממך עוד מכתב מחייך "אני הולכת, שוחה, עובדת. ספרי לי מה קורה. מבטיחה לכתוב לך מהר שוב..."

מיכלי שלי, אני נסחפת. מרגישה שעוד לא הגעתי לשלב ההתמודדות כי אני עוד לא בשלב ההכרה. יודעת שאם יש המשך איפשהו את שם עם הטובים, וחוסר האמונה בזה שטוענים שנמצא שם למעלה רק הולך ומתחזק.

רוצה לפגוש אותך שוב, להתפנק ולשים לך ראש על הברכיים כמו אז, באוטובוס.

אחרי שתיים בלילה פה. בישראל עכשיו שמונה בבוקר. היום בצהריים יביאו אותך לקבורה וודאי יהיה קשה מנשוא להביא שוב בן משק, סמל לחיים ושמחה כמוך, לקבורה.

מי ייתן ואת באמת בעולם שכולו טוב עכשיו.

לא יכולה לסיים וגם לא להבין.

אוהת אותך ומחבקת אותך תמיד.

חני 

 

==========================

 

מיכל,

נורא רוצה לכתוב לך ולא יודעת איך.

איך. כי תמיד הדברים שכתבתי, שאהבת, היו מלאים הומור וחיים כמוך.

איך כי כשאני חושבת עלייך אז לוקח לך שעה להיכנס לבריכה באמצע הקיץ.

איך כי את מתחרדנת עדיין לנגד עיני על סדין בדשא.

ואיך כי אני לא יודעת אם לכתוב לך משהו שתאהבי, בשבילך, או משהו של פרידה., כאילו את אינך.

כותבת לך כאילו כי את נורא בלב עדיין, חיה כמו תמיד, עם המון אור וחמימות קייצית, והמון כוח ואמונה שתמיד שיפרו את ההרגשה. 

אף פעם לא יוצא להגיד, הכל תמיד כל כך מובן מאליו. עכשיו שכבר מאוחר, נותר רק לחשוב ולהיזכר בך.

באהבה ובחום של שמש, שכה אהבת.

 

הדס סנדלר 

 

======================

 

 מיכל,

כשאני מנסה להעלות על הנייר את דמותה, איני יכולה להשתחרר מההרגשה שהנה תופיע עם חיוך רחב ושובב ותגיד במנגינה המיוחדת לה: "שטויות, יעלי, אל תקחי את זה קשה..."

כי מילים אלו חזרו פעמים רבות כל כך בשנים בהן ליוויתי את דרכה מקרוב ומרחוק.

כך, אחרי שנמרחה עם האופניים על הכביש בטיול האופניים ליד עין גב וכל גופה פצוע ואנחנו שתינו מחפשות את האחות של דגניה ב' ומיכל מרגיעה אותי...

כך גם בסופו של ויכוח מייגע, כשאני סחוטה מעמידה מול קבוצת מתבגרים מרדנית ומיכל לא פעם בראשם.

אצל מיכל הוויכוח הסתיים בלי טינה ועם חיוך והמנגינה המיוחדת.

וכך ראיתיה כשהתמודדה לאחרונה, לאחר הפציעה הקשה. היה כאב בעיניים, אבל החיוך והמנגינה נשארו.

נעים לי לזכור את החיות והמנגינה וקשה להאמין ולקבל שלא אפגש בהם על המדרכות.

 

יעלי גל 

 

===========================

 

מיכל,

לספר על מיכל בחוג הדרמה קשה במילים. היה טוב אילו יכולנו להביא סרט וידיאו עליה. לאו דווקא של ההצגה אלא של החזרות והפגישות.

רק סרט יכול היה להעביר את החיוניות, הקפיציות, השובבות, ההומור והחן של הנערה.

בחזרות שלנו היה צורך לפעמים לחזור על סצינה אחת פעמים רבות. מיכל מעולם לא בצעה את תעלוליה בדיוק בדיוק באותה הצורה. היה לה שפע כזה של גינונים, הצחקות ועליזות שלמרות שבעצם עשתה אותו הדבר - היה זה תמיד רענן וחביב וחדש.

למרות כל השובבות הזאת, בלט אצלה הרצון לעשות את תפקידה בצורה הטובה ביותר.

היא נכנסה לתוך התפקיד וחייתה אותו. לא הרבה הצליחה לצערנו ממש לבצע. רק הופעה אחת הייתה לנו אתה על הבמה, אבל כמה מאמץ וכמה יכולת הושקעו בתפקיד הזה יעידו אלו שראו אותה במחזה.

בימים אלו התחלנו שוב בעבודה. מיכל איננה אתנו. אני בטוחה שכולנו, אבל בעיקר הבמאי שלנו, נרגיש היטב בחסרונה בעבודה.

 

חוג הדרמה,

רוחיק