|
|
אמנון בניהו, בן שרה ודן (בניס) לזכר בננו האהוב - חמש שנים לאחר לכתו חמש שנים בלי אמנון... חמש שנים מאותו יום נורא בו נפרדנו לנצח מבננו האהוב. בחרנו לציין את יום הזיכרון ולחלוק איתכם את כאבנו, כאב שאינו מתפוגג עם הזמן, בדבריהם של יעל בת כיתתו ויאיר אחיו כמבטאים נכון את מחשבותינו והרגשתנו. חלק מהדברים הם בבחינת "זר לא יבין זאת", בהקשרים של המחלה של אמנון ותיאורי תקופת הילדות של פעם. את העלייה לקברו אנו מקיימים בחוג המשפחה.
אמנון נולד בעין גדי בשנת 1961. לידתו הייתה בבית היולדות בכפר סבא אותו בי"ח שבו נולד אחיו כילד וגם כמבוגר היה אמנון יפה תואר, חביב וחייכן, ואוהב ילדים ואנשים. כבר בילדות הת אמנון היה בעל יכולת התמצאות נדירה בשטח ,ללא מפות, מספיק שביקר במקום פעם אחת בשביל שיזכור תמיד איך לנווט בגיל 4 נקלע אמנון להסתבכות במחלה שכמעט שמה קץ לחייו. לטיפול בהצטננות שבה לקה ניתנה לו תרופה שהייתה מקובלת באותם ימים ממשפחת הסולפה. כתוצאה מכך פרח עורו והגיע עד למצב של כוויה קשה. הרופא לא זיהה את האירוע כתגובה לתרופה ולכן נתן טיפול שלא היה רלבנטי. בלחץ שלנו ולמרות התנגדות הרופא ובעזרתה של יוכבד ז"ל שהייתה האחות באותה תקופה, הבאנו את אמנון באופן בהול לביה"ח סורוקה. לדעת הרופאים שקבלו אותו עם כויות קשות הוא הגיע ברגע האחרון. טיפול ואשפוז שנמשך מספר שבועות הצליח להבריא את גופו, לא בטוח שהבריא את נפשו. רק שנים מאוחר יותר התעורר אצלנו וגם אצל אמנון החשש ששם באירוע הקשה הזה נזרעו זרעי המחלה שפרצה בשנות ההתבגרות שלו. אחרי האשפוז בסורוקה חזר אמנון לבית הילדים ללינה המשותפת. אמנון היה זקוק באותה תקופה להרבה חום ותמיכה שקיבל אותה מההורים, חלק מזה התבטא בלילות ארוכים שישבנו וגם ישנו בבית הילדים על ידו. יותר מאוחר בבית הספר התבלט אמנון כתלמיד מלא סקרנות שלא הרפה ממוריו ציטוט (מרוני גבעתי). מהמקרים שבהם ביקש עזרה בלימודים, אני זוכר שלא היה מרפה עד שהיה מבין את ה הילדים הכיתה הכירו כבר אז ביכולות שלו להוביל ולהסתדר וזה בא לידי ביטוי בטיולים ובמשימות שהיו לכיתה. כשהיה אמנון בן 15 פרץ המשבר הנפשי וגרם לירידה בתפקוד ובכושר שלו ללמוד. אני באותה תקופה מילאתי תפקיד מרכזי בתנועה, היה לי קשה להשלים עם המצב החדש של אמנון שחייב לארגן מחדש את כל חיי המשפחה, חזרתי הביתה על מנת לעזור לאמנון להתמודד עם המצב שנכפה עליו. יצאתי איתו כל בוקר לעבוד בשדה, קיוינו שהיציאה לעבודה בשדה תוציא אותו מהמשבר. ואכן היו הרבה רגעים של אושר ותקווה באותם ימים של עבודה ביחד בשדה.אבל היו גם הרבה רגעים של ייאוש והרגשת חוסר אונים. אחרי שמאמצי העזרה של המומחים ושלנו לא נשאו פרי אושפז אמנון לצורך טיפולים תרופתיים ונפשיים. אמנון חזר הביתה עצוב ואפטי, אבישי נחלץ לעזרתו ולקח אותו לעבודה איתו בחממות, לאט בעקשנות ובסבלנות אין קץ הוא הצליח להוציא אתו ממצבו. ואז עבר אמנון לגור בירושלים במרכז שיקומי ולימודי בו היה עם נערים ונערות שסבלו מבעיות נפשיות. בתהליך ההבראה שהמשיך הכיר אמנון את טלי שלימים נשא אותה לאישה בנובמבר 1984 אמנון בא עם טלי לעין גדי וכאן הם גם התקבלו כחברים ונראה היה שכאן יבנו את חייהם וביתם. אמנון עבד בנוי בבית הארחה וטלי במחסן בגדים. תחושת מחנק חברתית גרמה להם לעזוב את הקיבוץ ולבנות את ביתם בירושלים. בשנים ההן בירושלים היה נראה שהתפתחה ביניהם זוגיות יפה, פיתחו יחסים חברתיים, עבדו וגם חסכו ונסעו לטיול גדול בדרום אמריקה. בימים טובים למד לימודים אכסטרניים לבחינות בגרות ועמד בבחינות במספר מקצועות שבהם בחר. בכל השנים האלה עבד אמנון בעבודות כמו בניין, טרקטוריסט, טיפול בקשישים, נהגות ועבודות דומות.בכל מקום עבודה בו זכה להבנה וקבלה נתן אמנון את כל כולו וזכה לאהבה והערכה. עם זאת אמנון תמיד שאף ליותר והיה קשה לו להשלים עם העובדה שסביבת העבודה שלו היא עולים חדשים וערבים והוא כבן קיבוץ אינו מצליח להפיק מעצמו יותר. שיפור במצבו ושאיפותיו לשינוי ב החלטה שאחריה חייו השתנו והתחילו לרדת בהתחלה במדרון מתון ויותר מאוחר במדרון תלול יותר. בתקופה זו התגבר אצלו חוסר הביטחון והוא חזר לחיות לעין גדי. התקופה האחרונה לחייו בעין גדי היו בתוכה ניסיונות נואשים וטיפולים אינסופיים בעזרת מומחים ואנשים טובים בקיבוץ. הטיפול האחרון שממנו חשש היה הטיפול שגם עורר ,לא באופן משנכזב מתוצאות הטיפול לקח אמנון את גורלו בידיו ושם קץ לחייו. למרות כל הסבל שעבר בחייו הוא לא הרפה מהתקווה להיות כמו כולם ואולי יותר. לא יכול היה להשלים עם גם בימיו הקשים ביותר לא שכח אף פעם את ימי ההולדת של בני המשפחה ותמיד דאג שיהיו שם פרחים ומתנה. באותם ימים הוא לא ויתר על ביקורים אצלי בהדסה אחרי הניתוח שעברתי. אצטט מ "אני מנסה להבין את צעדו האחרון והטוט לכן יחד עם הכאב הגדול שבאובדן, זו החלטה שהוא לקח עליה את מלוא האחריות" נזכור את אמנון כאיש יפה ואוהב שלחם שנים רבות במחלתו. כמי שלעיתים יכול היה לה ולעיתים נשבר וכשל תחת עומס סבלו. כמי שתמיד ניסה להתגבר ולא השלים עם מחלתו. ישמרו בנו לעד, עדינותו, יצריותו, אהבתו והרגעים היפים שהיו בינינו. אנחנו ההורים זוכרים ומוקירים את התמיכה והעזרה שקיבלנו מהרבה אנשים טובים בקיבוץ ומהקיבוץ עצמו כארגון חברתי.
מדברי יעל קרקעי: מי שלא חווה ילדות בקיבוץ של לפני 30 שנה, יתקשה לעמוד על מהות הקשר ביני לבין אמנון, לכל ילד יש אם ואב,אולם הפעוטים שעימם חלקתי את האמבטיה, שולחן האוכל, ארגז החול – מיום שאני זוכרת את עצמי – הם אחיי לא פחות, ואולי אף יותר, מאשר אלו שנולדו להורי ונושאים אותו שם משפחה כשלי. בתור בת יחידה בקבוצה של חמישה, נאלצתי תמיד לעמוד על שלי בכוח, בדיוק כמוהם הבנים, שפותרים כל בעיה במכות. עם אמנון אהבתי במיוחד לריב, לא משום שאהבתי אותו פחות – ההיפך הוא הנכון – אלא משום שאמנון השתדל לא להחזיר לי כגמולי [למרות שלא תמיד הצליח להתאפק], מ"שום שלבנות אסור להרביץ",ורק מאמנון זכיתי למחמאות על המכות – "את חזקה כמו בן". את הזיכרון של "יעל החזקה" הוא חרט בזיכרוני גם לאחר שאני כבר שכחתי, כאשר בסוף ביה"ס היסודי, בשנה האחרונה שבה למדנו ביחד, כאשר הבנים היו נטפלים אלי [ כבר מסיבות אחרות לגמרי – גיל ההתבגרות הידוע לשמצה, היה נעמד תמיד לצידי ומזהיר אותם – "תיזהרו ממנה – היא יותר חזקה ממה שאתם חושבים, לא כדאי לעצבן אותה". היה לאמנון מעמד מיוחד בקבוצה, בתור היחיד שהיה לו אח ב"גדולים", ולכן זכה ליחס מועדף – יש פרוטקשן שם למעלה. סצינה הזכורה לי במיוחד היא "מסדר הבוקר" בכיתת היום שבו התגוררו "נשרים" ו"יעלים": כל הילדים הקטנים מ"יעלים" היו יושבים במסדרון בשורה לנעול את נעליהם, ויובל עובר מאחוריהם וחולק להם בעיטות בישבניהם. מאמנון נחסכו תמיד הבעיטות הללו, כי היה אח של יאיר, ואת יאיר לא כדאי להרגיז. קשה לחלוק שבחים לילדות בקיבוץ של פעם – הלחץ החברתי שהופעל על כל מי שחרג מהקו שהותווה על ידי הרוב, היה חזק ביותר, ובכל זאת היינו ילדים רגילים לגמרי. גיל ההתבגרות הוא הגיל שבו מתחילות ההשפעות של חינוך זה לצאת אל פני השטח. מעבר למרידות במוסכמות, קיים גם החיפוש העצמי והשאלה הבלתי פוסקת מי אני ולמה אני כזה. אחדים מוצאים תשובה ומשלימים עם המציאות או מנסים לשנותה, אחרים נשארים בחיפוש מתמיד. אמנון מצא את התשובות מהר מאוד,אולם התקשה לעמוד מול העובדות שהסתתרו מאחוריהן. משיחות שהיו לי איתו בשנים האחרונות, ברור לי שהוא התקשה לסלוח על "חטאים חינוכיים" שחטאו לנו בילדותנו, שאולי "החוטאים" כלל לא מודעים לקיומם – ועובדה זו לא נתנה לו מנוח. לא הייתי בארץ בשנים האחרונות, אולם מהפגישות המעטות שהיו לנו בתקופה הזו, ברור לי, שההיגיון והראייה החדה את המציאות, כמו גם היכולת לקרוא לדברים בשמם, לא זנחה אותו. צריך להיות איש אמיץ במיוחד כדי לראות דברים כהווייתם, ולהחליט שאין טעם בהם עוד. לאמנון היה האומץ הזה, ועל כך נוספת לאהבתי אליו הערצה. הרבה נשיקות לך, אמנון, מיעל
מדברי יאיר: לאמנון, בשנה האחרונה אני חושב עליך הרבה. אני מנסה לסכם לעצמי 36 שנים של חיים איתך ובלעדייך. מנסה להבין את היחסים המורכבים בינינו, בין אחים שגדלו ביחד בקיבוץ עם הלינה המשותפת שאפשרה מעט מאוד שעות ביחד ועם ההורים, והרבה שעות עם החברים מהכיתה. זו אולי הסיבה בגללה אנחנו מגדלים משפחה גדולה עם הרבה ילדים וביחד. הזיכרונות שלי מהילדות די מעורפלים. אני זוכר את הביקור בבית החולים בבאר שבע כשהיית בן שלוש, אתה שכבת שם חבוש ונאנק מכאבים . זיכרונות נוספים קשורים לחופשות משפחתית עם ההורים ועם סבא וסבתא לבד בקרית חיים – ליד הים. חלק מהזיכרונות מתערבבים בסיפורים שאני מספר לילדי לפני השינה. בסיפורים אלה אתה הגיבור הראשי הטס במטוס הזמן לנצח את המכשפות הרעות. הזיכרון הבא והחזק שלי הוא קנאה בך בגיל ההתבגרות על יופייך ונחמדותך. אח"כ ליוויתי אותך לאורך מחלתך, ביקור בכפר הירוק, ההוסטל בירושלים שם גרת עם בני גילך ושם הכרת את טלי. החתונה עם טלי הייתה התחלה לעשר שנים טובות שלכם. אני זוכר ביקורים אצלכם בדירה בירושלים שבהם הרגשתי שעלית על דרך נכונה, למרות הקשיים הרבים שליוו אתכם. אבל אתה תמיד רצית יותר, לא השלמת עם המחלה ולא הסתפקת בהצלחות חלקיות. התייעצת איתי לפני הפרידה מטלי אבל כהרגלך החלטת לפי שיקול דעתך. השנים האחרונות היו הקשות ביותר, בייחוד הקושי של השבתות והחגים עם הקושי להיות לבד. בחלק מהם היית מגיע אלינו לכמון, ישן על הספה בסלון ומקבל הרבה תשומת לב מהילדים ובעיקר מאבינועם שכל כך אהב אותך, ואז לרגעים ספורים היה עולה על פניך חיוך, מתוך כל הסבל שלך. נוח בשלום על משכבך אמנון אחי, באהבה יאיר |
 | |
|
|
|
|
|
|
|
|
.jpg)