גן-אל בני

גן-אל בני
חבר קיבוץ עין גדי. נולד בכ"ג ניסן תשנ"ג, 14.4.1933, נפטר בכ"ד אייר תשס"ז 12.5.2007, בגיל 73.

דברים על קברו
ספד לו: יענק'לה גלפז, מזכיר הקיבוץ

את בני נזכור כנראה בשתי פנים.

האחת - בני של השנים האחרונות. בני שאחז בו השבץ, וניטל ממנו הדיבור, והוא מהלך בשבילי הקיבוץ בכסא הגלגלים עם אמי, בת לוויתו המסרה והנאמנה, ומנסה בכל כוחו ליצור קשר עם האנשים. כי בני - איש של אנשים היה, ותמיד החיוך על פניו ונסיון נואש להגיד משהו למישהו, ורק לאחרונה, כשכבר הכל החמיר – ניטל החיוך גם מפניו.

אבל יותר מכך נרצה לזכור את בני שלפני המחלה. בני החכם והחייכן, המטייל והעוזר, למן מחסן החצר ועד להנהלת החשבונות, בני אוהב האנשים, וזה שהאנשים אהבו אותו. כי בני – איש של אנשים היה.

למרות שהצטרף לקיבוץ רק לפני 35 שנה – הרי בעצם היה בני נטוע בנוף המדבר הזה כעץ בראשיתי, כאשר גר בבית ספר שדה ובאכסניה מימיה הראשונים, ובניו – שחר ורון, היו בין ילדיה הראשונים של עין גדי, מהקמת הגן ובית הספר היסודי, כחלק מכתות נשרים ויעלים.

ואחר כך, כשבאופן טבעי מצא את מקומו בקהילה, והתרחבה המשפחה, ונולדו מתן ואור, ואחר נוספו הנכדים – הפכה משפחת גן-אל הענפה, למרכיב משמעותי בתמונה האנושית של עין גדי, ובני – עטור הזקן המלבין, וטוב העיניים והחיוך – בראשה.

כך אנחנו רוצים לזכור אותך, בני, ואל זה נתגעגע. וכולנו יחד עם כל בני המשפחה – מלווים אותך עכשיו בתום יסוריך, מנחמים את אובדנך, ומתנחמים בצאצאיך.

יהיה זכרך ברוך.

לזכר בני
כתבה: איימי
(תרגם מאנגלית: גדי המפה)

במשך 10 שנים ו- 11 חודשים ששהיתי עם בני, למדתי להכיר אותו, את השקפותיו ואת גישתו לחיים. הוא היה אדם מעניין וגילה עניין בטבע.

למרות מצבו תמיד רצה לדעת עוד והיה סקרן לדעת מה קורה בסביבתו הקרובה ודאגה רבה הייתה בו לסובבים אותו ולמשפחתו, וכן גילה גם סקרנות למתרחש בעולם הגדול.

הוא לא רצה שהילדים ידאגו ממצבו, וכשיצאתי לחופשות סופשבוע, הוא לא היה נינוח כיוון שהיה בטוח שלא יבינו אותו. כשידע שאני בסביבה הוא היה שקט ורגוע. הוא האמין שרק אני מסוגלת להבין מה קורה אתו ומהם צרכיו. הוא סמך עליי, שאדע מה הוא חושב ומה הוא רוצה לומר.

יש מספר אנשים: אמציה, דני אפיק, אלישבע, זלמן, נורית ונרי שהוא אהב במיוחד והם אהבו אותו. הם באו לבקרו, טיילו אתו וסיפרו לו חוויות וחדשות מן הטבע, וכן חברים שלו: שילה ואריאל בירושלים, ויענקלה מקיבוץ צובא.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותו ואת חיוכו, וחשבתי לעצמי שהוא אדם טוב וארגיש נוח בביתו.

כשחייך אמרתי לו: "איזה יום נפלא", והחיוך שווה המיליונים עשה לי יום מושלם ומוצלח.

ביקשתי ממנו תמיד לחייך, בייחוד בימיו האחרונים, כיוון שבאלו פסק החיוך.

בני עבורי היה אב, בוס, חבר ואח והתייחסתי אליו כמו אל בן משפחה וכך הוא התייחס אליי.

אני מעריכה את אלו שבאו לנחמני עם מותו ואני יודעת, שהיה כאב גדול בלכתו.

אני רוצה להודות לרינה צארום עבור כל מה שעשתה למעננו ולזכור את אהבתה לבני משפחתו.

קטע ממכתב שכתבה אלישבע רוזנבוים:

"...הוא מתעניין ומגיב ובעל כבוד עצמי ואכפתיות.

הטיפול בו דורש רגישות רבה, תבונה, כוחות פיזיים ונפשיים, מאמץ רב ומסירות.

לאיימי ישנן כל התכונות האלו ועוד!!

יש בה אמונה וחמלה, אהבה והומור

והיא הצליחה לתת לבני חיים של כבוד

ותחושה של בית, שנעים לחיות ולהיות בו....."

דברים לזכר בני - מגרעין "יעלים"

כתבה: גוגו (אילנה גולן - רוזנברג)

הגיעו לקצן שנים של שיתוק וסבל. בני אנגל נפטר.

אבל אנחנו זוכרים אותו בחיוכו השובב עטור הזקן השחור, את העיניים הממזריות מאחורי המשקפיים העבים, כשיוסי היה מורה הדרך (בכל המשמעויות), ולוי היה מדריך בשטח, הרי שבני היה המורה לחיים הטובים, המורה לנהיגה (קופר) בעל כושר ההבעה המעולה והעברית הצחה.

אהבנו את שחר ורון, ולא ידענו את סוד הנישואין עד שבאו אל קצם.

היו מאתנו ששמרו על קשר אחרי שנות עין גדי שלנו. והיו שבאו לבקרו גם בשנותיו האחרונות עת היה רתוק לכיסאו, והדיבור היה משימה בלתי אפשרית עבורו.

אלישבע, שרתוקה למיטת חוליו של זאביק, טיפלה בבני במסירות ובאהבה כל השנים.

נזכור את בני בחיוך הראוי לו.

בני גן אל /מארכיון עין גדי