|
הלל סופר - קורות חיים |
|||
|
הלל נולד בביה"ח "הדסה" שעל הר הצופים בירושלים במאי 1941. הלל ז"ל היה בנם הבכור של מרים ויעקב ז"ל. הראשון מבין שני בנים שנולדו למשפחת סופר. בהיותו ילד קטן עקרה המשפחה מירושלים לכרכור, ותוך תקופה קצרה עברה משם לחולון. בחולון בילה הלל את שנות ילדותו, ושם סיים שאת ביה"ס היסודי. את ראשית חינוכו החקלאי קיבל הלל בביה"ס החקלאי "עיינות", שם למד ובו סיים י"ב שנים. הלל הצטרף לגרעין הנח" "ערבה שעתיד היה להשלים את קיבוץ עין גדי. בשנת 1961 הגיע גרעין "ערבה" לעין גדי, ובאותה עת המשיך הלל במסלול של קצונה. בתום קורס הקצינים חזר לשרת במחנה 80 כמפקד המדרשה החקלאית של הנח"ל. מסגרת צבאית זו הפגישה את הלל עם טוסיה, ובה החלו לרקום את עתידם המשותף. ב1964 נישאו טוסיה והלל בבאר שבע. לאחר חתונתם "ירדו" הלל וטוסיה לעין גדי על מנת לבנות בה את ביתם. בשנת 1964 הפך הזוג הצעיר לבית ספר להורים מאושרים לבתם הבכורה אורנה, ושאחריה נולדה תמר. הלל וטוסיה החלו להכות שורשים בעין גדי. בין השנים 1965 – 1968 התחיל הלל מסלול לימודים ייחודי במסגרת הפקולטה לחקלאות. לימודים אלו התפרסו על פני שני קייצים ואחריהם שנת לימודים אקדמית. 1969 יצא הלל עם טוסיה והבנות לארה"ב לתקופה של חמש שנים. בשנים אלו פרנס הלל את משפחתו, ולמרות עול הפרנסה הצליח לסיים את כל התארים האקדמיים שלו, החל בתואר בוגר וכלה בתואר דוקטור. רבים היו הספקנים באשר לחזרתם של טוסיה והלל לעין גדי, אך הלל, שדבקות במטרה כה אפיינה אותו, חזר ב – 1974 עם טוסיה והבנות לעין גדי. עם שוב המשפחה ארצה נולדו בזה אחר זה הבנים שגיא וצור – ראשיתה של "נבחרת הכדורסל", שהלל כה חלם עליה.. הלל חזר ארצה כחוקר עם ידע רב ועם חזון גדול, וכך החל לעבוד כחוקר במכון וולקני. הלל הציב לעצמו מטרה למצוא שביל זהב, שיחבר את עובדת היותו איש מדע וחוקר ואת היותו קיבוצניק. נראה שהלל מצא את "השביל" הזה, החלום היה בהישג ידו! בין השנים 1986 – 1988 יצא הלל כחוקר לשנת שבתון לדיוויס שבארה"ב כאשר מתלווים אליו טוסיה ושני הבנים. הלל זכה להשיא את שתי בנותיו, אורנה ותמר, ואף זכה בשלושה נכדים בנים: צמד התאומים לאורנה ועופר, ובן לתמר ועופר. נבחרת הכדורסל צומחת לנגד עיניו והלב מתרחב. ב – 1992 לקה הלל לראשונה בליבו. את השנתיים עד ליום מותו השכיל לנצל עד תום וחי כאדם בריא, השולט בכל רזי הגוף. בחודש מאי 1994, כאשר מלאו להלל 53 אביבים, נדם ליבו ואנו נותרנו כואבים. יהי זכרו ברוך |
|||
|
הללי שלי היה לי איש יפה תאר וחזק כמו עץ זקוף עץ פרי שטעמו מתוק ועשיר וריחו הנפלא נישא למרחוק. עץ שלחסות בצל נופו תחת שפע עפאיו היה טעם החיים. להתעורר עם בוקר לריצוד קרני השמש להנות מרעננות טיפות הטל הנושרות מעליו לחייך ליום חדש כה בטוח וחם היה לחבק גזעו המוצק כמו חבק את החיים. ופתע בא משב אימים ובניעור קרע את העץ גזעו החסון לא עמד בסער והאדמה מסביב רטטה, ביקשה לבלוע עוד... מקום בו נפל נבקע לע אדיר אין עוד גזעו לחבקו קר הלב בפנים יודע: מקום בו עמד שמור לו לנצח נצחים בדמותו דמות העץ הזקוף, הגאה, היפה. טוסיה |
תמר חלמה תמר חלמה כי אבא יצא למסע כמו נסיעה לחו"ל אחת מיני רבות. גם לי יש חלום מנחם משלי, בו נקרא הלל "מעלה" אל היושב "במרומים" לפתור בעיות בגנו מי יודע... אולי גם לשם הגיעו בעיות של קרקע ומים, אולי גם שם מחפשים פתרונות למצעי גידול חדשים. תכנון מערכות השקיה חדשות. אולי הגן זקוק לטיפוח בזנים ייחודיים. הלל ודאי לומד את הנושאים בצורה יסודית ומקפת. לא קשה לשער כי לא יציע פתרונות בלבד, אלא יבחן אותם בעצמו ישקיע את כל כולו בפרויקט החדש. ובינתיים בגן של למטה אנחנו כאן, משתדלים להיאחז בכל הטוב שהשארת לנו, הללי, להמשיך את היחד שלנו יחד שבנינו באהבה כה רבה, בהשקעה עמוקה ובהתמדה בלתי נלאית. יחד שהיה לנו כל כך טוב ובטוח. גם אנחנו לומדים כאן, כל יום מחדש, איך ממשיכים בלעדיך. טעם היחד שלנו לא יפוג וישאר שלי אתה תהיה בתוכי. נר חכמתך ואהבתך יאיר את דרכנו! טוסיה |
||
 אבא שלי לא ניתן לתאר עד כמה אתה חשוב ומשמעותי בחיינו. הטבעת את חותמך בצורה ייחודית על כל אחד מאיתנו. השפעה מכרעת לך בעיצוב אישיותי. שזור אתה בכל נימי נפשי. כל מה שיצקת בי מופנם בתוכי. ועוזר לי למלא את החלל שנפער פתאום. אני מודה על כך שהיית לצידי בלידה של הבנים שלי וראית את דור העתיד שלך. הבנים שתמיד רצית שימלאו את הנבחרת המשפחתית. כל כך כואב שאתה לא כאן לראות שכל מה שזרעת ודישנת מלבלב. אך אתה כה טבוע בנו שאתה ממשיך ללוות ולחיות בתוכנו. הקלטת של הילדים מנגנת: "לאבא שלי יש סולם מגיע כמעט עד שמיים... כי אבא שלי הוא הכי בעולם כי אבא שלי הוא הטוב מכולם". שלך, אורנה |
|||
|
טלפון באמצע הלילה... טלפון באמצע הלילה. אני קמה בבהלה, בדאגה לאבא. בתקופה האחרונה התחלתי דואגת לשלומו, בעודו טרוד בשלומם של כולנו.אבא שהיה יושב איתי לנשום אויר צח בחוץ כשהייתי חולה. אבא שהבטיח לי , כשהייתי שרויה בפחדים רבים, שהכל יהיה בסדר.לאבא היה חשוב שאנחנו, האחים, נהיה חברים והו נטע בנו שגאות יחידה.היה אומר שבעתיד הרחוק נשאר החברים הכי טובים אחד של השני. בימי הולדת, בבית,היינו יושבים כל המשפחה בסלון, פותחים מתנות וקוראים את הברכות.אמא כותבת באריכות ואבא מוסיף מספר מילים בכתב היד המסתלסל, היפה להפליא. אבא מקבל נשיקות על המתנות שאמא קנתה. בערב נוסעים כולם לראות סרט בעיר. כך ראינו ביחד סרטים טובים. בדרך חזרה, באוטו, היינו מדברים על הסרט, לפעמים אבא ואמא פותחים בשיר בצוותא ואנחנו מצטרפים. אני זוכרת נסיעות ארוכות שאבא היה הנהג. אני חשה כל כך בטוחה ושלווה, ונרדמת חסרת דאגות... ידעתי שאבא זקוק לזמן שלו ולשקט שלו, אבא ידע שאני זקוקה לזאת העצמי וסמך עלי ועל דרכי. עם אמא הייתי משוחחת ומתפלמסת; לאבא שמרתי את הנושאים המשמעותיים. תגובותיו ענייניות ותמציתיות מכילות במעט מילים כל כך הרבה. כשגוני נולד, אבא היה מגיע לבקר אותי ואת עופר בשעות ערב מאוחרות, בבגדי ספורט, אחרי הליכה. רצה להעיף מבט בנכד שלו. גוני היה כל מה שאבא ייחל: בעל מזג טוב, ערני, סקרן וגם שרירי וחזק. כשאבא הלך נותרנו לבד. נותר רק להודות שהיה בחייו ובמותו צלול, יפה, גאה ומאושר. תמר |
|||
|
איך כותבים על אבא... איך כותבים על אבא שלי, וכל כך הרבה ממך חי בתוכי. מעבר לאבא היית חבר שלי, הדמות שלי לחיקוי. מעולם לא הרגשתי שחסכת בזמן או בתשומת לב. הרגשתי כמו כולם במשפחה, שאני אהוב במיוחד.מילא אותי גאווה, שאתה רואה בי הרבה ממך. לא תזכה לראות את ההישגים, כואב לי לראות שלא תראה את אורנה, תמר, צור ואותי מגדלים את ילדינו כמו שגדלנו; זה הישג שהיה עושה אותך גאה במיוחד. אני הולך לישון כל לילה עם מה שהיית בשבילי, וקם בבקר עם מה שנשאר לי ממך.טוב לי כי הספקנו כל כך הרבה, כואב לי כי החמצנו, הכייף האמיתי עדיין היה לפנינו. אנחנו, במשפחה, חזקים אחד בשביל השני; השארת לכולם הרבה מהכוח שלך. שגיא | |||
 אבא שלי קשה להיפרד מאדם שמעריכים. קשה להיפרד מאישיות שמעריצים. קשה להיפרד מאב שאוהבים. כואב להיפרד מחבר. בשבילי היית כל כך הרבה... כשאני עוצם את העיניים, אני עוד רואה את הדלת הנפתחת בטריקה, ומריח את ריח הנסיעה שמתלווה אליך ושומע את הקול קורא: "הלו, הלו..." כמו תמיד , כשחזרת מנסיעה, לפעמים אני רואה את עצמי חוזר דרך אותה דלת, כשקריאת השמחה שלך מקדמת אותי ואתה מזנק מהכסא ומעניק לי "חיבוק דב" כל כך חזק, עד שנדמה לי שאנחנו אחד. נשארו הזיכרונות, הגעגועים. אתה פשוט חסר לי.אין לי ספק שבלכתך לקחת איתך משהו ממני, משהו שמת איתך. אבל ממך משהו חי איתי, משהו שישאר אצלי תמיד. אני לא יכול לתאר את תחושת הגאווה שממלאת אותי בכל פעם שמכר שלך ניגש אלי ומציין דמיון בינינו. בהליכה או בעמידה, בדיבור או בחשיבה , במבנה גוף או בתווי פנים – אז אתה בעצם פה איתי, ועדיין רחוק וחסר לי כל כך. אתה יכול להיות סמוך ובטוח, שבטרם לכתך הספקת לתת לנו ולטעת בנו את כל הכלים והיכולות שמאפשרים לנו כיום ויאפשרו לנו בעתיד, להתמודד, להתחזק ולאהוב. תחסר לי היד הגדולה המחזירה לדרך הישר מהסטיות, ואיתה הכתף האיתנה שספגה באהבה, בשמחה ובכאב את דמעות האושר והיגון כאחד. תחסר לי כמורה וכמחנך, כמדריך וכמאמן. תחסר לי כאב ועם כל זאת אני נפרד מחבר... נוח על משכבך בשלום.
אוהב תמיד צור התמונות מארכיון עין גדי | |||
