לאמא | דני לוויים
דניק תעשה לי קפה
אורייקי תעשה לי גם קפה טוב...
יותר לא תבקשי בקול רם, אבל אנחנו נשמע את הבקשה שלך מדי פעם בגעגוע.
מי לא יודע להכין לאמא קפה שירים את היד.
מוסד קוראים לך החברים ואנחנו חושבים כמה מוסדי
ילדים לפני כולם
ילדים מאומצים ושלתניק"ים
פינת חי בשביל הילדים (ד"ר דוליטל של עין גדי)
מועדון מעריצים שאת להם אוזן קשבת ובית חם
שמיכות מיכלי לכל ילד שנולד
למי אין בבית שמיכה או בובה או תיק
ובשבילי המוסד העיקרי – סבתא
לנכדים תמיד מסקרן תמיד מעניין
תמיד הטלוויזיה דולקת ותמיד פומלה מתוקה
וכמובן חיות וחיבוקים, מילה טובה וגם נזיפה
וברור ששלושתם יודעים להכין אתם יודעים מה...
גם אנחנו גדלנו בבית של חוויות והתנסויות!
אל תאכל רק תטעם
אם את רוצה סיגריה תבואי אלי
בבית שלנו לא שמענו לא מקובל
הקושי בשנתיים האחרונות והעצב הכבידו
היינו מסביב כמו גדר
אני שר חוץ ואוריה שר הפנים
ואם חצינו את הגדר נזיפה ומבט
כחול זועם מחזיר אותנו למקום,
לזרום איתך בערך.
מכל מקום מקבלים רמזים
שחברת למועדון הזהב.
חברי המועדון לפי ותק:
סבא שאהב אותך
מיכל וענת
ואחרונה חנה להב
המלאך שלך ושלנו בשנים הללו
נוחי בשלום סוף סוף אמא
אנחנו כאן ביחד ובסדר.
ממלאים כוסות קפה בבירה באהבה וגעגוע.
דני
אמא יקרה | אוריה לוויים
אוהב ומתגעגע ועצוב נורא
את מורה מספר אחת ללב פתוח ואוהב,
שידע להכיל כל אדם וכל חי.
אין עליך כפרה נשמה יחידה ומיוחדת, פשוט כלילה.
תחסרי כאן מאוד לכולנו על פני האדמה.
היית גם מעצבנת ומסנג'רת ברמות – לא ניקח לך את זה, אבל זה פשוט מתגמד.
תודה על הזכות והמתנה הנפלאה לעבור איתך את המסע הזה.
אני מוכן לסחוב אותך לפחות עוד 10 שנים על הגב.
בית פתוח ושמח ומלא אנשים צבעוניים וססגוניים,
קופים, כלבים, נחשים, תוכים עופות ושאר מיני יצורים.
איזו מתנה גדולה את הראית לנו דרך ויש לך מורשת מופלאה.
ד"ש חם וחיבוק למיכל וענת, סבא וסבתא ושאר האבות והאימהות.
מאחל לך שלוה ונחת בהרפתקה החדשה שלך
אמא יקרה
אוהב ומתגעגע ועצוב נורא
שלך לתמיד אוריה
דוד לווים
אני לא יודע איך להתחיל לכתוב לך
או איך אפילו מתחילים לכתוב במצב כזה
אני יושב בסלון שלך מבלי שאת לידי על הספה
בלי טלוויזיה דלוקה
שקט פה מידי סבתא
עוברות בי הרבה מחשבות
אני חושב בעיקר עליך ולא נרדם
מעלה זיכרונות ישנים, רגעים יפים עם דמעות בעיניים ומודה לך
תודה לך על ילדות מופלאה נדירה ומיוחדת
תודה לך על רגעים מצחיקים ושמחים
ועל המון רגעים שלא אשכח בחיים
אני מקווה שאת יודעת כמה אני אוהב אותך
וכמה אנשים אוהבים ומכבדים אותך
מגיעים מכל העולם במיוחד בשבילך לחלוק כבוד אחרון
אני מקווה שעכשיו טוב לך אחרי כל הסבל שעברת
אני מצטער שלא נפרדנו כמו שצריך
או לפחות במו שהייתי רוצה
ושלא הספקתי לראות אותך בזמן
אני נפרד ממך עכשיו עם געגועים חזקים
ובתקווה שאתעורר מחלום רע
לא מאמין שפתאום הלכת
אוהב ושוב מודה לך בלי סוף
על שאת חלק בלתי נפרד מחיי
לא אשכח אותך לעולם
דוד
Thomas with Anna + Lukas
My dear Clila,
You gave me a home here in Ein Gedi
Your house is one of the warmest places in the world.
The door is always open.
Please keep the door to heaven open in the same way for each one of us
when we are going to follow you one day.
Ani sholeach lach neshika
Thomas with Anna + Lukas
יום שני 20 נובמבר 2017 - דברים לזכרה של כלילה | רותי ליאור
"על כורחך אתה נוצר, ועל כורחך אתה נולד, ועל כורחך אתה חי, ועל כורחך אתה מת" פרקי אבות.
כלילה יקרה, נאספנו כאן ליד קברך שזה עתה נכרה להשמיע דברי פרידה אחרונים.
כלילה, את ליווית את עין גדי כמעט מראשיתה. הגעת לעין גדי ילדה נערה עם שיער בלונדיני מתולתל משהו ואי אפשר היה להתעלם מהיופי הזה. שנים רבות עבדת בפינת חי והצלחת להעמיד דורות של ילדים, שחוו את אהבתך למקום ולבעלי החיים שבו. את היית זו שהדבקת בהם את החיידק של אהבת בעלי החיים. ילדים רבים היו מוצאים אצלך פינה חמה ושימשת להם מעין מקלט מן הקשיים של בית הספר. העלית את פינת החי של הקיבוץ לדרגה גבוהה. אינני יכולה שלא להזכיר את זוג הרקונים שבני שי קיבל על עצמו להחתים אצלנו בבית. רק את היית מסוגלת להלהיב אותו לקראת המשימה ולשכנע אותי להחזיק שני רקונים מספר חודשים בתוך ביתי. ידעת לקשור קשרים מיוחדים עם ילדים ולהטיל עליהם משימות הקשורות בשמירה, האכלה וטיפול בבעלי חיים. את הטבעת את חותמך בפינת החי ובדורות של ילדים שלמדו ממך על בעלי חיים ועל עולם הטבע בכלל.
לפני מספר שנים היית בין הנשים הראשונות בעין גדי שפנתה לעולם היזמות. פתחת מפעל לתפירת שמיכות טלאים וצעצועי בד בעזרת חוה רון ז"ל ורוחה שתיבדל לחיים ארוכים. בדרך מקורית זו רצית להנציח את בתכם מיכל שנספתה בתאונת דרכים. אובדנה של מיכל היה מכה קשה ואת לא נפלת ברוחך והמשכת את שגרת החיים. לפני מספר שנים אבדת את אחותך הקטנה באופן פתאומי ועדיין לא נפלת ברוחך, לפחות כלפי חוץ שידרת עסקים כרגיל. אין לי ספק שאובדנים אלו כרסמו בליבך וערערו את מצב בריאותך, ואכן בשנים האחרונות נלחמת על בריאותך. עם התדרדרות מצבך נזקקת לעזרה ואי אפשר שלא להזכיר את חנה להב ז"ל שטיפלה בך במסירות רבה עד שהמחלה הכניעה אותה. אני בטוחה שפטירתה של חנה הייתה עבורך מכה קשה. למרות העצב שליווה את חייך ולמרות המגבלות הבריאותיות לא ויתרת על טיולי בוקר וערב בחצר הקיבוץ עם הכלבה הקטנה שלך. נסעת עם הקלנועית שלך והיית חונה ליד הכלבו כדי להתענג על קרטיב.
קהילה שלמה המומה וכואבת על לכתך, פרידות מטבען הן דבר קשה ותמיד הפרידה מוקדמת מידיי ובעיקר כאשר היא תופסת אותנו לא מוכנים. כולנו עצובים ומרכינים ראש על לכתך.
בית עין גדי משתתף בצער הבנים דני ואוריה, הכלה, הנכדים, זבו וכל המשפחה והחברים.
ימתקו לך רגבי אדמתנו אליה נאספת היום. האדמה הזו אשר צעדת עליה את מרבית שנותייך והיא תשיב לחיקך אהבה.
יהי זכרך ברוך!
כלילה הלוחשת לציפורים - נחמה ועמוס גנור
לכלילה | אלי רון
לכולם היה ידוע שכלילה אינה במצב בריאותי טוב. ובכול זאת, בהיוודע דבר מותה הייתי בהלם. בתוך נימי נפשי קיוויתי וייחלתי שתתמיד ותמשיך, למרות מצבה הגופני, והמלאך עם החרמש לא יוכל לה.
אינני יכול לשכוח את תרומתה הגדולה לחינוך הילדים והנוער בקיבוץ, והכוונה לחנוך הלא פורמאלי. כלילה עבדה תקופת ממושכת בפינת החי ועיצבה אותה לפי רוחה ושאיפותיה. ועל הכול - היא קֵרבה לעולם החי ילדים ונערים שרבים מהם מצאו במקום ובדמותה של כלילה עניין ומקום מפלט ונחמה מלחצי הסביבה. חלקם אף היו מבאי ביתה.
אותם מעשים אינם חזות הכול. לזכותה עמדו עוד מעשים ועיסוקים אחרים, שמן הסתם ידובר בהם. אני זוכר בכאב את האסון שפקד את משפחתה, כשמיכל הנערה המקסימה ניספתה בתאונת דרכים. חיי כול המשפחה הושפעו מאותו אסון. זיכרה של מיכלי ליווה את כול אורח חייה של כלילה, אשר הקימה לזיכרה מפעל קטן למוצרי אומנות הטלאים בשם "מיכלי טלאים". במפעל זה עסקו מעט חברות, ובו ניתנה להן הזכות לבוא לידי ביטוי במלאכה יפה ומספקת. למגינת ליבה של כלילה לא הצליחה בעניין המסחרי. לדעתי מכיוון שהעריכה מאוד את רמת העבודה והגימור של המוצרים, שהיו בעיניי ובעיני רבים לא סתם עבודה אלא גם אמנות, לא התפשרה על מחיר ירוד בעיניה.
אינני יכול לשכוח את גדלות נפשה של כלילה. כשחנה, מורה לפסנתר שלימדה בעין-גדי, חלתה בסרטן אלים, ומצבה הנפשי והמשפחתי היה קריטי (באותה העת היא כבר לא לימדה אצלנו), כלילה אספה אותה לביתה, טיפלה בה והעניקה לה חום ואהבה עד לכתה. מעשה זה מעיד יותר מכול על אהבת האדם שלה, שלא לדבר על אהבת החי בכול תחום, החל מפינת החי ועד לגידול חיות מחמד בביתה עד יומה האחרון. את זאת לא אשכח אף פעם.
כך נזכור אותה - נפש גדולה, שבזמן האחרון לא יכלה לבוא לידי ביטוי בגלל מצבה הבריאותי, אך פועלה בעבר תרם רבות לקיבוצנו.
לאחרונה איבדנו מספר חברים יקרים, שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו. חלקים חשובים נגרעים מאתנו. כול ההולכים הם עצם מעצמנו. שיווי המשקל החברתי מתערער לנוכח החברים הרבים השוכנים קבע באדמתנו. זה מעצים את האבל על חָבֵרתנו כלילה. כל אחד מהרהר בסתר ליבו "עד היכן?!" זוהי השאלה הנצחית, שאין עליה תשובה.
כלילה היא חלק מהריקמה האנושית שלנו. כפי שנאמר בשירו של מוטי המר:
"כשתמות משהו ממך בי
ימות אתך
כי כולנו ריקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו
ומשהו נשאר אתו".
חווית ילדות | עדה ושרהל'ה
על ספסל בגן, בחולון הוותיקה של שנות ה- 50,
בגן הרצל בין עצי צפצפה ענקיים, פינת דשא וספסל מוצנע,
שתי ילדות בנות 8-9 שנים, תלמידות בבי"ס ביאליק. כלילה ואני.
כיתה ג' או ד' – חברות בראשית דרכה... (כלילה הוותיקה במקום ואני חדשה ונקלטת בחברה)
יושבות על הספסל, הרגלים קצרות, נוגעות לא נוגעות באדמת השביל,
ואנחנו מביטות אל צמרות העצים.
עדיין אני שומעת את קולה אומר לי ..."סתכלי, סתכלי, איזה יופי!"
במילים ספורות ובתנועות יד רכות מפנה את תשומת ליבי אל היופי שמסביב,
אל רחש וזמזום החרקים המעופפים, אל ריצוד האור בין העלים וגם אל קולות העיר הבאים מעבר
לפינה. לימים, כשהתפתחה ההכרות ביננו וחיינו ושזרנו זו בחייה של זו, הבנתי את פשרה של
התמונה החקוקה בזיכרוני. זיכרון ראשון זה, עבורי, הוא תעודת זהות לכלילה. תכונה מופלאה
באישה השומעת את השיר בתוך השקט, היודעת לאסוף את הפרטים הקטנים שאבדו מזוהרם,
לפעמים גם נשכחו ונזנחו...ולאוששם, לחברם מחדש אל חייהם.
כך, היא מי שטיפחה המשך שנים את החי בפינת החי, את בעלי החיים ואת הילדים שגדלו שם.
בידיים רכות וחומלות, ריפאה וקרבה את מי שזקוק היה לחמלה ותשומת לב והביאה מזור ושמחה.
משברים, אסונות ומחלות..
והיא כעוף החול – נופלת וקמה
מוצאת את הדרך להירגע ולהרגיע את הסביבה.
בעין ובנפש של אומן, שוב מחברת בין הפרטים הקטנים ועושה נפלאות בצרוף הטלאים.
פיסות הבד הנשכחות הופכות תחת ידיה למרבדים מחייכים, תוך שהיא מלקטת סביבה נשים
עמלניות. נוגעת בליבות מכריה המגוונים, צעירים כמבוגרים, ישראלים ותיירים, עוברי אורח
ומקשרת ביניהם כאילו היו משפחה.
והבית פתוח שוקק ומלא שיחה ועשיה.
כן – היא לא מוותרת
על ביקור אצל חברה טובה, רוחה,
על טיול עם כלבה, על סרוק הצמה, על השאלה – מה? מה נשמע?
וגם על הסיגריה!
נדמה שזה מעט? לא! זה הרבה,
כל פרט הוא חשוב וגדול וכל מילה קטנה היא סיפור.
המשבר האחרון, הפרידה מחנה, נדמה שהיה גדול עבורה,
העצבות, האובדן הגדול שנתווסף, אולי גם הוא אל הגעגועים העזים לנשמות אהובות מהן נפרדה,
הביא אותה לסופה של הדרך.
שלום לך חברה יקרה
תחסרי לנו מאוד, מאוד!
עדה ושרהלה