עשת יוכבד

יוכבד עשת
חברת עין גדי. נולדה בז` חשון תרצ"ז, 23.10.1936. נפטרה בה` תשרי תשס"ב 22.9.2001, בגיל 65.

 

מעט מִקורותיה של יוכבד

יוכבד נולדה ברמת גן ב-23/10/1936 ללאה ואברהם מאירוביץ', חברי קיבוץ רמת הכובש. בת בכורה להוריה, בת שנייה לקיבוץ. ההורים שניהם יוצאי פולין, היו ממקימי קיבוץ "הכובש" בכפר סבא, שלימים עלה לרמה ונקרא רמת הכובש.

בחורף ביקשה לאה לקבל סוודר עבור בתה הפעוטה. בקיבוץ החליטו שאין צורך בסוודרים... לאה הבינה שלא תוכל לחיות בחברה שמכתיבה לה כיצד לגדל את בתה, והודיעה על עזיבת הקיבוץ.

בקלטת וידיאו שצילמה עירית, מספרת יוכבד בקצרה מעט מקורותיה לרועי ורעות, וכך היא מתארת את תנאי מגוריהם אז: "גרנו עשר שנים בדירה שכורה קטנטנה, חדר, מטבחון, פרוזדור. שירותים בחצר, מקלחת במחסן בחוץ. לא היה חשמל, היו מנורות נפט, לא היו מים חמים – והחיים היו נהדרים! יוצאים מן הכלל!"

מספרת נילי, אחותה של יוכבד: "בכפר סבא היה אבא מובטל זמן מה ומצא את פרנסתו בעבודות מזדמנות ובסלילת כבישים. אימא עבדה במשק בית.

בשנת 1942 פתח אבא מאפייה ומאז, במשך שנים ארוכות, שימש כאופה. בשנה זו נולדתי ואימא טיפלה בי בשעות היום, ובלילה, כשאבא היה בבית והשגיח עלינו, יצאה היא לעבוד בהכנת רשתות הסוואה לנשק של הצבא, וכך, לאט-לאט הם החלו להתייצב מבחינה כלכלית ובשנת 1947 עברנו לגור בבית משלנו. ההורים עבדו מאוד קשה, מושגים כמו חופשה או בילויים משפחתיים לא היו מוכרים להם. הזמן היחיד בשנה בו המאפייה הייתה מושבתת היה בפסח, אבל זה היה הזמן היחיד בו ניתן היה לבצע שיפוצים במאפייה, ניקיונות, תיקונים...

בשנת 1951 נולד בן הזקונים יוסי, שיוכבד טיפלה בו כמו אימא קטנה, ונפשה נקשרה בנפשו מאוד."

בגיל 15 יצאה יוכבד ללמוד טיפול בתינוקות בפנימייה של ויצ"ו בתל-אביב ולאחר מכן עבדה בבית היולדות בכפר סבא. יוכבד הצטרפה לתנועת הנוער העובד, ובשנת 1956 הגיעה לעין גדי, וכך היא מספרת לרועי ורעות באותה קלטת וידיאו:

"היינו בקריית ענבים. מהצבא ביקשו שנהיה בהיאחזות הנח"ל בעין גדי. רצו לאזרח את הישוב. פנו אלינו והתלבטנו מאוד. אמרו לנו: ניקח אתכם לטיול למקום, שתראו מה זה בכלל ותחליטו. נסענו לשישי-שבת להיאחזות בעין גדי (הישנה), דרך דימונה. מסדום לכאן הייתה דרך עפר מלאת מהמורות, ומסביב שממה. אבנים. הגענו מטונפים מאבק הדרך. הירק היחיד שראינו היה בהיאחזות... בערב ישבנו עם החיילים ובבוקר לקחו אותנו לפלטו, לנקודה שבה ממוקם הקיבוץ כיום. מה שראינו היה צחיחות מוחלטת – ואבנים. ואז סיפרו לנו מה יהיה כאן. הצביעו מסביב ואמרו: כאן יהיה חדר האוכל ופה בתי הילדים, ושם בתי המגורים ומסביב תהיה גדר שהילדים לא יפלו לנחל ערוגות... הבטנו ולא האמנו! היינו בני 19, ילדים בעצמנו, ודיברו אתנו על משפחות וילדים... צחקנו. חזרנו לקריית ענבים, הייתה אסיפת גרעין ובתום הדיונים הייתה הצבעה. הוחלט, ברוב לא גדול, שיורדים לעין גדי בינואר 1956.

בעין גדי עסקנו בחקלאות. היה לנו יתרון שכאן היבול היה מוקדם יותר בגלל החום, וקיבלנו מחירים טובים. גידלנו עגבניות, צמחי מרפא, בננות כותנה, ירקות, וכרם, ובינתיים עקבנו אחרי הבנייה של הנקודה החדשה. כשעלינו לגור בפלטו עירית כבר הייתה בת שנתיים".

בגרעין פגשה יוכבד את יגאל והחברות ביניהם הלכה והתהדקה ובט"ו באב, ב-11/8/57 הם נישאו בעין גדי. ברוח הימים ההם ערכו חתונה משולשת. החופה נערכה בנחל דוד. כארבעים אורחים הגיעו דרך באר-שבע, בדרך לא סלולה, ביום חם במיוחד, וטיפסו עד למפל השולמית...

בעין גדי הייתה החלטה שיולדת, בסוף ההריון, נוסעת למרכז הארץ על מנת שתוכל להגיע בעוד מועד ללדת בבית חולים. להלכה יכולה הייתה יוכבד לנסוע להורים בכפר סבא ולהמתין שם ללידה, אלא שהייתה החלטה בקיבוץ שהמְתנה ללידה לא תהיה בבית ההורים, משני טעמים: האחד – לא לכולם היו הורים, וחשוב היה לשמור על שוויון, שלא יהיה יתרון למי שיש לו הורים, השני – חשוב היה שהתינוק ייוולד לתוך חברה קיבוצית... כך נבחר קיבוץ עינת כמקום בו תמתין יוכבד ללידה. עירית נולדה ב-22/10/1957 בפתח תקווה ולאחר הלידה שהו האם והבת עוד מספר שבועות בעינת, ואז חזרו לעין גדי.

החזרה לעין גדי הייתה מסע של ממש, בדרכים לא סלולות, בתחבורה בלתי סבירה, במזג אוויר חורפי, כששיטפון מקבל את פניהן... בתום 18 וחצי שעות של טלטולים הן הגיעו לעין גדי ושם נלקחה עירית ישירות לבית התינוקות. הרפתקה זו נחרטה בזיכרון הפרטי והקיבוצי, ואף הפכה לשיר מחורז שכתב דודו אברהמי לעירית שתיים-עשרה שנים אחר כך, למסיבת בת-המצווה שלה.

לידת עירית הייתה הלידה החמישית בעין גדי. היה מחקר שקבע שלא ניתן לגדל ילדים באקלים של עין גדי, והמשפחות הצעירות שנולדו להן ילדים חששו לגורל ילדיהן ועזבו, וכך הייתה עירית למעשה לבת הראשונה של עין גדי.

הילדים גרו בלינה משותפת. אמהות היו קמות בלילה והולכות להאכיל את התינוקות, וההשגחה על הילדים הייתה מוטלת על שומרת הלילה. זה לא היה קל לילדים או להורים, אבל זה היה חלק מהאידיאולוגיה ומי שבחר לחיות כאן, היה צריך להשלים עם זה.

משפחת עשת התרחבה עם לידת ניר בשנת 1966.

זמן מה אחרי פטירת אמה של יוכבד, הגיע אברהם, אביה, לגור בעין גדי, ונקרא בפי כל בשם סבא-אברהם. הוא עבד כאיש אחזקה וכאופה, וחי כאן את שנותיו האחרונות.

בשנותיה הראשונות בעין גדי שימשה יוכבד כקשרית, לאחר שעברה קורס קשריות. באמצעות מכשיר המורס קיימה קשר עם הצבא בבאר שבע. במשך הזמן קיבלו מכשיר קשר משוכלל יותר, משהו שדמה למוטורולה ונקרא "ורדה" ובאמצעותו יכלו ליצור קשר גם עם ירושלים. לבסוף הגיע הטלפון לקיבוץ. מכשיר יחיד, עם מנואלה, ויוכבד הייתה היחידה שהייתה מורשית להפעילו... יוכבד הייתה אחראית גם על חלוקת הדואר והעיתונים בשנים הראשונות, ומעמדה המיוחד הזה הונצח בשיר שכתב על כך יענק'לה גלפז. עיסוק נוסף שהיה בסמכותה היה רישום הפרוטוקולים של אסיפות הקיבוץ בשנים הראשונות. כתב היד המעוגל, היפה והמסודר, דייקנותה והעניין שגילתה בכל הנוגע להחלטות הקיבוץ הם שזיכוה בתפקיד זה.

כשעירית נולדה עברה יוכבד לעבוד במכבסה, אחר כך במתפרה, זמן מה עבדה במרפאה, ולאורך שנים רבות הייתה אחראית על הטיפול האורטודנטי של ילדי עין גדי. לימים עברה יוכבד לעבוד במשרד בית ההארחה, שם שימשה כמזכירה תרתי משמע: הזיכרון הבלתי רגיל שלה שירת היטב את המטרה. היא זכרה הכל, אורחים, שמות, טלפונים, הזמנות, תאריכים, אירועים. עשרים שנה עבדה בבית ההארחה, מנהלים באו והלכו, והיא נשארה, כדמות המרכזית בענף. בתום עבודתה שם עברה לעבוד בפונדק, בתור מי שממונה על מניית הכסף, חשבונות, הזמנות ועוד, ושם עבדה כעשרים ושתיים שנים, עד יומה האחרון.

מספרת עירית:

"בשנים הראשונות היה לאימא מאוד קשה עם עזיבות של חברים. כל עוזב נראה לה כבוגד. מסיבה זו נעדרה ממסיבות חג המשק ומהחגים, כדי שלא תיפגש עם אנשים שעזבו ובאו לבקר. לקח לה המון זמן עד שיכלה להיפגש עם חברים מן העבר שבחרו בדרך אחרת.

אימא לא הייתה אישה קלה. לאורך השנים היו לה חיכוכים וחילוקי דעות עם מטפלות, עם הקיבוץ. למשל, היא השאירה הוראות לשומרות שאם אני בוכה יש לקרוא לה, שאם אני מסרבת לאכול – לא להאכיל אותי בכוח... דברים כאלה הרגיזו את השומרות. הייתה הוראה שילדים הולכים הביתה בארבע וחצי. היא אמרה לי שאם אני רוצה לבוא בארבע, היא מרשה לי לבוא. דברים מסוג זה לא כל כך הסתדרו עם הממסד, אבל לאימא האימהות קדמה לכל, גם לקיבוץ.

מצד שני, כשדיברנו על עניין הלינה המשותפת שאלתי אותה: 'לא ידעת שאנחנו סובלים?' והיא אמרה: 'לא, לא חשבתי'. אחרי הכל היא הייתה בת 21, חסרת ניסיון, ללא הדרכה, בלי משפחות מסביב, בלי ליווי של הורים, ועשתה מה שהוחלט, מה שכולם עשו, וכולם התנהגו בהתאם להחלטות... וגם אם הדברים הפריעו לי, גם אם כעסתי, ידעתי שהדברים לא קרו מתוך כוונה רעה, אלא משום שכאלה היו פני הדברים אז, התפיסה הקיבוצית, האידיאולוגיה – הם אלו שקבעו את אופן החיים.

כשהייתי תינוקת הייתה לי בעיה רפואית שגרמה לי לסבל ואמרו לאימא שצריך לנתח. אלא שרופא הילדים אמר שלא ינתחו אותי עד גיל שלוש שנים. אימא בדקה והתברר לה שניתוחים כאלה מבוצעים לתינוקות ללא צורך בהמתנה ובסבל מיותר עד גיל שלוש ועמדה על כך שיאשרו לי לעבור את הניתוח".

בינואר 1999 העלתה יוכבד פרשה זו על הכתב. בין השאר כתבה:

"...לא הייתי מוכנה וגם לא יכולתי לראות יותר את סבלה של עירית. הודעתי שאני עוזבת את עין גדי. (יגאל לא תמך בי, כי עין גדי הייתה יותר חשובה לו). הודעתי להוריי, שגרו בכפר סבא, על כל התהליך והם תמכו בי. כשמלאה שנה לעירית עזבתי את הקיבוץ והגעתי לכפר סבא.

עוד באותו יום הגיע אליי אחר הצהריים שמואליק חדש (מכנרת) אשר היה מתוכנן לרדת לעין גדי עם משפחתו בתור מדריך חברתי, והוזעק על ידי יונתן זמיר שפחד שאם אני עוזבת, לבתו עינת לא תהיה חברה, וביקש משמואליק שיטפל בנושא. אמרתי לשמואליק שבריאותה של עירית חשובה לי יותר מעין גדי...

לאחר שלושה שבועות שמואליק בא עם כל הטפסים הדרושים ואמר לי שעין גדי מוכנה שעירית תעבור את הניתוח..."

משפחת עשת גדלה והתרחקה.

ניר נסע לארצות הברית וחי שם מזה שנים. יוכבד שמרה על קשרים טובים אתו. הם ניהלו שיחות טלפוניות ארוכות פעמיים-שלוש בשבוע, לעתים אף בכל יום. ניר בא לביקורים מדי פעם ויוכבד נסעה עם יוסי אחיה לבקרו בארצות הברית. בנסיעה זו כבר הייתה חולה, ולמרות זאת עשתה את המאמץ ולא התחרטה על כך. אדרבא, היא נהנתה מאוד מהמפגש עם ניר, שקיבל אותה באהבה וכבוד, והיא גם הרוויחה טיול עם אחיה אותו כה אהבה (ונפטר זמן לא רב לאחר מכן).

הריחוק מניר היה לה קשה, אבל היא נהגה לומר שעליו לעשות מה שטוב לו ואם הוא מאושר בבחירתו, היא שמחה על כך.

עירית נישאה לממה ונולדו לה שני זוגות תאומים: רועי ורעות, עמית ועומר, והמשפחה גרה בערד. הקשר עמם היה יומיומי. עם הנכדים הייתה סבתא כמו גם חברה טובה, אתה אפשר לדבר על כל דבר, להיוועץ. כשדיברה עליהם עיניה זרחו.

יגאל נפטר בחטף בערב ראש השנה, בשנת 1992 והותיר אותה לבד בעין גדי.

לאורך השנים נוצרו בינה לבין חברים שונים בעין גדי מערכות יחסים יפות של ידידות, אכפתיות, דאגה, סיוע. עם לכתו של יגאל התווספו למעגל אנשים נוספים שהקשר ביניהם ובינה נולד על רקע רצונם ונכונותם של האנשים לסייע ולתמוך בה. מטבען של מערכות יחסים כאלה שהן מורכבות, עם עליות ומורדות, עם רגעי התעלות ורגעי שבר... בין המקורבים לה נמנו זאביק ואלישבע, חניתה חורש, שרה חלק, ציפי ואמציה, כלילה, משפחת רנדי, חנינה, פסח, אלי כהן, אביבה שחף, מירי גלעד ועוד ועוד...

חברות אמיצה ורבת שנים הייתה לה עם דבוישה, בת גרעין "שדמות", שלימים עזבה את עין גדי, אך לא היה בכך כדי לפגום בקשר, אדרבא, נראה כי דווקא הריחוק אפשר להן לפתוח לבבות ולשמור על קשר מכתבים וטלפונים חשוב ומשמעותי עבורן.

עירית: "כשאבא נפטר, אחרי שאמרה לי לצלצל ליוסי אחיה, המשפט הבא שלה היה: 'אני לא חוזרת לעין גדי'. כי מה שהחזיק אותה בעין גדי היה בעיקר אבא. ההצהרה הזו שלה, שנראתה לי מאוד ברורה, החזיקה בדיוק עשר דקות... כי היה לאימא יחס אמביוולנטי לעין גדי. בניגוד למה שלפעמים הקרינה – הייתה מאוד פטריוטית לעין גדי. הייתה בה נאמנות למקום, קשר לאנשים, לאירועים. למרות כל הביקורת שלה על תהליכי השינוי שהקיבוץ עובר, היא אהבה אותו מאוד, דאגה מה יקרה, כאבה את הירידה בתיירות. העבודה חיברה אותה למקום, הייתה לה סיבה לקום בכל בוקר...

כשעברנו לערד קנינו בית עם יחידה מיוחדת עבורה. היא ידעה שברגע שתרצה, היא מוזמנת לגור אתנו. האופציה הפתוחה הזו אולי נתנה לה ביטחון, אבל היא ידעה שלא תנצל אותה. היא אמרה שכדי שנישאר ביחסים טובים, עליה להישאר בעין גדי.

דירתה של יוכבד מספרת את סיפור חייה:

הקירות מכוסים בתמונות יקיריה: תמונות של יגאל, של יוסי, של הילדים והמון תמונות של הנכדים. וגם תמונות גובלן מעשה ידיה.

המדפים מלאים אלבומי תמונות מסודרים. מיעוטם תמונות של פעם, בשחור לבן, מרביתם תמונות של הילדים והנכדים ויש גם אלבומי תמונות שצילמה בטיוליה בחו"ל. ואלבום מיוחד אחד מכיל את כל גזרי העיתונים, כתבות ותמונות, שנכתבו על יוסי, אחיה השוטר, שהיה צעיר ממנה ב-15 שנה, ושנפטר באופן פתאומי לפני 7 שנים. באלבום זה באה לידי ביטוי הערכתה והערצתה לו.

עוד אפשר למצוא על מדפיה את האפיקים של עין גדי אותם אספה וכרכה במשך עשרות שנים, ואפילו תוכניות משק ומאזנים בין כרכיה.

עירית מספרת: "לאחרונה התחלנו לדבר על הרבה נושאים הקשורים לעבר שלה ושלנו. בין השאר על החינוך המשותף. כאב לה לשמוע שמאוד סבלתי. לא הייתה מודעת לחלק מהדברים ואמרה לי שיש לה רגשות אשמה.

לפני זמן קצר קניתי את ספרו של אברהם בלבן "שבעה". הספר מספר על בן קיבוץ החי בחו"ל, שעם פטירת אביו בא לשבת שבעה בקיבוץ, ובימים אלו עולים בו זיכרונות קשים מילדותו בקיבוץ והוא מתחשבן עם הדורות. אימא ראתה את הספר אצלי והבינה שהוא עוסק בדברים שמעסיקים גם אותי ובראש השנה, למרות שהרגישה לא טוב, החלה לקרוא בו וקראה יותר ממחצית הספר. בשיחה עם אלישבע היא אמרה לה שהיא קוראת את הספר וחושבת עליי, ומרגישה כאילו הספר נכתב עליי."

בשנים האחרונות הייתה יוכבד חולה מאוד, ונזקקה לחמצן מרבית הזמן. היה ברור כי היא עוברת תקופה קשה, קשה מאוד, אבל היא המשיכה לחיות כרגיל, ככל שיכלה. התמידה לרדת לעבודה, עם בלון החמצן הצמוד, ולא התלוננה על קשייה.

בסוף אוגוסט השנה הוצב גלעד לזכרו של יגאל בפתח מפעל המים, מעשה ידיהם של נעמי וגיורא נדב. גלעד זה היווה נקודת ציון חשובה עבור יוכבד. בשלט המתכת, המעוטר בפומלות, צוין יגאל כאיש אדמה, ממייסדי הקיבוץ וכמי שהגה וחקר את רעיון הקמת מפעל מי עין גדי.

ביום חמישי 20/9/2001 באזכרה עם מלאת תשע שנים לפטירת יגאל, ירדה המשפחה ועמה ירדו מספר חברים לחנוך את הגלעד. בדיעבד נראה כי חנוכת הגלעד היוותה עבורה סגירה של מעגל חייה. הוגשם דבר מה שהיה חשוב לה – ההערכה וההוקרה ליגאל. נראה כי בכך חשה משוחררת ללכת לדרכה...

 עם פטירת יוכבד, נסגר פרק בעין גדי.

אלי רון, בדברי ההספד שלו קבע שבזכות יוכבד ויגאל, שסכרו את גל עזיבת המשפחות, עומדת עין גדי על כנה. הם היו הראשונים להקים כאן משפחה, בית.

נסיבות החיים קבעו שהם-הם היו לראשונים שביתם נסגר, עם לכתם...

יוכבד נפטרה בשנתה בלילה שבין שישי-לשבת, בה' בתשרי, 22/9/2001, בגיל 65 שנים.

יהי זכרה ברוך