|
יגאל נולד בקריית חיים ב-1936. בן יחיד היה להורים שומרי מסורת, שעלו ארצה מרוסיה. אבל יגאל הלך ברוח הזמן. ההגמוניה הפועלית של חיפה ובנותיה באותם הימים מביאה אותו להצטרף, בכיתה ד', לשורות הנוער העובד.
עם קבוצת "רננים" של סניף הנוער העובד בקריית חיים, שהקימו ביחד עם כפר סבא, נשר ופתח תקווה את גרעין "שדמות" - מגיע יגאל לעין גדי בתום שירותו הצבאי בנח"ל.
משחר נעוריו הכשיר יגאל את עצמו להיות חקלאי. ואם חקלאי - אז כמו שצריך. בגיל 16 הוא הולך לבית הספר החקלאי "כדורי", ושנה לפני הצבא הוא עובד בחוות הניסיונות בנווה-יער.
לנח"ל יוצאים עם הגרעין ב-1954 ואת מחלקת הנח"ל עושים בקרית ענבים. כשכולם הולכים לקטוף אפרסקים במטע, הולך יגאל לעבוד בפלחה, הכי קרוב שאפשר לאדמה. לפני השחרור יוצא יגאל ל-3 חודשים לקורס חקלאי בחוות הניסיונות בעמק בית שאן, ולומד איך לגדל כותנה.
בינואר 1956 מכריז גרעין "שדמות" על היאחזות עין גדי כיישוב ויגאל מתחיל לעבוד את אדמותיה. החל אז - לפני 36 שנה - ולא פסק, עד שפסק ליבו.
כותנה, טבק, בננות, צמחי מרפא, סייפנים, סלק בהמות - מה לא ניסו לגדל בעין גדי? אבל לבסוף מתמקדים בירקות סתיו וחורף בחסות מזג האוויר - עגבניות, חצילים, פלפל, מלפפונים, קישואים, מלונים, תירס, בצל. ויש גם גידולי מספוא בשביל הפרות והפרד וגם בשביל מחזור הזרעים של הקרקע.
ויגאל תמיד שם. פעם בגידול זה ופעם בגידול אחר. סתיו, חורף, אביב וקיץ - ויגאל חורש, מתלם, מזבל, מעביר קווים, שותל, ושוב מעביר קווים ושוב מעשב, מדשן, מרסס נגד פרודניה וכימשון ומאבק נגד קמחונית. ואחר כך הקטיף. בנובמבר קוטפים מלפפונים וקישואים ומלונים, בדצמבר מתחילים החצילים ובמרץ אפריל מולכת העגבניה. ויש גם פלפל למיטיבי קטיף. החברה' באים לגיוסי בוקר, אחר הצהריים ובשבתות, ויגאל נמצא שם לפני, ואחרי וגם בזמן. בחיוך ובאופטימיות. צעיר לנצח.
בתחילת 1957 נושא יגאל לאישה את יוכבד לבית מאירוביץ' מסניף כפר-סבא (שתודות לזיכרונה הבלתי נדלה, תולדות חייו הם כספר הפתוח לפנינו). באותה שנה נולדת עירית, הבת הבכורה של עין גדי. ב-1966 נולד ניר.
בשנים 1967-1970 שב יגאל לספסל הלימודים. מה לומדים? חקלאות, כמובן. והפעם בפקולטה לחקלאות ברחובות.
משחוזר יגאל הביתה (לגן הירק, אלא מה) - הוא מבצע ניסיונות שונים בהדרכת הפקולטה לחקלאות, תוך כדי ריכוז גן הירק. הניסיונות עוסקים בחומרי הדברה והשפעתם על מחלות במלפפונים ועגבניות. ניסיונות אלה מביאים את יגאל, מאוחר יותר, להיות עובד חלקי של משרד החקלאות בלשכת ההדרכה להגנת הצומח של ירקות. הממלכה שלו משתרעת מקליה בצפון ועד נביעות (בדרך לשארם) בדרום.
כאשר נעלם גן הירק מסיבות של חוסר רווחיות, מחליטים פרנסי המקום לעבור לגידול מסחרי של פומלות. יגאל הוא האיש. למרות שליבו היה תמיד עם הירקות - הוא עושה הסבה למטעים והופך מירקן לפרדסן. בשנת 1980 קונים את שתילי הפומלות ממשתלה העומדת בפני חיסול בחבל ימית. מתחיל עידן הפומלות בעין גדי. גידול שהוא חדש בתחום הפרדסנות בארץ.
וכך, ב-12 שנותיו האחרונות מגדל יגאל פומלות. ב"בלוק אחד", ו"בלוק שתיים ושלוש" וגם בשטח המוכר בשם "הוורדים הישנים". את הידע הוא רוכש במהרה, ביחד עם מדריכים חקלאיים - נשמה וחושים של חקלאי הרי יש לו משנים...
וכשחברת הנוער הבוגרת בעין גדי (חבי"ב) מחליטים על חלקת ירקות - יגאל הוא האב הרוחני, המייעץ והחונך, ובני הנעורים עולים אליו לרגל, להקשיב, לציית. דבר נדיר בגיל שבע-עשרה...
בשנת 1991 מתחיל יגאל ללמוד במכון אבשלום לימודי ארץ ישראל וידיעת הארץ. יום בשבוע. יגאל עובד עד הצהריים, נוסע ב-14:00 וחוזר מאוחר בלילה.
כשיגאל חוגג יובל, מופיעים הנכדים בחייו, ומי שלא זכה לראותו כאב צעיר, נהנה לראותו צעיר כסב.
כי יגאל הוא צעיר נצחי. היום, כמו אז, לפני 36 שנה. שיבה זרקה בשערו, השמש חרצה קמטים בפניו, גבו שחוח מעט וגם הרגל מחסירה פה ושם. החברה' כבר מזמן זנחו את השטחים למטה והחקלאות כבר מזמן הפכה נוסטלגיה.
אך יגאל בשלו, מאמין בדרכו, נאמן לה. עם הצניעות, החיוך והאופטימיות. כי הרי רק עכשיו הוא גמר את כיתה א' וצריך להתכונן לבר-מצווה... וצריך לקום מחר בחמש בבוקר לקטוף פומלות.
כזה היה יגאל וככזה נזכור אותו.
יהא זכרו ברוך.
מתוך "אפיק", עלעל קיבוץ עין גדי
כתבה: איילה גלעד |
|
|
|
~~~~~~
דווקא מלונים, לא פומלות, הם הזיכרון החקלאי הראשון שלי מיגאל. הפסקת עשר ב"עץ המים הקרים", בין "הוורדים הישנים" ל"בלוק שלוש", ובאזור הפומלות של היום.
יגאל ופָּסיק בשיחה על הטעם האנגלי והכסף האנגלי ועל הבריטים האוכלים מלון ירוק במלח למנה ראשונה בארוחת הבוקר. "אם זה מה שהם אוהבים" אמר יגאל, "נגדל להם גם את זה". ואחר כך שאל את פָּסיק: "אז מה, אני צריך עכשיו לקלקל את המלונים שלי, כדי שאיזה אנגלי יהיה מבסוט?"
למי שמחפש תקבולות ולמי שרוצה לתת סימנים, למי שרוצה לראות סדרי עולם והשתקפויות יום-יומיות שלהם - לכל אלו יכול סיפור המלונים במלח לשמש כר לא אכזב לתאר את יגאל: מלח הארץ, מתק וטוב טעם של מלון, צנעת עובד האדמה.
איש טוב, יגאל עשת, מה נאמר ומה נדבר. באמת - איש טוב.
ואני - אין ליבי לתקבולת ולסמנטיקה אלא אל האיש עצמו. יגאל אבא של עירית, יגאל שלחם על גן הירק והפסיד קרש אחר קרש, אך נסוג באופן מסודר, והקים לו ממלכה אחרת ומפלתו הייתה לניצחונו. יגאל שאמר לי פעם, כאשר נטשתי את בית הספר ובאתי אל עיר המקלט - גן הירק - כי בית הספר לא יברח, והוסיף בשמינית של מרירות כי לפחות יתקיים הרבה זמן לאחר גן הירק... יגאל.
לא, איני חושב שיגאל ראה את עצמו כשמורת טבע מקומית, אלא עשה פשוט מה שהורה לו ליבו. את כעסו על שננטש כרך באמירות ציניות, סרקסטיות לעתים, אבל תמיד - ללא מרירות, אלא באיזה תום, כאילו לא עברו זמנים ואירועים, כאילו הוא בקן בקריית חיים ועוד מעט, עוד רגע, יעלה הגרעין להתיישבות בעין גדי. ואולי זה רק פרי דימיוני - אבל בכל זאת - נראה לי כי שיחה עם יגאל מקבילה למסע קצר במכונת הזמן, ולא אחת אמרתי לו זאת, ונחשפתי מיד לתשובה עוקצנית ורוויית טוב לב. יגאל.
במותו של יגאל לא מתה תקופה, גם אגדה לא מתה. מת איש טוב, שחי את עצמו בכל מאודו והיה הוא עצמו בכל זמנו. סדק גדול נפער כאן ולא יתאחה עוד.
בשיר ישן מאוד של דידי מנוסי מונצחת דמותו של איכר. איכר נטו. כאשר יהיה יגאל בן 60, חשבתי לעצמי לפני זמן רב, אצלם את השיר הזה מתוך הספר המתפורר משנים ואביא לו.
לא הבטחתי - אבל כאן ועכשיו - אני מקיים.
השיר הזה הוא יגאל, ויגאל הוא השיר הזה: תמימות וחריצות למלוא רוחב העין והכאב - מבלי שיתפרש בשמו - הולך ונארג אל תוך השיר. מתק המלון, מליחות הדמעה.
מתוך ה"אפיק" במלאת 30 לפטירת יגאל.
כתב: יובל שחל
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
על כן ילך אדם אל נוף בוער
בלורית צרובת חמה, לבב הוזה.
ידיו - קורות, גופו - פאר
בשלף עולמו, במים ובכר
עד עשב שערו על החזה.
כי הוא איכר...
על כן ילך אדם אל נוף בוער!
אפילו לדתו במגדלים
בכרך הומה, ברחוב סוער.
אין תואר למגדל, אין ממש בככר
אם מול חריש יכה דמו גלים
כי הוא איכר...
על כן ילך אדם אל נוף בוער!
- אלון בהר קישח ואיתן
פניו תלמים, עיניו באר
יומו טהור, לא מקח ולא ממכר
לבו מלא שמיים ותלתן
כי הוא איכר...
כי הוא איכר בכל אשר ילך...
דידי מנוסי |
.jpg)
.jpg)