להלן שיר שמצאנו באפיק, שנכתב על ידי יובל שחל, לגיורא רון, שנתיים לאחר נפילתו:
עוד כמה מילים שלא ישנו כלום
הכל ידוע ומועד, הזמן נוקף: שנייה, שעה, שנתיים,
אין לעצור את העתים. אחרי לבלוב - תמיד שלכת.
אבל ביום יפה של יוני, שנת שמונים ושתיים,
בנפץ עז ומכוער, קפא פתאום הזמן, עמד מלכת.
המלחמה וגיורא זה אבסורד. צירוף נלעג יותר לא ייתכן
כי מה לְרֶשע ואיוולת עם זריחת כוכב שביט?
לוּ רץ הזמן - את התשובה היה אולי נותן
אבל כמונו נעצר גם הוא - מוכה עווית.
המילים אינן באות יותר. אלמים עכשיו אנחנו כדגים
והמרחק ממך איננו מתמעט - ואף איננו רב
יש מעגל תמיד, אתה במרכזו - ועל גבולו אנחנו החגים
ודומיה גדולה. השקט שאחרי קולות הקרב.
בשלוותך העצומה אולי אנחנו ננסה להירגע
בברק השכל שכבה עוד ניאחז בכוח בינתיים
רק אל תפחד שם, גיורא, גם אל תחוש תוגה
הרי אתך כולנו, ילד-פרח בן עשרים ושתיים.
