ויש לו שכל לא להצטער.
ויש לו שכל לא להצטער.
ויש לו שכל לא להצטער.
האסכולות
דברי הבן הבכור רענן
האסכולות
נולדות, מתרבות ומתפתחות כאגדות
מטשטשות את האני והערך
מתגרות בי, משקרות לי, מביכות
רציתי לדעת יותר מלוכה ולא מלך
האסכולות בחיי הן כפרורים עלי דרך
והיה שיבשר עטי ויצא לי בערך
לא הולכתי שולל עד עולם.
אני רואה שאתה מרגיש
שגם אם רוצה לא נשאר אדיש
לא נוטה או מטה את אני יכול
והכל בך ובך הכל
וחייך הם בועה של לייט
אלקס, לודביג, מגה-בייט
רק דע שבועה מטבעה מתפוגגת
ודמעות לעצור זו אסכולה נרכשת
וגם אם תרגיש שאתה כבר מוכן
לסכם ולומר זה הכל עד לכאן
עייפתי כי תרגום קשה הוא כפרך
אז תיקח לך יום עם כוסית ומלוח
ותן לעצבות לחלוף עם הרוח
ולחיי הנכדים את חיי מאירים
לחיי השירים שבדרך.
'איש אשכולות' (מיוונית 'אסכולות', דרך התלמוד):
"אדם משכיל בעל ידע מעמיק ורחב הקף בתחומי מדע ורוח שונים"
=============================
אוקטובר 2016
האיש שתמיד היה שם
זה לא הספד, בוודאי לא רקוויאם,
לא תמצית חייו, כשעומדים סביב, דומם
אפילו לא פרומו, שעולה בעשן
רק לומר תודה – למי שתמיד היה שם;
הוא היה שם, עוד בימי בראשית
בלהט החזון שהפך ממשי
הוא היה שם, עת הסכר הונח
והכביש שהפך למאוזן מאנך;
הוא היה שם, כשאנחנו קטנים
בסיפור, בחיוך שמשקיט מתאנים
הוא היה שם, נושא תפקיד בקיבוץ
מושך בעטו, להשחית כשנחוץ;
הוא היה שם, כשאנחנו גדולים
בעצה, הבנה לשאר מעללים,
הוא היה שם, עכשיו קצת חרד
למפעל חייו, כמעט לטמיון הוא יורד;
הוא היה שם, וגם אם אני כבר לא
תמיד אשמע נחמה בקולו,
העייף, השבע מראות ושנים
אך עדיין צלול, כשאז הימים;
הוא תמיד היה שם, ויהיה עוד זמן רב,
בכנף בגדו אאחז, כחסיד אלי רב,
בצילו אז אחסה, לו יהיה זה גמולי
תודה לך אבא, שהיית שם – בשבילי!
שלך, בנך האוהב,
ויוי
=============================
לאבא במלאת לו שמונים,
מתמר
הנה אני בגיל שלוש, זיכרונות ראשונים:
יודעת בעל פה את 'מסיבה של עננים',
אבא חוזר מגן ירק ובארבע וחצי בא לקחת
הביתה: ילדה, אבא, תיק, על מדרכה רותחת.
ברבות השנים בהיותי תלמידה
הבנתי עד כמה ראשך הוא חידה:
מחד – אוקיינוס עצום של מידע
מאידך - חשיבה מהירה וחדה.
משמש כתחליף אינטרנט אולטימטיבי
ותמיד אבא שלי
ושל רענן ואופיר וויוי.
ואתה לצידי גם בנתיב העסקי
כמוך, לא אסטה מהשביל החוקי
וכל מצגת שאכין נחתמת במשפט
של השופט ברנדייס, ששמעתי ממך לא אחת:
"אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר"
כמוך, על יושרה לעולם לא אוותר.
וכבר יש לי משפחה משלי וגם בית
ובבית – ספרים (כן, למרות ועדיין)
ובין הספרים על מדף הסלון
קרץ אלי אבן שושן, המילון
וידי מדפדפת ופתאום מגלה:
הן זה אבא מבליח מתוך המילה
מילה שכאילו גלומים בתוכה
סוד קסמך ותמצית הווייתך: זיקוק.
זיקוק (זכר)
א. (שם פעולה) ניקוי, טיהור, צֵרוף מן הפסולת.
ב. (שם עצם) זיק, ניצוץ, שביב אש.
מלא כרימון וצלול כיין, גם עתה, עם בוא סְתַיוךָ
אז כעכשיו, אבא, אני אוהבת אותך.
=============================
ברכה לאבא לרגל יום הולדת שמונים
אופיר
מאחר וקצרה היריעה
לא אכביר במילים
הן בחרוזים די כבר הולעטתם
והרי לא לשם כך רגליכם כתתם...
רובכם מכירים די טוב את אמא שלי – מספר הפרטים שהיא משאירה ליד המקרה או החופש האומנותי שווה פחות או פחות למספר העצמות בפולקע של עוף בשזיפים...
בקיצור - נתבקשתי ע"י מפקדת האירוע לספר מה חתן בר הגבורה היה ועודנו עבורי.
הדברים הזכורים עלי ביותר הם הטיולים הכמעט שבועיים לנחל ערוגות בשבת בבוקר, אימוני השוערות הפרטיים בדשא בגינה, שלא היו אהודים על כל בני ביתנו באותה המידה, משחקי המילים הנצחיים, הסטירה הראשונה והאחרונה שאי פעם נתן לי כשניסיתי לחצות את כביש 90, שנתנה לי להבין כמה אני יקר לו, והדאגה העמוקה והכנה במשך שירותי הצבאי על גבול לבנון.
לפני כמה שנים נודע לי שאבא אמר שהדבר האחרון שמשאיר טעם לחייו הוא לראות אותי מסתדר בחיים.
אז משפחה יש, פרנסה גם, ולמרות חילוקי הדעות לגבי הלוקיישן – אולי היית מעדיף שהייתי מתיישב כמו אריק בסן-פרנציסקו על המים – ואם על גויות וגויים מדברים – מסתבר שיש דברים יותר חשובים מכדורגל (וכדורגל אנגלי) – שירים רוסיים!
============================
אִישׁ בְּלִי אֵגוֹ
מאת יענקל'ה גלפז
לגרימי במלאות לו 80
בשם כל חברי עין גדי
קראה בחן רב, כרגיל - עדה שמיר
אִישׁ יָקָר גָּדֵל בָּעִיר -
בְּרוּךְ חָכְמָה הָיָה כֹּה.
אַךְ מִגִּיל מְאֹד צָעִיר
הוּא אִבֵּד אֶת הָאֵגוֹ
וְעַל כֵּן בִּמְקוֹם לָרוּץ
וְקַרְיֵרָה לִפְתֹּחַ -
הוּא הֶחְלִיט לִבְנוֹת קִבּוּץ,
וְקִדּוּם – לִשְׁכֹּחַ.
אִישׁ חָכָם עָזַב תָּ'עִיר
וְיָרַד הַיְּשִׁימוֹנָה,
אֶת הָאֵגוֹ הוּא הִשְׁאִיר
כַּנִּרְאֶה לְיַד דִּימוֹנָה
וְלָכֶן לַמְרוֹת הַתֹּאַר -
מְהַנְדֵס שֶׁל עִנְיָנִים –
הוּא יָרַד עִם כָּל הַנֹּעַר
לְסָקֶל תָּ'אֲבָנִים .
אִישׁ עַקְשָׁן הָיָה בַּכְּפָר
עֶקְרוֹנוֹת זֶה לֹא אֵלַסְטִי.
גַּם בְּמַזְכִּירוּת זָכַר
לִשְׁטֹף אֶת כָּל כּוֹסוֹת הַפְּלַסְטִיק.
אֶת הָאֵגוֹ שׁוּב וְשׁוּב
הוּא אִפְסֵן בַּבּוֹיְדֵם
הוּא - אַף פַּעַם לֹא חָשׁוּב,
הַקִּבּוּץ זֶה קוֹיְדֶם.
לְשׁוֹנוֹ תַּרְבֶּה שָׁלַל
וְתָמִיד אוֹחֵז אֶת
מִי אֲשֶׁר נוֹפֵל חָלָל
לְעֵטוֹ הַמֻּשְׁחֶזֶת
וּבִגְלַל שֶׁלְּדִידוֹ
אֵגוֹ אֵין לוֹ אַף כַּזֶּרֶת
אֲיָילְתּוֹ שֶׁלְּצִדּוֹ
אֶת הַכֹּל תָּמִיד שׁוֹמֶרֶת...
אִישׁ יָקָר אֲנִי מַכִּיר
לְמוּלוֹ אֲנִי כָּנוּעַ.
אִישׁ בְּלִי אֵגוֹ, אִישׁ יַקִּיר,
אִישׁ עֲנָק - צָנוּעַ.
=================================
מילים לגרימי בתום חמישים וחמש השנים הראשונות
כתבה אילה, רעייתו
מעולם לא טיפסנו על החומה הסינית גם לא בקרנו בארמיטאג' בלנינגרד.
לא צפינו במפלי האיגואיסו ולא הצטלמנו ליד בנין הרייכסטאג בברלין.
אבל...
היינו שותפים ביצירתן של שתי יצירות נהדרות שאין להן אח ורע.
את הראשונה יצרנו לבד, רק שנינו, בלי שותפים והם ארבעת ילדינו – רענן, ויוי, תמר ואופיר.
ביצירה השנייה היו לנו שותפים רבים, שחלקם נמצאים פה באולם.
היצירה השנייה היא קיבוץ עין גדי לו הקדשנו את חיינו.
מעולם לא חיינו במקום אחר כי עין גדי היא פרוייקט חיינו.
ואתה צביקעלע (כך קראה לך אמא), שניחנת במתת-אל של יכולת חריזה, השכלת בתבונת לבך לתעל את כישרונך זה למען הקיבוץ ולמען המשפחה. וכשהיית קורא מפרי עטך לא הייתה מאושרת ממני.
בחמישים וחמש השנים האחרונות אתה לי כלפיד בתבונתך, מצפן ביושרתך, מנוע החיפש שלי, קן לתפילותי הנידחות.
אומרים אהבה יש בעולם – מה זאת אהבה?
כניראה שרדתי את אירוע הסרטן על מנת לזכות להגיע ליום ההולדת ה-80 שלך ולחוות אותו בצורה נפלאה ומרגשת כל כך, ביחד עם כל מי שנמצא עמנו כאן.
משורר תהילים מתפלל: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי".
תפילתי מבקשת רק זאת – "היה עמדי עד אחרון ימיי".
אילה