|
אבא שלנו
אבא שלנו לימד אותנו לצחוק. כל חיינו שזורים בבדיחות, תעלולים וסיפורי מתיחות ושובבות של אבא שלא יכול בלי.
היו לנו ה"קודים" שלנו, מין הומור משפחתי שאפילו אין טעם לנסות ולהסביר. מילה אחת של אבא - והיינו על הרצפה מרוב צחוק, עד כדי דמעות וכאב בטן. כילדים - בלענו כל מתיחה אפשרית שלו, האמנו לכל סיפור שבדה וצחקנו בטירוף מכל פרצוף או תנועה שלו. אין ספק שאז האמנו שאבא הוא "ההצגה הכי טובה בעיר" והיינו הקהל הנאמן והבלתי מעורער שלו.
שנים אחורה, באחד מהחגים, ארגן הקיבוץ הסעה להורי חברים. אבא הוסיף את שמות הוריו לרשימה. מיותר לציין שהם מזמן לא היו בין החיים... אנחנו חשבנו שזו הבדיחה הכי מצחיקה בעולם, ויחד עם אבא עקבנו אחר התגובות הנבוכות של חברים בקיבוץ. אפשר לומר שזה היה קצת אכזרי מצדו. מתעלול זה (או יותר נכון - מהתעללות זו) למדנו מאבא שאפשר לצחוק על כל נושא שבעולם, גם אם הוא כואב, במיוחד אם מדובר בכאב הפרטי שלנו.
היום, במבט לאחור, אנו מאמינים שהיה זה מין ניסיון שלו "להכין" אותנו לקראת החיים האכזריים שמחכים לנו מעבר לגדר הקיבוץ, כאילו ביקש לגונן עלינו מפני פגיעות של אחרים על ידי התנסות מוקדמת...
גדלנו להאמין שאי אפשר לחיות בלי קצת ציניות והומור. היום זה מאוד חסר לנו...
אבא היה לנו הכי אבא שאפשר. הכי חבר, הכי מחבק, הכי אוהב, הכי נותן, הכי גאה, הכי דואג והכי מגונן - לפעמים אפילו יותר מדי...
גם כשלא הלכנו בדרכו ולא עמדנו בציפיות שלו, אבא הבין. הוא לא תמיד קיבל, אבל הבין, שהרי אבא האמין בכל לבו באהבה, במסירות והתמסרות, בנתינה ללא גבול - גם ללא תמורה. הוא גם באמת האמין בעבודה קשה, ביחד הקיבוצי, בלשרת את המדינה, בעקרונות וערכים כאלה ואחרים... ואנחנו, קצת מפה וקצת משם ובחלק מהמקרים בכלל לא... ואכזבנו קצת, אנחנו יודעים.
ולמרות, הוא היה הצד הבטוח של חיינו, האוהב ללא תנאי, תמיד ובכל מצב.
היום אנחנו מרגישים מספיק בוגרים כדי להסתכל על עצמנו מהצד ולראות מי אנחנו בזכותו ומה אנחנו בגללו. אנחנו מודים על כל הדברים שאנחנו בזכותו, ומבינים את הדברים האחרים שאנו בגללו, שהרי אבא אהב אותנו כמו שאף אחד בכל העולם הזה לא אהב ולא יאהב.
היום זה חסר לנו, אבא חסר לנו.
הוא חסר לנו בשביל כל מי שהוא היה משמעותי בחייו, אבל בעיקר הוא חסר לנו בשביל אמא, וחסר לנו בשבילנו, מהסיבות האגואיסטיות שלנו...
אנחנו רוצים להאמין שאיפה שהוא עכשיו (עם כובע על הראש וסיגריה ביד) יותר טוב לו, ושהוא בחברה טובה, ושסוף-סוף יש לו זמן לנוח.
אנו רוצים גם להאמין שיום אחד עוד ניפגש, שם למעלה בשמיים ב"מסיבה של עננים"...
אלעד, רעיה ואוני
רעות
עמיחי היה איש נורא מצחיק. היינו יושבים הרבה מאוד ביחד על המרפסת, עם גרעינים, בירה ומשחקים. זה היה חלק מהבילוי של "משפחת הקומה". היינו צוחקים עד דמעות ממה שהיה אומר או עושה, דברים שלא ניתן לספר עליהם - אבל נחרטו מאוד מאוד בזיכרוננו.
מצד שני - הייתה הסופר-רגישות שלו, גם לאחרים וגם לעצמו. הוא היה נוח לבריות בצורה אולטימטיבית, אבל בגלל הרגישות שלו לדברים - הוא היה נפגע מאוד בקלות - ולא נתן לראות שנפגע. אבל אחר-כך, בבית ואצלנו, היה שופך את זעמו במילים הכי קשות, מנהל התחשבנות עתידית בנוסח "ואני אענה לו ככה, ואני אעשה לו ככה" - והיה ברור לנו ולו, שאחרי ששפך את כעסו בחוג בטוח - הוא ייצא ולעולם לא יגיד או יעשה משהו כדי לפגוע במישהו בצורה כלשהי.
יענק'לה גלפז
|
|
מפה ומשם - מעט על עמי האיש ואיש המשפחה
שרה'לה, האישה שלצדו
היה לו לעמי מזג סוער. בקלות רבה, לעתים רבה מדי, היה (בחדרי חדרים) מתלקח וזועם ומתפרץ בגעש של לוע וולקני, ומששכך הלהט, באותה מהירות היה נרגע, מתפייס וחוזר לתלם.
הייתה לו נוכחות סוחפת וחיוניות תוססת. היה לו עולם מלא. מלא דברים לספר ולהגיד, מלא דברים לעשות, מלא תוכניות ורעיונות, מלא רגשות, מאוויים ותשוקות, מלא מרץ, מלא תהפוכות.
החלל שנותר אחריו מלא אותו.
נוכחותו ניכרת בכל פינה
חסרונו זועק מכל זווית.
עמיחי היה השלד של המשפחה. חרף היותו עסוק תמידי, אף על פי שהעבודה, כל עבודה, מילאה תמיד תפקיד מרכזי בחייו, אף על פי שבילה את מרבית שעותיו מחוץ לבית - הוא היה מרכז המשפחה - והמשפחה במרכז עולמו. הוא היה הבית, ולאן שהלך - הלך הבית עמו.
הוא יצר מודל ייחודי בו משמשים לא בערבוביה אלא בהרמוניה, עבודה ומשפחה.
הוא היה מעורב בכל שלב בחיי ובחיי הילדים. היה לי לעזר בכל עבודה בה עסקתי, משל הייתה היא חלק מהמחויבות המשפחתית שלנו. היה מעורה בכל מה שקשור לילדים: אם זה ילד בגן שהציק לאלעד, או התערבות (שהגיעה עד לכנסת) בתנאי השירות הצבאי של רעיה, או הפקת עלון לסיום קורס הקצינים של אוני.
מצד שני הילדים שלנו גדלו עם ידיעה ברורה שעבודתו היא חלק מחייהם. היה ברור מאליו שכאשר יש מבצע כלשהו בתיירות, בכל שעה ביום ולעתים גם אל תוך הלילה - הם חלק מהצוות, לפעמים גם על חשבון לימודים. כשהיה צורך בהכנת מאות מעטפות עם חומר פרסומי, בעזרה ביריד, בקייטרינג, בניקוי חדרים בבית ההארחה בשבתות - לאן שהלך עמי, הלכו הילדים אתו לסייע.
הוא היה "אבא משוגע" שיעשה הכל, ממש הכל, כדי לעזור לי ולילדיו, לעתים יותר משביקשנו, לפעמים יותר ממה שנראה לי כנכון. היו לנו על כך אינספור ויכוחים. את טענותיי כי מרוב שהוא טורח עבורם הוא גוזל מהם עצמאות ומסיר מהם אחריות - ביטל על הסף, באומרו שדוגמא אישית חשובה לילדים יותר מכל פילוסופיה חינוכית.
איש חינוך הוא לא היה. אדרבא - הוא היה שטותניק ביחסו לילדים. לא הייתה לו סבלנות לימי הולדת בפעוטון, למסיבות בגן ולטקסים בבית הספר, הוא שנא לעזור לילדים בהכנת שיעורים, והפנה אותם תמיד אליי בטענה ש"אמא יותר חכמה". כשהקריא לילדים סיפורים לפני השינה, היה מחמיץ את העניין לחלוטין, בוחש בהם והופך אותם לצ'יזבטים מפחידים ומצחיקים ובכך לא רק שקלקל את הסיפור, אלא אף עורר את הילדים במקום להרדימם... אבל דבר אחד היה ודאי: הילדים אהבו כל רגע כזה, עד כי לבסוף תהיתי מי משנינו מחמיץ עניין...
~~~~~~~~~~~~~
היה לו יחס מיוחד לחיילים. הוא חיפש אותם בדרכים והציע טרמפים. לא אחת אסף חיילים חובשי כיפה ביום שישי ומיד בדק לאן עליהם להגיע ומתי נכנסת השבת ותכנן את הנסיעה כך שיביא אותם לביתם בעוד מועד. ואם הערתי לו שהוא נוסע במהירות מופרזת - מיד שלף את "שליחי מצווה אינם ניזוקים."
החיילים במחסומים הופתעו לא אחת כשעצר ושאל שאלות "מנדנדות" כמו: מה נשמע? כמה אתם? מתי מסתיימת המשמרת שלכם? איך האוכל? הם ענו ונפטרו ממנו.
אבל כשחזר מהנסיעה ועצר במחסום והביא להם פיתות עם סטייקים וחמוצים - הם נותרו המומים, ושאלו מי אתה? למה? הוא ענה: לא חשוב מי אני, חשוב שתדעו שאני קיבוצניק מעין גדי, ושבכל פעם שתשמעו שמשמיצים קיבוצניקים - תדעו את האמת.
לנסוע אתי לבילוי היה מתסכל. במסעדות הוא היה מוכרח ליצור קשר עם המלצר (ולרוב מלצרית) לשאול לשמו, לברר פרטים על תנאי העבודה, בתום ארוחה הוא היה מחפש את השף כדי ללחוץ את ידו ולהודות לו, בבית מלון, בעודי פורקת מזוודות הוא היה יוצא לסדר עניינים, וכשחזר ידע את כל שנדרש: כמה חדרים, מה התפוסה, איך משווקים, ולרוב לא חסך מהם גם כמה עצות חינם של מומחה. ומובן שעובדי המלון ידעו מיד שאנחנו מעין גדי, שיש לנו בית הארחה... באוטובוסים המושב שלו היה תמיד ריק, כי הוא הרגיש צורך לבדר את הנהג בדרך ולספר עלינו ועל עין גדי... כשהייתי מנסה לעצור בעדו, להגיד שלא מעניין אותם מי אנחנו ושהוא סתם מנדנד - שינסה לקחת קצת חופש - ראיתי שאין בכוחי לשנות דבר. הוא לא יכול אחרת. וכשגיליתי שוב ושוב באיזה מאור פנים קיבלו אותו האנשים, שחשבתי בהוא מהווה עבורם מטרד - הבנתי שמי שצריך לצאת לחופש זה חוש הביקורת שלי... |
