לגרסיאלה ולבנים - אלחנדרו וניקו, לבת יפית ולאריאל הבכור
הרבה מילים ומחשבות מתרוצצים בראשי מהרגע ששמעתי את הבשורה הכואבת על מותו הפתאומי של ד"ר אפלבאום. הייתי בביתי, דיברתי עם ארבל בטלפון, ולא הבנתי כשהוא שאל אותי אם אני יושבת,... ואז אני שומעת אותו אומר לי שד"ר אפלבאום נפטר. קליף ישב אתי בבית, ומיד הבין מהקריאות שלי, שמשהו רע קרה... מיד סיפרתי לו .... ושנינו נשארנו בלי מילים, לא יכולנו להביע את המכה שבבשורה המרה הזאת.
גם לא יכולנו להבין... פתאומי.... ולא צפוי... הרי על פי הסדר בקיבוץ, כאשר מישהו חלה, או ניפצע, או כשיכאב משהו נוכל לפנות ללא חשש לרופא שלנו. הוא בבית, הוא במרפאה, הוא בנסיעה, תמיד עונה...
כל פעם כשנכנסנו לחדרו במרפאה, לענייני הבריאות של קליף, השיחה הייתה נפתחת "בוא בחורצ'וק", חשבנו לעצמנו, "מה זה? אולי תשמור קצת על דיסטנס"... אבל אנחנו לא הבנו אותו כנראה...
ועכשיו בעקבות מותו... אני רק חושבת לעצמי: בשבילנו, לנו, יש ציפיות מרופא והן כמעט מאגיות, מיכולתו לעשות אותנו בריאים. והוא, המקבל את החולים והדואבים לרגע יוצא מחדרו, שואל מי הבא? ופונה לקליף בפשטות: בוא בחורצ'וק? האם אנחנו עם הרופא הכול יכול? אני מנסה להבין ואולי נוגעת במשהו... הרי רופא הוא כמוני וכמוך... והוא חי את חייו מינקות עד בגרות כמו כל אחד מאתנו, אישיותו מתעצבת ולבו ונפשו מתמלאים מחשבות ורצונות על פיהם הוא בוחר לחיות את חייו.
אני אזכור את הביקורים אצל ד"ר אפלבאום כמפגש, שהיה בהם באופן טבעי, לדבר בפתיחות, ללא חשש, בחום ובידידות, ואז הייתה הפסקה, לעצור ורגע לחשוב, ראיתי שאפלבאום 'מחפש' תשובות שיהיו הטובות ביותר. זה השתלב מצוין עם היכולת המקצועית שלו לרפא, ולהבין את הבעיות.
הוא היה איש שלמד את סודות הרפואה, והיו בו צניעות וחברות, יכולת להקשיב לזולת, ובעזרת שני המרחבים האלה הוא הביא אתו לאנשים רפואה עידוד ומזור, פשוט כך.
מהרגע הראשון אנו חשים בחסרונו.
למשפחתו - גרסיאלה, הבנים והבת וכל המשפחה
אנו מבקשים למסור ניחומים.