דברים לזכרה

צירוף נדיר ויפה של תכונות וכישרונות רבים היה בשרה'לה, ולכן נגעה בכל כך הרבה תחומי חיים של כולנו. והדברים ידועים.

היו גם נקודות ייחודיות, פרטיות ואישיות שנוגעות רק לשתינו. ועל כן גם עליהן לא אכתוב.

מכל הדברים הרבים שאני יכולה להעלות, אני בוחרת לספר על אחד:

הייתה תקופה שחברים בעין גדי נתנו תורנויות בענפים שדרשו הרבה כוח אדם. שתינו עבדנו בפעם אחת כזו בחדר האוכל של בית הארחה (כך נקרא אז ועד לא מזמן המלון שלנו). היו אז המון אורחים עד שלא הייתה ברירה אלא להגיש ארוחת ערב בשתי משמרות. האורחים חולקו לפי שמות משפחה בין המשמרות. אלו שיגיעו בשעה הראשונה ואלו שיגיעו רק בשעה השנייה של משך הארוחה. חלקם התמרדו והתלוננו. על תלונותיהם אפילו אני לא התקשיתי לענות מול האלטרנטיבה של עמידה ממושכת בתור ארוך. אבל דווקא בגלל החופש שאפשרנו לאורחים: הגשה עצמית נדיבה. נוצר מצב של צפיפות ובלגן ולמרות החלוקה למשמרות נגמרה אחת מהמנות העיקריות ועובדה זו עוררה תרעומת נוספת. אני, שעמדתי בחזית, הרגשתי חסרת אונים וחסרת מילים.

נכנסתי לאגף האחורי. ושפכתי את ייאושי בפני שרה'לה שעבדה שם. היא יצאה אל "גוב האריות" וניגשה היישר אל הארי שבחבורה, המתלונן הראשי שלא היה קשה לזהותו, ושאלה בשקט מה בדיוק הבעיה. והקשיבה לו בסבלנות ואז אמרה בחיוך נעים: "בינינו, הרי לא באת הנה בגלל האוכל" ואז המשיכה למנות את מעלות המקום: הנוף הנשקף מן החלון, השפע המוגש למרות המנה החסרה וכעבור דקות אחדות הם כבר שוחחו כחברים והשקט שב למקומותינו.

הסיפור הזה קרה מזמן, בימים שמכבר, והוא אנקדוטה קטנה. אבל הרשים אותי ונחרט בזיכרוני בהערצה לשרה'לה. אולי כי באו בו לידי ביטוי כמה מהתכונות המאפיינות אותה: אחריות, תעוזה, תושייה, מקוריות וחן. תכונות שבאו לידי ביטוי בכל מה שעשתה כאן במשך השנים כאחות, כעורכת ה"אפיק", כמומחית למחשבים, כמזכירת ענף הבנייה, הלמ"מ, הקהילנט, כצלמת, וכמי שהצליחה לשתף את כל הקיבוץ ממש בערב כישרונות ותערוכה שכמעט כל חבר לקח בו חלק. זכרה יהיה תמיד ברוך ומבורך. בגעגועים ותחושת אבדן והוקרה ותודה. 

 

אלישבע

 

התקשרת לפני כמה חודשים ושיתפת בבשורה המרה, אני כהרגלי בקודש ישר אמרתי יאללה שרה'לה בואי ננצח, איפה מתחילים...

התנצלת ואמרת די, אני סיימתי, חייתי חיים טובים, די.

כעסתי... ואת אמרת לי די, הבנתי שזה שלך, ידעתי על מה זה יושב.

ב-8 השנים האחרונות ניהלנו שיחות רבות, ארוכות וקצרות, שיחות נפש ושיחות של צחוקים, סיפרת על החיים שלך על השאיפות שלך שרק התגברו וגדלו כשיצאת לפנסיה, סיפרת על הפחדים שלך .

כשאמרת לי די הבנתי... מה שציער אותי יותר כי לא יכולתי לצעוק, לא יכולתי להילחם, הבנתי... בעיקר הבנתי שזו הייתה שיחת פרידה, שיחה שהיית בה כל כך שלווה, שלמה, מלמדת.

 

עבדנו יחד צמוד כ-8 שנים עם הפסקה קטנה באמצע, למדתי ולימדתי, מתגעגע...

מתגעגע לשיחה היומית שתמיד התחילה ב"שלום כאן הנודניקית" והסתיימה בהתנצלות.

מתגעגע לנוכחות השקטה והמניעה שלך.

מתגעגע לשיחות, לשיתופים, לסיפורים.

מתגעגע לבלשנית שתמיד תיקנה לי את הניסוח (את המכתב הזה נאלצתי לכתוב לבד...)

מתגעגע לחברות לאכפתיות ולדאגה.

כשבני הקטן נולד, סיפרתי במשרד שאליאנה כל כך טרייה באימהות שהיא לא מרשה לעצמה להיכנס להתקלח שהיא לבד אתו, בלי לשאול שאלות קמת והלכת. אחר כך כשהסתובבתי בשבילים ראיתי אותך עם יונתן בעגלה שאלתי אותך, איך? איך היא שחררה? אמרת לי לא שאלתי, באתי לקחתי, שיהיה לה קצת זמן עם עצמה, יש לכם כאן סבתא אתה יודע... שתדע, אמרת לי.

 

לפני כשנה וחצי עם כניסתו של המנכ"ל החדש נכנסנו לצמצום לצורך גדילה, באת אלי ואמרת שמעתי שכל אחד מוריד בשכר שלו למען הגדילה, למען ההבראה של הקיבוץ, באת אלי כדי שאעזור לך לנסח מכתב שמבקש להוריד לך מהשכר כי חשוב היה לך להיות חלק מההירתמות. צחקתי צחוק גדול ושאלתי אותך נראה לך שמישהו יוריד מהגרוש וחצי שאת מקבלת? אמרת לי אתעקש. ואז בשבריר השנייה בא לי רעיון גדול, מזימת על, מזימה על גבול ההתנגשות המוסרית שישר עשיתי לזה רציונליזציה וסיפרתי לעצמי שהרי זה לטובת הכלל.

אמרתי לך שאני צריך עזרה במחשוב ואין לי תקציב, אם את רוצה לתרום, אל תורידי בשכר שלך בואי תתרמי שעה ביום, לא מיד הסכמת, לקחת לך 40 שניות... כך שעה הפכה שעתיים שהפכו לחצי יום... עד שהבנתי שהרציונליזציה כבר לא מחזיקה מים. אז התחלתי לגעור בך שכל זה טוב יחד עם זאת החוק החדש הוא שאסור לך לפספס פעילויות ספורט, יוגה, טיולים, ארוחות וכל הדברים הטובים שמציע בית הבאובב. התנצלות והסכמת, כמובן שהייתי צריך להזכיר לך יום יום... כן כן אני הולכת, כן כן רק מסיימת משהו, זאביק תתחיל לאכול אני מצטרפת...

 

שרה'לה יקרה היית טובה ומסורה, רצינית וידענית, חוקרת, נלחמת, עומדת על שלך ויודעת לוותר כשצריך, חדורת מטרה ונעימה.

בשיחתנו האחרונה אמרתי לך שאני אוהב אותך שאלת אותי "אנחנו חברים נכון?" ועניתי הכי חברים.

אמרת לי הכבוד הוא לי.

שרה'לה יקרה, אני אוהב אותך, הכבוד הוא לגמרי לי.

תמשיכי לחיות בליבי עד שנפגש שוב.

 

רועי הופמן