דברים על יוסי

חוה, אמו של יוסי: יש ביוסי קווי אופי שעוברים החל מהילדות בכל מעשיו. אחד הקווים המובהקים הוא

חוש האחריות. החל מגיל ארבע לקח על עצמו אחריות מבלי שהתבקש. שמעון היה בבריגאדה (במלה"ע השנייה) במשך 5 שנים. פעם בביקור אצל דודים בכפר חסידים שמע את דודו אומר:

"עכשיו אני מדבר, אני האדון בבית." כנראה שהתרשם מאוד. כשחזרנו הביתה עזר לי להוריד מזוודה ואמר: נכון אימא, שכאן אני האדון בבית?".

תקופה ארוכה בילדות חיינו בשפייה – יוסי, יונקי ואני. ביקורים של שמעון בחופשות מהצבא היו נדירים. יוסי שוב לקח על עצמו אחריות. למשל: פעם בשבוע היה הולך למסור כביסה למכבסה ולהביא לחם. יום אחד שיחק כדורגל, שמאד אהב ונזכר מאוחר מדי ללכת למאפיה. כשהגיע, הייתה המאפיה סגורה. יוסי הלך לבית האופה, והתיישב על המדרגות עד 16.00, עד שיצא האופה ושאל מה קרה. יוסי בכה וסיפר ששכח להביא לחם. האופה הלך למאפיה באופן מיוחד להביא לו לחם. זיכרון נוסף: בכל יום שישי הדלקתי נרות. אני נגעלת מנרות. יוסי היה רץ ממגרש הכדורגל כדי להכין הנרות, ולצחצח לכל המשפחה את הנעליים. ועוד בעניין האחריות: כל חודש הגיע מענק מהצבא. צריך היה לרדת ברגל משפיה ולעלות לזיכרון, בדרך ארוכה. יוסי חיפש דרך להקל עלי, לקצר את הדרך. אמר לי: "אימא את אל תפחדי, אני עוזר לך ונקצר את הדרך". היה אז כבו חמש.

יונקי: נדמה לי שאת צחצוח הנעליים ואת העזרה בבית ראה מאבא, כשהיה בא לחופשות.

רותי: חוש האחריות התגלה אצל שי באופן מאד דומה: בטיול משק, במדרון תלול, פחדתי לרדת. שי אמר לי: "אל תפחדי". נתן לי יד ולקח אותי למטה.

יונקי: בשפייה חיינו בחברת הילדים, אימא טיפלה בילדים ללא הורים. היו שם צוחקים ליוסי, אולי מתוך קנאה שלו יש אם. בכל קריקטורה – יוסי הקטן עם רגליים עקומות ועל גבו שק ענקי של כביסה. אבל אפילו שצחקו לו, יוסי לא חדל להביא לאימא כביסה.

חוה: כנראה סבל מהעובדה שעבדתי עם ילדים בשפיה שעות ארוכות: מ-7.00 בבוקר ועד 23.00 בלילה, עד ההשכבה. יוסי לא היה נרדם עד בואי בלילה. החלום שלו היה שיבוא הביתה וימצא את אימא בבית. אחר כך, היה בא הביתה מבית הספר ואומר: "כבר מ-12.00 אני חושב איך אבוא הביתה ואמצא את אימא בבית".

יונקי: חיפשנו דרכים לעבוד ולחסוך כסף, כדי שאימא לא תצטרך לעבוד ונוכל למצוא אותה בבית. לימדנו שיעורי עזר, הלכנו ברגל במקום לנסוע, בחופשות עבדנו בחקלאות.

חוה: בזמן מאחה"ע, רומל קרוב, פצצה נפלה ליד חדרה, המאורע עשה על יוסי רושם חזק. אמר לי: "כשאהיה גדול, אהיה מהנדס ואבנה לך בית כזה חזק, שכשתיפול פצצה, את תגידי: יבוא".

תמונה שאני זוכרת: שבוע לפני שהלך לצבא התיישב עם שמעון לשיחה רצינית: "אבא, אני לא אהיה בבית. אל תשכח להכין את הנרות ביום שישי, ואל תשכח לצחצח את הנעליים במקומי".

תכונה אחרת: תמיד שמח, ואוהב לעזור. החל מהילדות. מרגע שידע לדבר, היה קם בבוקר בשמחה, ואומר: "קמתי". הייתי מתייעצת איתו מאז שהיה בן חמש והלאה. היה שומר על יונקי. דאג לי מאד. בגיל 4-5 הלך פעם לקניות ואיבד 5 גרוש. נבהל מאד. ניסיתי לנחם אותו. אמר:

"אבל לך אין כסף, ואני איבדתי כסף".

כשהיה בן 12, ויונקי בת 14, נסעה יונקי לביקור בכפר חסידים, ופחדה לחזור הביתה לבדה.

יוסי נסע להביא אותה הביתה.

יוסי העניק לי את היחס לספורט. בשפיה היה משחק כדורגל בהתלהבות, פעם עזב משחק באמצע, ובא לקרא לי. אמרתי: "אני לא מבינה בכדורגל." אמר: "אל תדאגי, אני אסביר לך את המשחק. אביא לך כיסא ואסדר לך מקום נוח." היה לו חשוב לחלוק חוויות איתי.

אהבת החיים אצלו: כבר בגיל 7 אמר לי: לי כל כך טוב. אני כל כך בריא, חזק, חכם, ספורטאי ויודע לצייר. העריץ את הצייר אבשלום עוקשי.

יוסי היה ילד חזק. בכיתה ג' התחיל להרביץ לבנות. הייתי במבוכה. היו באים להתלונן. אמרתי לו שכואב לי הלב בגללו, והוא שמע לי וחדל להרביץ. פעם אחרת, כששוב הרביץ, שאלתי:"למה אתה עושה לי צרות." ענה: "הילדה ההיא כל כך מטומטמת. אפילו קצת חשבון היא לא יודעת".

יונקי: אימא שיתפה אותנו בכל, גם בבעיות הפרנסה. כשהייתה מגיעה המשכורת, הייתה קוראת לנו ומסבירה איך היא מחלקת את הכסף.

מילדות קבלנו שנינו אותו כסף כיס. תמיד גמרתי ראשונה את שלי והייתי מתחילה: "יוסי תן לי קצת". היה מחנך אותי, אבל נותן. כשהייתי בצבא, היה נוסע באופניים מחדרה למחנה 80 ומביא לי את הכסף שלי. בשנות התיכון, לפני הכנת השיעורים היה הולך לקניות, עורך את כל הקניות לבית, היו חנויות שבהן לא הכירו את אמא.

חוה: פעם בחופש הגדול עבד בדייג בטנטורה. יום אחד הופיע עם הכסף ששולם לו שם והודיע לי שהזמין תמורת הכסף גז לבית.

יונקי: תכונה נוספת: רעיונות לא שגרתיים, יכולת אסוציאציות וקשרים, יכולת אינטלקטואלית.

חוה: למד לקרא לבד. היה תולעת ספרים וקרא המון. כבר בכיתה ג', קרא קלאסיקה. בתחילת שמינית החליט שהוא לא רוצה ללמוד הלאה, כי אם, קבוץ, חקלאות. ראה בבחינות הבגרות בזבוז. שליש שלם לא למד. הלך למנהל בית הספר והודיע שהוא מפסיק ללמוד. המנהל קרא לי וקיבלתי על עצמי להחזיר את יוסי לבית הספר. המנהל הטיל ספק בכך שאצליח. דיברתי על ליבו של יוסי. הקשיב. אמר:" לא שכנעת אותי. דעתי שונה מדעתך. אבל למענך אעשה את בחינות הבגרות. ודעי – זה רק למענך." ואיך למד לבגרות: אחר הצהריים עורך מהר קניות לבית. מתיישב ב-17.00. ב-21.00 כבר מתעייף. אבל בשעה אחת היה יכול להספיק הרבה מאד.

יונקי: עושה המון דברים סימולטנית. משל – בא לבית בחדרה, מביא אתו אנשים, ובו בזמן מטלפן,מקשיב למדברים, רושם תוכניות.

חוה: התכונה הבולטת מכל אצל יוסי, לדעתי: אהבה לאדם ויכולת לתת כבוד לאדם. גם במשפחה, לכל אחד נתן את המקום שלו, אהבה לכל אחד, ולא על חשבון האחר. כל אחד תרם את חלקו במשפחה, אבל הדבק היה יוסי.

כששמעון היה חולה, היה צריך לקחת אותו לכימותראפיה. יוסי היה מגיע בכל יום רביעי מעין גדי, ומגיע בזמן כדי לקחת אותנו מהמרפאה הביתה. נשאר זמן קצר וממהר לחזור בלילה לעין גדי.

אבנר: תמיד ראה אדם כשווה לו. בכל המאבקים שלו לא נאבק מספיק בעיקר בבית. בעיה עיקרית אצל יוסי הייתה לא רק ההתבטאות המסורבלת, אלא שהרעיונות היו מרחיקי לכת, מה שיצר קושי ואי הבנה אצל המקשיב. מחוץ לעין גדי נלחם, אבל בתוך המשק לא רצה להילחם. מצד אחד טיפח את החלכאים והנדכאים, מצד שני אנשים חכמים קלטו אותו. אינטלקטואלים התחברו אליו. מרצים היו מפנים אליו סטודנטים.

יונקי: יוסי לא התבייש לדבר עם אף אדם בין אם היה פרופסור, ובין אם היה מנקה רחובות.

חיה בן יעקב: חוה הייתה אם בית שלנו בשפיה. כולנו רצינו את חוה "כאם". יוסי היה צריך "להתחלק" עם עוד 50 ילדים שהיו בלי הורים. היה גם בן של מדריכים וגם תלמיד טוב במיוחד. קינאנו בו. אנחנו מאותה כיתה, חמש שנים ביחד בשפיה ואחר כך ידידות שנמשכת כל השנים. בשפיה חוה ניסתה להעניק לנו בית וגם לדאוג לילדים הפרטיים שלה. גם ביוסי מתקיים אותו איזון – מצד אחד כולו קודש למשפחה, ומצד שני שייך להמון אנשים, יותר כנותן מאשר כמקבל. התייחסות רעה כלפיו ראה כבעיה של הזולת. לא נטר איבה. ובשפיה חיפשו כל הזמן איך להתנכל לו, כי הייתה לו אם כמו חוה, כי התמצא בהכל.

למשל, בכיתה: בכל תחום התמצא, המורה בא במבוכה, מבקש שיוסי ידבר אחרון, אלא שההפסקה מגיעה ורוצים לצאת, ואילו ליוסי לא איכפת להישאר וללבן עוד את הבעיה... למשל, ההתנדבות: יוסי מתנדב תמיד ולכן "מנדבים" אותו לסחוב את הכבד ביותר, את פח הזיתים במשך כל הטיול. ויוסי סוחב, או הולך במאסף ועוזר לחלכאים והנדכאים.... למשל, נקודות תורפה: חיפשו איך לעקוץ אותו, לעגו לרגליים העקומות, לקריאה הרבה שלו בספרים (בזמן ההוא לעגו לבן שקורא ספרים במקום לשחק כדורגל), יוסי המשיך לקרוא, לא ויתר, וגם שיחק כדורגל....

למשל ההצטיינות בלימודים: ליוסי היה דבר טבעי, הכיתה לא היוותה עבורו אתגר, הוא היה אתגר למורה, הדרך שלו: לענות על שאלות בתשובה מורכבת, מתקיף את הבעיה מכמה כיוונים, השיעור היווה עבורו אתגר וחומר למחשבה, לא חיכה להפסקה. במתמטיקה מחפש דרך נוספת לפתרון האחד. ממקומי בעבר השני של הכיתה הייתי עוקצת אותו – הרי הפתרון הוא אחד, עזוב, רוצים לצאת כבר להפסקה, והוא ממשיך לחפש את הדרך האחרת. מביא פירושים נוספים על אלה של המורה. המקצוע האהוב עליו ביותר – היסטוריה, היה מנתח תהליכים היסטוריים על רמה גבוהה, שנינו היינו רבים ריבים אינטלקטואליים, בכל נושא כמעט... בטיולים היה מארגן, אוסף, מקים אותנו מוקדם, נשאר לבשל, לנקות, לגלגל לחברה שמיכות. היו שניצלו זאת, אבל יוסי לא ראה בזה ניצול. בגלל הקנאה, הכיתה לא בחרה ביוסי לוועד כיתה, אבל הדבר לא ריפה את ידיו. מצא דרכים אחרות לפעול למען הכיתה ולא ירד לרמה של נקמה. מנסה להסביר ולשכנע ולא חס על זמנו גם כשלא נראה סיכוי לשכנע, שלא נשגע את המורה, שלא נעשה את המעשה הלא צודק בעיניו. היו לשנינו שיחות נפש. למשל "מה נעשה כשנגדל" – ביוסי ראיתי בתקופת שפיה (וכמוני בני הכיתה האחרים) איש שהולך לטכניון, על סמך כישרונו בשטח הריאלי. התפלאתי כשבחר במסלול הקיבוץ, אם כי ראיתי בו גם את איש הקהילה, העזרה ההדדית, הערכים. הידידות נמשכה כל חייו, בפגישות בינינו כמעט לא דיברנו על עניינים טריביאליים, אהבנו שנינו היסטוריה, דיברנו היסטוריה.

כשיוסי חלה, ביקרתי אותו כל שבוע, עשיתי זאת יותר למעני מאשר למענו. רציתי להספיק להיות איתו, לדבר איתו עוד, לספוג אותו. החזקתי לו את היד מבלי לדבר, אבל בלחיצת היד כאילו אמרתי: הרי את יודעת, שאם נגזר עליך למות, אתה תראה לעולם איך למות. הוא השאיר לי דברים שחלקם הם נר לרגלי, לאורם אני הולכת.

מיכאל שלו: בשבילי יוסי היה חבר. חבר טוב, עוזר, שאפשר להתיעץ איתו. יש אנשים חכמים, אבל בשביל חברות צריך אהבה, רגישות, היענות. עם יוסי יכולת לדבר על כל דבר בעולם: מוזיקה, ספורט, חקלאות. חברות לאו דווקא מן הבחינה של הצורך לעזור. עם חבר – קודם כל נעים לך להיות אתו, ובמקרה של יוסי – אתו ועם אשתו, משפחתו. אני חושב שפעם יחידה שהתרגז עלי הייתה כשעזבתי את עין גדי. אם כי לא אמר לי דבר. ובכל זאת, כעבור כמה חודשים בא לבקר אותנו.

כשהיה כבר חולה אנוש, אמרתי לו: אני יכול למנות את החברים האמיתיים שלי על כף יד. אותי החיים לא כל כך פינקו. אז למה דווקא אתה צריך להיעלם מחיי? הוא הביט בי וענה: מיכאל, תמיד אשאר חבר שלך.

איך היה חבר? למשל, ימי הכרזת הגרעין בכפר החורש, הגעתי לגרעין לבדי, אחרי גמר "כדורי" ולפי עצת יוסי. לא הכרתי שם איש, חוץ ממנו, אבל הוא קירב אותי בצורה מתחשבת ונבונה לגרעין, ואחר כך למשק. והיו ימי הטירונות. לא הלך לי עם המפקד שלי וחט]פתי עונשים מכל צד, כל שעה מסדר, חפירת בורות ענקיים ועוד. יוסי בא אלי: מיכאל אל תדאג. אתה צריך להתייצב כל חצי שעה, הצמידו לך את כל התד"לים האפשריים, די לך, אנחנו נחפור לך את הבור וגם נכתוב במקומך את ה-500 פעם שקיבלת.

החברות נולדה בשפייה, ב-47, אני בכיתה של יונקי, כיתה ה'. יוסי כיתה ד', מחפש פרטנרים למשחק במגרש. שנינו מתחילים להתמודד, מי חזק יותר, מי גיבור יותר. יוסי צעיר ממני, אבל חזק בהרבה. בלי קושי הניף אותי, אבל בעדינות, בלי בוז, ומאז היינו חברים. אפילו כשהיינו יריבים בכדורגל היינו חברים. ואחרי שעזבתי את שפייה, המשכתי לבקר אצלם בחדרה, ובעיקר עם יוסי.

את יוסי אזכור מהפן שלי – לא כ.מ.א. בפסיכולוגיה, לא בהישגיו בשטחים שונים, אלא של היותו חבר טוב באמת. אני גאה שהיה לי חבר כמותו.

אלי רון: מתוך כמה סיטואציות שבהן הייתי עם יוסי, למדתי לדעת שיוסי הוא רודף שלום. היו אלה מצבים שיכולנו בקלות להיגרר בהם לתגרה, אבל יוסי היה יוצא מהם כמפשר, כמחפש דרכי שלום. היה מפשר בין ניצים בדרך של דיבורים, לא ראיתי אותו נלחם בגופו במישהו.

פחד מדם, מזריקות, מבתי חולים. אבל כשהצטרך להיכנס לבית חולים, דווקא אז נהג בגבורה. פגישה ראשונה בינינו הייתה בכנס או במחנה עבודה של המיועדים לגרעין "רעות" (קריית חיים, נשר, עפולה, חדרה, טבריה). התחברנו שנינו מיד והתחלנו להתכתב.

היינו במחנה עבודה במשמר דוד. שלחו אותנו לעבוד בקטיף צברים. החבר'ה פחדו מהקוצים ולא הלכו. הלכנו רק יוסי ואני. הבאנו כמות עצומה, אבל אחר כך לילה שלם לא ישנו מרוב קוצים.

התחלתי לבקר אצלם בחדרה והתקבלתי בכבוד של מלכים: "חבר של יוסי". הרגשתי חופשי, עבדתי אתם בגינה, נדמה היה לי שחוה מכינה עוגות לכבודי. המשפחה הייתה קשורה מאד לבית ולאדמה סביבו, כולם עבדו בגינה, יחסים טובים מאד עם השכנים.

בערבים כל המשפחה הייתה יושבת יחד ובאופן ספונטני מתחילים לשיר. שירים רוסיים, שירי ארץ ישראל. שיר אהוב במיוחד על יוסי: "אט זורם הנחל, ערבה פורחת".....

דיברנו בינינו על הכל, יוסי ידע עלי הכל, היה מספר לי עליו הכול. תיווכתי בין מאיר (גרעין "שדמות") לבין יונקי, וכך היא הצטרפה לגרעין "שדמות". עסקנו הרבה בספורט, התאמנו יחד בריצה. העסיקו את יוסי מאד התנועה והקיבוץ. התנועה – אולי כתוצאה מצורת החיים והפעילות בשפייה. הקבוץ – לא כל כך במובן של האידיאה, אלא במובן של האנשים, התעניין בכל אדם.

בצבא היינו ביחד, ביחד בטירונות, באוהל סיירים, שניים שהולכים כל הזמן יחד. העוגות של חוה ושמעון: שלחו חבילות ליוסי ולכל הגרעין. חוה אופה את העוגות, ושמעון אורז. אריזה מיוחדת – שכבת עוגות חתוכות למשבצות, שכבת נייר פרגמנט, וחוזר חלילה. כמות עוגות שתספיק לכל הגרעין, ויוסי היה מקבל, ומכבד.