כשחושבים על יצחק חושבים על חיוך גדול וחם, שמחה, אופטימיות.
יצחק נולד לאברהם וסופי (שמחה) קרקשון, בטורקיה ב-1.1.1935, בן שלישי, אמצעי, במשפחתו.
בשנת 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, יצאה המשפחה עם סרטיפיקט טורקי ברכבת מאיסטנבול לצידון שבלבנון, ומשם לשער העלייה בחיפה. הם עברו להתגורר בכפר סבא, בסמוך לבני משפחה שעלו לפניהם.
יצחק, נער תוסס ופעיל, היה חניך בנוער העובד בכפר סבא, (וכדברי אחיו יוסי: "אספו אותנו ברחוב, בשכונת אליעזר והכניסו בנו ערכים ואידיאולוגיה"). אותם ערכים ואידיאולוגיה שספג בתנועה הפכו לסימן דרך חשוב בחייו – והכשירו אותו לחיי קיבוץ. הוא הצטרף לגרעין "שדמות" שייסד את קיבוץ עין גדי בשנת 1956.
בגרעין הצטייר יצחק כדמות אופטימית, קרנה ממנו תמיד שמחה גדולה, התלהבות. היה לו קול ערב ועוצמתי והוא הרבה לשיר כסולן באירועים השונים, והיה שותף תמיד לכל אירועי השירה בציבור, המסיבות, הריקודים, בהם התגלה כרקדן מוכשר. הוא זכור לרבים גם כמי שהיה בהרכב הראשון של תזמורת הבצורת המפורסמת של עין גדי, שם היה "נגן המשולש".
יצחק היה מחובר לשורשים, ליהדות ולמסורת, והרבה לשיר שירים יהודיים וחסידיים. לימים – יחד עם חברים נוספים – מיסד מסורת של חגים בעין גדי, ויחד עם עזרא בוטא, חברו לגרעין, הפך ליל הסדר בעין גדי לאירוע חגיגי שנטמע בילדי עין גדי. מקומו לא נפקד גם בבית הכנסת המקומי שפעל בחגי תשרי וביום כיפור.
בתחילת דרכו של הקיבוץ היה זה יצחק שהוביל להחלטה שבחדר האוכל של הקיבוץ לא יוגשו מאכלי טריפה. הבקשה כובדה בשל הכבוד שרחשו למבקש.
את לימודיו הרשמיים כילד סיים בכיתה ח', שאז נאלץ, כמו אחיו, לצאת לעבוד, לסייע בפרנסת המשפחה. הוא עבד בענף הבניין, ביציקת משטחי מוזאיקה וליטושם בעבודה ידנית מאומצת, מה שטבע את חותמו על מבנה כפות ידיו – גדולות, רחבות, חזקות – ועל עתידו המקצועי – תחום הבניין. בהגיעו לעין גדי היה בעל הניסיון הגדול ביותר בתחום – ולכן מונה לריכוז הבנייה בקיבוץ הצעיר.
לאחר שנים של חיים ועבודה בעין גדי התאפשר לו להשלים לימודיו – והוא יצא בשנת 1973 לשנתיים לימודי הנדסאות בניין ולאחר מכן השתלב בעבודת מחלקת הבנייה של התק"ם (האיחוד) ומאוחר יותר – של א.ב. תכנון (האיחוד והמאוחד).
כאשר יצא בן גוריון עם הקריאה לשמות עבריים, יזם האח הצעיר לבית קרקשון את החלפת שם המשפחה לקרקעי. השינוי התקבל בשמחה, אבל בפועל רק יצחק ויוסי החליפו את השם, וכל האחרים נותרו נאמנים לשם המוצא.
חבריו של יצחק, בבית הספר היסודי בכפר סבא גלגלו את קרקשון לקרקשונה, ומשם ל"שונדה". הכינוי הזה דבק בו לאורך שנים ובשנותיה הראשונות של עין גדי היה שונדה למושג, לשם דבר, לדמות שמרחפת מעל לכולם ומשרה את האופטימיות והרוח הטובה שלה. כששקע מישהו לרגע של דכדוך – היה זה שונדה שהושיט מילה טובה בחיוך רחב.

בשנת 1958 הגיע לעין גדי אחיו הצעיר – יוסי. יוסי היה בגרעין שיועד לקיבוץ גבים, אבל ביקור אחד שערך בעין גדי בשנת 1956 הותיר בו רושם עז, והוא החליט שאם אי פעם ילך לקיבוץ – יהיה זה עין גדי. וכך, שני האחים חברו יחדיו וחייהם שזורים זה בזה בשכנות קרובה, ובעבודה משותפת בתחום הבנייה בקיבוץ ומחוצה לו. לאורך השנים עסקו יצחק ויוסי, יחד ולחוד, בבנייה ובפיקוח במועצות האזוריות תמר ומגילות (בניין המועצה, מכללת אבנת, חדרי אירוח בקליה ועוד), וכמובן בבנייה בעין גדי: מכלול המחסן-מכבסה-כולבו-קיטור, אולם המופעים, אולם הספורט, מבנה ההנהלה בבית ההארחה, שכונות מגורים ועוד.

הגרעין השני של עין גדי, "רעות", הגיע בשנת 1958. בין העלמות תפסה את עינו של יצחק חניתה גליקסמן, ובל"ג בעומר 15.5.1960 הם נישאו בנחל דויד.
לבני הזוג נולדו 4 ילדים: יעל ב-1961, אבי ב-1964, עופר ב-1967 ונעמי ב-1971.
זכה יצחק גם לראות דור שלישי – 9 נכדים החיים חלקם בארץ וחלקם בחו"ל.

היו לו מהלכים וקשרי עבודה שתרמו רבות לעין גדי: במשרד השיכון הוא היה מייצג את עין גדי ובעין גדי – ייצג את משרד השיכון. את קשרי העבודה הללו הפך גם לקשרי ידידות אישיים.
הוא היה "איכפתניק מקצועי". בעין גדי הצעירה היה בין הדומיננטיים, פעיל חברתית, שימש כמזכיר בשנים הראשונות, ניהל את בית ההארחה, ניהל את חמי עין גדי והוביל תהליכים.
היו לו דעות מוצקות, חד משמעיות, הייתה לו מילה מכרעת ואופי של מתמיד. כשהיה מסמן מטרה היה חותר להגשמתה. לעתים היה הדבר כרוך בניהול ויכוחים ומאבקים ונדנודים. היו תהליכים שהתמהמהו לטעמו – אבל הוא לא ויתר ולא נסוג, ולא אחת נחשב לעקשן ומקשן...
הוא התאפיין בראייה לרחוק, תוך דאגה מתמדת לעתידו של החבר בקיבוץ, לקידום נושאים, שייתכן שלולא העלה אותם, היו מתמהמהים שלא לטובת הקיבוץ וחבריו. יוזכרו כאן פועליו בתחום הפנסיה לחברי הקיבוץ, שלא היה לה אח ורע באותה תקופה בקיבוצים, ושהפכה את עין גדי לחלוץ ומסמן דרך בתנועה. נושא אחר שדחף לקידומו וראה את תחילת תזוזתו – הוא נושא שיוך הדירות, שיצחק כבר לא יזכה להתממשותו...
בשנות החמישים לחייו הקים יצחק את מועדון חמישים+ שענה על הרצון והצורך של שכבת ה"בוגרים" בעין גדי לפעילות חברתית, למפגשי קירוב, לבילוי משותף. הוא הצליח לגייס את עזרת ועדת התרבות והמתנ"ס והוציא את חברי המועדון לטיולים ברחבי הארץ.
בכלל – הוא היה אוהב טיולים ידוע. בארץ ובחו"ל. לאורך השנים הרבו יצחק וחניתה בגיחות ליעדים שונים, קרובים כרחוקים, ותמיד חזרו מחויכים, שופעי חוויות, ועמוסי שקפים-תמונות ולאחרונה גם סרטים.
והיו אלו הסרטים, בעיקר, שהכניסו את יצחק לעולם המחשבים. בשונה מקבוצת בני גילו – יצחק הסתער על עניין המחשבים והגדג'טים, ולא נרתע מהתמודדות עם תוכנות סבוכות לעריכת סרטים ולעיבוד תמונות, ויעידו המחשבים שלו עד כמה עמס עליהם עוד ועוד חומרים ססגוניים מרחבי תבל.
בהגיעו לגיל 65 החליט יצחק לצאת לפנסיה. יוסי לא היה שלם עם זה, וניסה להניאו – אבל כזכור – יצחק היה עקשן. החליט וביצע. בתקופת הפנסיה לא חדל מתרומתו לתחום הבניין, המשיך לקחת חלק בוועדות והצטרף לרינה יערן בקידום נושא הארכיון והמוזיאון בעין גדי.

עם המחלה שלו התמודד בצורה ישירה. הוא עקב בפיקחון אחר התהליך, ידע והבין – ולמרות – שמר על רוחו הטובה, ואף התלוצץ פה ושם בנושא.

יצחק נפטר בביתו, מוקף בבני המשפחה האוהבים והכואבים, שנקבצו מהארץ ומחו"ל ללוותו ברגעיו האחרונים.
הוא נטמן בבית העלמין בביתו אשר אהב ובנה, בית בעין גדי.