אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו
פסוק זה לקוח מהתנ"ך, מלכים ב' יב.
אלישע רואה את אליהו הנביא עולה השמימה וזועק זעקה גדולה. הוא מכנה את אליהו "אב", במשמעות של מורה ומנהיג.
כשיצחק הלך לעולמו צץ בראשי פסוק זה. תהיתי, ביני לבין עצמי, מדוע הוא התעורר מתת ההכרה, ואז נתפס בתודעתי שקרקעי הצטייר לי תמיד כמנהיג. לא מנהיג שבוחרים בו, אלא מנהיג טבעי, בעל כריזמה, המתקבל בתודעת הקהילה ככזה.
תמיד היה נדמה לי שהוא מבוגר בכמה שנים מקבוצת השתייכותו. התפלאתי מאד שהתבדיתי.
"שונדה" נראה תמיד מיושב, בעל דעה מגובשת ויודע בדיוק מה צריך לעשות בכל מצב.
כשאני מתחיל לפאר את תכונותיו של האיש אני נזכר במשפט "אחרי מות קדושים אמור"... פתגם עממי המשקף נורמה לפיה לאחר מותו של אדם אין לדבר בגנותו ויש לעסוק רק במעלותיו.
גם אם הייתי מתאמץ לא הייתי מוצא סיבות לדבר בגנותו, אלא אם כן עקשנות היא תכונה שלילית (תלוי את מי שואלים ובאיזה מצב). העקשנות והדבקות במשימה גרמו לו להישאר בעין גדי ולתרום תרומה משמעותית להצלחתם של היישוב והחברה שבו. מנהיגותו של "קרקשונדה" באה לידי ביטוי בכמה תחומים, בראש ובראשונה התחום התרבותי-רוחני-מסורתי. מעולם לא דנו אם יש לקיים קבלות שבת, אם לאו. יצחק קבע את הנורמה וכולם החרו החזיקו אחריו. למרות שבעין גדי ישנם לא מעט אפיקורסים, חברים לא התקוממו כשיצחק תבע וטבע שאין אוכלים בחדר האוכל חזיר או כל דבר טריפה אחר.
כבר נאמר עליו שהוא חזה למרחוק וידע ליישם את אשר האמין בו. אין צורך לחזור על כל מעשיו שהשאירו חותם רציני בסביבה ובחברה.
לא אשכח את חג הטו בשבט בביתם של יצחק וחניתה, אירוע שריכז חברים ואורחים רבים. ההכנות לקראתו נמשכו שנה תמימה. במשך שנה טרח יצחק על עץ האגוז ועל עץ הפומלות שבחצרם. טעמו של אגוז הפקן, המקולף חלקית וזרוי במלח, עדיין נותר בפי עד היום הזה. השולחנות היו עמוסי כל טוב- פלחי פומלות ללא קליפתם ושפע של פירות ארץ ישראל לסוגיהם. לפי מגוון הנפשות שהשתתפו באירוע נוכחת לדעת שיש ליצחק מהלכים בכל שדרות העם וכולם רוחשים לו חיבה.
המכתב שהשאיר במחשבו ריגש אותי ביותר. הוא מראה ביתר שאת את גדלות נפשו ונקודת מבטו על החיים, שבעצם חשנו בהם בכל פגישה אתו, גם באחרית ימיו.
הוא לא התריס נגד אף אחד וגם לא כנגד כוח עליון, שמן הסתם הכיר במציאותו. מכתב זה, שעוד ידובר בו, מקל עליי לחשוב על המוות הצפוי לי בסוף הדרך (נקווה שיהיה רחוק ככל האפשר...).
אינני יכול לסיים רשימה זו מבלי לצטט לפחות את הסיפא:
"...למרות הצער והפרידה שאיננה קלה, ראו את הטוב שבסוף זה. לוו אותי לא בבכי ודמעות אלא בשירים ומנגינות כפי שאהבתי לעשות ברוב שנות חיי, כי זה מה שנראה לי מתאים בלוויה זו.
תמיד אהבתי ואוהב אתכם.
תודה לכולכם".
אינני יכול להסביר זאת, אך מבין כל החברים הטובים שהלכו לעולמם, רק אצל יצחק הרגשתי הרגשת יתמות.
אלי רון