שושנת יריחו שלי

שושנת יריחו שלי

בעין גדי פגשתי את זאביק.
בעין גדי פגשתי לראשונה את הצמח המפליא: "שושנת יריחו". שניהם הילכו עלי קסם.
הופנמו בי והוטמעו בחיי.
שושנת יריחו הפכה עם השנים לדימוי רב משמעות בשבילי. היא ליוותה את חיינו המשותפים. במעשה וברוח.
כשקשה – השושנה יבשה וסגורה ומחכה. קורטוב של לחלוחית טובה, גשם של ברכה ונחמה, פותח ומחייה אותה.
זה גם החיבור בינינו.

מצאתי דף שזאביק הכין עבור צוות הנוי כשהעביר אליהם לפני שנתיים, אולי כבר שלוש, את נושא גידולן של שושני יריחו. אני רוצה להקריא כמה קטעים ממנו:

"היסטוריה: בזמנו ניסה הלל סופר ז"ל לגדל שושני יריחו בתוך תמיסות מזון מנותקות קרקע, מטרתו הייתה להפוך את העיסוק הזה לענף יצוא. השיטה כנראה לא התאימה, השושנים שגדלו הפכו ל "מפלצות" ענקיות ואבדו את ייחודן ואת המראה היפה שלהן כשהן סגורות. באותו זמן אני גידלתי בעזרת מתז צמוד לברזייה של הנוי בבית הארחה כ- 4-5 שושנים בכל שנה. אין לדעת, כמובן, מה היה עולה מן הניסיון של הלל לו היה ממשיך בו, אני אפילו לא יודע אם הניסיון נפסק בגלל פטירתו. בכל מעשיו של הלל הייתה רוחה ילונן שותפה פעילה. למדתי ממנה וכדאי ליצור איתה קשר.
אלישבע ואני התעניינו בצמח מאז שהתוודענו אליו. אלישבע הרבתה לצייר שושני יריחו. בשנת 1975 בקרה אלישבע אצל קרוביה הנוצרים בגרמניה והביאה להם כאטרקציה מקומית שושנת יריחו שעשתה עליהם רושם עצום. מסתבר שהוא מסמל בדת הנוצרית את תחייתו של ישו.
לאחות של אלישבע שמגדלת פרחים ליצוא יש קשרים עם משווקי פרחים בהולנד, הסתבר שבשביל לשווקן בחו"ל יהיה צורך בכמה אלפי פרטים לשם התחלה בלבד.
גם אלי רון וגם יהודה כהן עזרו לי להכין שטחי גידול עם השקייה. באחד מהם האדמה הייתה מלוחה מדי ובשני – כל מה שנבט נאכל ע"י שפנים, יעלים או דורבנים.
לא הצלחתי לגדל כמות כזו, מה גם שבשלב זה כבר תקף אותי הסרטן..."

כאן אני מביאה שתיים משש ההנחיות שהוא מפרט בדף:

"השקייה: בטבע הצמחים גדלים במלכודות מים וסחף ולכן, למרות שזה צמח כביכול מדברי, הוא זקוק לאדמה ומים טובים. ברגע שמתחילים להשקות יש להתמיד... צריך להיזהר לא להשקות יותר מדי ולקחת בחשבון גם את הגשמים.
דילול: כדי שהצמחים ייסגרו יפה בסוף החורף, יש להשאיר מרחב של 10 עד 15 סמ"ר לכל צמח, אחרת יסתבכו הצמחים אחד בשני."

עד כאן. למרות שההוראות מעשיות גרידא וזו גם הייתה כוונתו, אני מוצאת בהן איזה מעבר אנושי שמאפיין את תפיסת חייו של זאביק.

וכך כתבתי אני לפני שנים:

צמח התחייה

אגרוף קפוץ של אצבעות גרומות
פקעת יבשה ומכווצת
דהויה ועקורה משורש,
רובצת עייפה,
שקועה בתרדמה נצחית אל מול משב רוחות.
עד
פתאום ניצת כתום בזרועותיה
עד
לאט הורמו הרבה ראשים קטנים
הנה – כפות ידיים מושטות
רקמת שיחות, צבעים – מחול חיים
עולם שלם נעור בה
ושוב מהתחלה פרח
הן נגע בה שר עולם בשרביטו הלח.

היינו זה לזו גם השושנים וגם הגשם וכך אני מרגישה גם כשהוא מופיע חי בחלומות או כשזכרו עולה באירועים או דיבורים או סיפורים מחיים.

תודה שבאתם!

22.2.09