השקעות

סיפור ההשקעות הוא סיפור ההסתבכות הכספית של עין גדי ושל כל משקי התק"ם וכדי להבין מה קרה כדאי להכיר את הרקע.

התנועה הקיבוצית, מאז ומתמיד, ראתה את עצמה, קודם לכל, כחברה יצרנית ולכן נתנה עדיפות לכל מה שקשור בייצור. כחברה שיתופית הייתה ויש בה מודעות לכל מה שקשור ביחד הקיבוצי, ורק אחריהם בחשיבות מגיעה הצריכה הפרטית.

הבסיס המתואר הוא הגיוני, אבל לא תמיד כזה הוא הבניין שנבנה מעליו. בעוד שהצריכה הפרטית נשארה צנועה ביחס, הרי שבצריכה הציבורית ובפרט במבני ציבור, גולשים לא פעם אל עבר הפאר והראווה.

ובחלק היצרני נוצרה מערכת מודרנית ומשוכללת, אבל גם מפונקת ולעיתים בזבזנית, שנעזרה, כמוה כמגזרים אחרים בעם ישראל, בתנאי ממון נוחים כל השנים ועד העת האחרונה.

ואכן מי שהתחיל את חייו היצרניים על ברכי תקציבי סוכנות (ואולי עוד זכה לבקר אצל ספיר בכפר סבא כדי "לסגור עניין") המשיך לפתח את משקו בעזרת הלוואות פתוח למיניהן שנשחקו באינפלציה, מתקשה לשנות מהרגליו כשלכסף יש לפתע ערך אמיתי ובוודאי כשההלוואות מכפילות את עצמן מידי שנה.

כך נוצרה מערכת שבה מתקיימת האמרה: "שום דבר אינו מספיק טוב מלבד הטוב ביותר" אלא לא בהקשר לתוצרת אלא בהקשר לציוד.

לפעמים מנסים לפתור בעיות בעזרת השקעות, בעוד שנקודת התורפה נמצאת בכלל בכוון אחר (ארגוני / מקצועי / מנטאלי וכו').

ס"ה הרצון להשקיע ולהתרחב הוא טבעי ולפעמים גם חיובי בגוף יצרני, אבל צריכה להיות גם מערכת בולמת ומרסנת. והנה נדמה לי לפעמים, שאצלנו, במקום ללחוץ על הבלמים לוחצים על הגז.

ובתוך מערכת כזאת למה לנסות ולמצות ציוד קיים? להתבונן בעיניים כלות בכל חידושי הענף בפרסומים מקצועיים, ולהסתכן חס וחלילה באפשרות הנוראה שיהיה, אולי, צורך לעבוד במשמרת שנייה ימים ספורים בשנה? כשאפשר לבוא לוועדת משק להפריח כמה סיסמאות על קידמה וטכנולוגיה ולצאת במלוא חופניים עם מה שהפמיניסטיות מכנות "הצעצועים של הבחורים". וועדת משק הן לא תעשה עניין מכמה רבבות עלובות של דולרים למען מטרות נעלות כל כך, אחר כך, יאסרו על וועדת הגיל הרך לרכוש מוצצים כי היא חרגה מהתקציב (וזה ספור מהחיים!).

1968

איור: זאביק רוזנבוים